מה מרויחה “ישראל” מן החתימה על תעודות פטירת החטופים?

מה מרויחה “ישראל” מן החתימה על תעודות פטירת החטופים?

חנה אייזנמן
17.02.2008 11:29
שולמית כהן

שולמית כהן


לראשונה נזכר פדיון שבויים בנחמיה ה’ 8: “אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם”.
זוהי חובה דתית בעלת חשיבות גבוהה ביהדות מאז תקופת המקרא, כפירוש לצו: “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא י”ט 16).
חז”ל ראו את פדיון השבויים כאחת החובות היסודיות ביהדות (תלמוד, בבא בתרא, דף ח’ ע”א-ע”ב).
מצד שני, חז”ל התנגדו לסחטנות על ידי תשלום סכומי כופר מוגזמים (תלמוד, מסכת גיטין, דף מ”ה, עמוד א; רמב”ם, שם הלכה יב) (אנצ’ גשר).



ב”ה

 

 

מה מרויחה ישראל מן החתימה על תעודות הפטירה

 

“מסתבר שכאשר הצבא היהודי השתלט על ירושלים העתיקה וסביבתה, נלקחו בשבי אזרחים לבנוניים, ובהם דיפלומטים. ממשלת ישראל היתה מוכנה לשחררם תמורת טייס ישראלי, שצנח בשטח לבנון, כשמטוסו נפגע לאחר גיחה על אדמת סוריה. באותה עסקה, ממשלת ישראל הביעה נכונות לשחרר מספר גדול של אנשי צבא סורים שנשבו בידיה….

“ואז, מישהו במדינת ישראל נזכר גם בקיומי, והוחלט לדרוש את צירופי לאותו טייס ישראלי, כתנאי לביצוע עיסקת חילופי השבויים.

“… לפתע, נדחפתי על ידי כמה אנשי צבא שהצמידו אותי ואת הטייס לקיר. הגיעו השבויים מן הצד השני של הגבול.

“קציני הצבא ספרו: ארבע-מאות-תשעים ושישה אזרחים ואנשי צבא לבנונים וסורים, ובהם קונסולים וקצינים בדרגה גבוהה.

“רק לאחר שספרו את כולם, הועברנו לצד השני. אותנו לא היו צריכים לספור, היינו שניים – הטייס ואני. שנינו שוים כל כך הרבה סורים ולבנונים…” (“שירת השולמית”, עזרא יכין. על המרגלת, שולה כהן, שבה עוד ידובר, אי”ה).

 

 

חדשות לבקרים מכריזה ישראל על חטופים, שבויים ונעדרים, שהם אינם עוד בין החיים, מבלי לראות גופות ומבלי להציג בדל הוכחה, שאכן, המתתם בהבל פה, מוצדקת.

 

מכל מקום, ישראל מרויחה מכך –

 

  1. משפחות וחברים “נודניקים” יפסיקו לבלבל לה את המוח בנושא שחרור יקיריהם.

  2. היא זוכה בפטור מהעמדת הפנים, כאילו היא עושה, ולו את המאמץ הזעיר ביותר, לפדיון השבויים בידי מפלצות האדם.

  3. היא יכולה לפתוח דף חדש – להמשיך בשחרורים בסיטונות של רוצחי תינוקות יהודים, אחיהם, אחיותיהם, אבותיהם, אמותיהם וסבים וסבות – הכל הולך, וגם הם, הרוצחים, הולכים, הביתה… לנתלים בנושא הנעדרים, במחאתם נגד השחרור הסיטוני הזה של מפלצות האדם לשדות צייד היהודים, לא יהיה עוד במה להיתלות. חזקה על המת שישתכח מלב העם, ובוודאי שלא יהיה לו עוד סיכוי להיכנס ללב ההנהגה הישראלית, שהיא חבר יצורים לא אנושיים וחפים מכל ניצוץ של אנושיות!

 

ואילו, החוטפים, אם טרם רצחו את המת-החי, זכו ברשיון לרצוח אותו, ממילא הוא נחשב מת על ידי “ישראל”, כבר אין בו שום תועלת. למעשה, מלכתחילה, החטוף אינו מוסיף ואינו גורע, כבר אין צורך באמצעי הזה לשחרור מרצחים; התנהלותה של ישראל, מעניקה,  למעשה, את הרשיון הזה מלכתחילה, כי אין זה משנה מה יעשו הג’יהאדונאצים, ישראל תמיד תשחרר את המרצחים, ואף תמציא חוקים, חדשים לבקרים, כדי להקל על השחרור.

התועלת שהחוטפים מפיקים מהחזקת החטופים, היא קריעת הציבור הישראל לגזרים בויכוחים עקרים. ועל כן כדאית החטיפה, גם אם היא כבר שולית ביותר, מבחינת הישגים אחרים, שאותם הם משיגים בלי להתאמץ. די שידקלמו “שלום”, והם מקבלים עד שלשת-רבעי-המלכות ועד בכלל….

שוב אני עומדת נדהמת לנוכח אדישותם של הפושעים-הישראלים-נגד-האנושות, על ערלות לבם, שאינו נוקפם, כלל וכלל, בגין כל הדם היהודי שהם שפכו ומוסיפים לשפוך!!!

 

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך” (דברים טו, ז), ועל “לא תעמד על דם רעֶך” (ויקרא יט, טז), ועל “לא יִרדנו בפרך לעיניך” (שם כה, נג), ובטל מצות “פתח תפתח את ידך לו” (דברים טו, ח), ומצות “וחי אחיך עמָך” (ויקרא כה, לו), “ואהבת לרעך כמוך” (שם יט, יח), ו”הצל לקוחים למות” (משלי כד, יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים (מתוך מאמר של מיכאל ויגודה על “פדיון שבויים”).  

 

ומאז חורבן גוש-קטיף, מוחזקים תושבי הנגב כבני ערובה בידי הפארטנרים של שימון.

 

בשנת 1286 נכלא המהר”ם מרוטנברג ע”י הקיסר הרומי, היהודים היו מוכנים לפדותו בכל מחיר, עד כדי התרששותם לכדי פת לחם. המהר”ם אסר על קהילתו, בכל לשון של איסור, לפדותו.

 

כשהסיבות העיקריות הן –

 

א.      הוא ידע שברווח הנקי יראו הפושעים – “כי טוב” – כי טוב לחטוף יהודים, זו פרנסה קלה וגם נעימה.

ב.      התרוששות היהודים תהרוס אותם בכל המובנים.

 

המהר”ם ישב שבע שנים בכלא, עד יום מותו.

 

כך זה אצל יהודים, מה שאין כן אצל ה”ישראלים”.

 

את השוני העצום שחל במוטאציה הזו של העם היהודי, ניתן היה לראות כבר בימי ה”שואה”, כאשר סירבו להיפרד, ולו מפרוטה אחת, (והיו להם הרבה, שהרי שדדו במשך שנים את יהודי כל העולם, בתירוץ שזה למען בנין ארץ ישראל), כדי לפדות יהודים מן המוות.

אבל, על זה כבר דברנו וגם הוכחנו! נביא רק ציטוט אחד, של מחזיק הקופה, ומי שהיה לימים שר ב”ישראל”, יצחק גרינבוים:

 

“וכששאלו אותי, הלא תוכל לתת מכספי קרן היסוד להצלת יהודים, אמרתי – לא! ואני אומר עוד פעם – לא! .. לדעתי צריך לעמוד בפני גל זה, הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה..”

 

זה, כשמדובר בהצלת יהודים, ממש, אך, כשמדובר בחנופה ובזחילה בעפר רגליהם של רוצחי יהודים גרועים מן הנאצים, אז כל תשלום כדאי, ממליארדי דולרים ועד רבבות מרצחים משוחררים מן הכלא, כדי שיוכלו להמשיך ולרצוח יהודים, שאינם שוים גם פרוטה אחת, כשהם חיים. כשהם מתים, אפשר לעשות מהם סבון, להתיך את שיני הזהב שלהם, לעשות פיאות משערות ראשיהם ולהציג במוזיאונים, בתשלום מלא, את שכיות החמדה והאמנות שנשדדו מהם.

 

חז”ל פסקו (בסייגים מסוימים): אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן. ואילו, “ישראל”, גם משלמת יתר על כדי דמיהן וגם אינה מקבלת אותם בתמורה. ישראל וארה”ב משלמות לרוצחים בדמים ירוקים, והם, בתמורה, משלמים בדמים יהודיים אדומים, הנשפכים כמים  – דמים בדמים נגעו…

 

מאז חטיפת רון ארד, שוחררו אלפים רבים של ג’יהאדונאצים, התנהלות ששום אדם שפוי לא יוכל להבין לעולם.

 הכובש המדכא

 

המדוכאים עלי אדמות

 

 

בשעתה, כשישראל הקימה וועדת חקירה לחקור את חיסולם של שני מחבלים שהשתלטו בנשק על אוטובוס נוסעים ישראלי, ששוחרר בחילופי-אש, אנשים ברחבי העולם התפלצו. אני זוכרת מכתב של גוי ב-TIME שקבע, שהיהודים לא נורמלים… טוב, זה לא חדש.

 

ומי מרח את הסיפור בעתונות, תוך עקיפה בזדון של הצנזורה – העתון הבן של “הארץ”, “חדשות”, הזכור לשמצה. השמאל מוצא תמיד את האשמים…. וחטיפת הנוסעים ומטרתה, נשכחו מלב כולם, כווווולם זוכרים רק את הרוצחים מן השב”כ.

כמו שלא כולם אינם יודעים שבמבצע של”ג ערבים שחטו ערבים, כדרכם, אבל כווולם יודעים שה”רוצחים” היו שרון ובגין.

 

לנוחיות תבוסתנותה ושנאת-ישראל של “ישראל”, נחשבות מדינות הג’יהאד הערבי כנפרדות. “ישראל”, כמובן אחת. ותמיד, תמיד, תמיד אשמה (זה נכון, אבל לא כלפי הערבים). נוח לה, ל”ישראל”, לומר שהחיזבאללה, למשל, אשם בחטיפה, ועל כן אפשר לשחרר מרצחים של החמאס. נוח לישראל להציג את רון ארד כשבוי בידי האיראנים, כדי לשחרר מרצחים ג’יהאדיסטים בני מדינות אחרות או מארגונים שונים.

והג’יהאדונאצים משחקים בקלף הזה. החטופים מועברים, או רק מוצהרים כמועברים, לגורמים אחרים, והחוטף נקי לביתו. זה המוסר של אנשים שאיבדו צלם אנוש, ואלה הם השמאל וההנהגה הישראלית.

מתי היה לנו עימות עם איראן, מתי “כבשנו” אדמות “קדושות” שלה? אבל זה לגמרי לגיטימי שהיא תילחם על “שחרור פלשתין”, למען אחיהם ה”מדוכאים עלי אדמות”. מה יש לנו עם עיראק? אבל עיראק השתתפה בכל מלחמות האימפריאליזם הג’יהאדי להשמדת ישראל. חיילי עיראק ישבו על גבול רמת-גן במלחמת תש”ח, הם נלחמו יד ביד עם ירדן במלחמת ששת הימים, מתוך סולידאריות עם אחיהם ה”פלשתינאים” במלחמתם ל”עצמאות” ולהשתחררות מן ה”כיבוש”. אחד הסעיפים היותר חשובים בהסכמי קמפ דייויד, שחתמו הבוגדים – מנחם בגין, עייזר ויצמן ומשה דיין עם אוהד הנאצים, סאדאת, מתיר למצרים להצטרף לכל מלחמה שתהיה לישראל עם איזו מדינה ערבית….. זה ה”שלום הראשון” שחתמה “ישראל” עם מדינה ערבית….

ועל כן, אפשר לשחרר רבבות רוצחי-עם, ולוותר, אפילו על מידע, על פחות ממנין יהודים, שנקברו חיים בידי הפארטנרים של חלאת המין האנושי, מסוג – שמעון פרס, יוסי ביילין, זהבה גלאון, חיים אורון ודומיהם – חרפת האנושות. בתמורה למחווה הציני-מפלצתי של ערפאת, ימח שמו ושם עמו, שמסר לעושי ה”שלום” את מחצית הדיסקית של זכריה באומל, ניתנה לו ארץ ישראל, ואפילו לא שאלו איך הגיעה לידיו הדיסקית…. במקום לכוון אקדח אל בין עיניו ולדרוש את זכריה באומל, ובין כה וכה, לחסל את הארכי-היטלר הזה, נתנו לו את ארץ ישראל!! והדבר הזה, התועבה הזו, זכה לחיבוקים, נשיקות ולחיצות יד, מצד יצורים, הנראים כבני אדם, אך בינם לבין האנושות והאנושיות, אין שום קשר! 

 

מרסל ניניו מקרבנות “פרשת לבון”-“עסק הביש”

האות ניתן עם סיום מבצע קדש, כאשר ישראל שחררה 6,000(!) חיילים מצריים שנישבו, וויתרה על 4(!) אסירי ציון במצרים, קרבנות “עסק הביש”. אבל, זה לא היה רק מתוך תבוסתנות, היה זה אינטרס של בן-גוריון ומשה דיין, שלא רצו את האנשים בבית, שמא ידווחו  – “מי נתן את ההוראה”, ומי אשם בישיבתם הארוכה בכלא המצרי….

(לידיעת הצעירים, תקציר מתוך ויקיפדיה: ביום 12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו 300 של “אגד“, שנסע מתל אביב לאשקלון, והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה, מתוך כוונה לשחרר תמורתם מחבלים הכלואים בישראל. למחרת עם שחר פרץ כוח של סיירת מטכ”ל לאוטובוס החטוף, בקרבת דיר אל בלח, ושחרר את נוסעיו. במהלך פעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס. כמו כן נהרגו שניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו על-ידי החיילים לשדה סמוך. ראש השב”כ, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב”כ, אהוד יתום, ניגשו לראות את המחבלים הכבולים. לפני שעזב את המקום הורה ראש השב”כ ליתום להרוג את שני המחבלים.

יתום פעל למילוי הוראתו של ראש השב”כ. הוא ואנשיו נטלו את המחבלים אתם ברכב, ובמקום מבודד היכו את המחבלים בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות המחבלים הובלו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.

לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים פרסם העיתון “חדשות“, ידיעה שצוטטה מהעיתון “ניו יורק טיימס“, תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, ולפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהמחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. פרסום זה עורר סערה, והתעוררה דרישה לעריכת חקירה בנסיבות מותם של המחבלים.

בתגובה לפרסום הפרטים בעיתון “חדשות”, נקטה הצזורה בצעד יוצא הדופן של הוצאת צו לסגירת העיתון למשך מספר ימים. אנשי “חדשות” הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה (רע”פ 1127/93)).

                                                                                 

 המקשה האחת הזו של רוע טוטאלי, זו ה”מדינה שהשמאל בנה”!!

 

 

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר