דניאל ברנבוים מתרפס בפני הפריץ הפלשתינאי

דניאל ברנבוים מתרפס בפני הפריץ הפלשתינאי

אביתר בן-צדף
http://www.global-report.com/eviathar 22.01.2008 06:47
מזמר 'מה-יפית' לפריץ הפלשתינאי

מזמר ‘מה-יפית’ לפריץ הפלשתינאי


ברנבוים קיבל דרכון פלשתינאי, כדי להמשיך להציק למדינת ישראל * הוא משרת שנים רבות את התעמולה הפלשתינאית – כמו הרבה ישראלים והרבה יורדים * “ברית שלום” ניצחה לבסוף * העלית הישראלית איבדה את האמונה בקיום מדינה יהודית בארץ-ישראל. היא עושה לביתה מתוך שכנוע, כי אין עתיד למדינה, ואפילו משתפת פעולה עם האויב בזמן מלחמה * בגולת אירופה קראו היהודים למתרפסים כמו ברנבוים, “יהודי ‘מה-יפית'” *



יעקב אחימאיר – כותב ושדר מוערך – כתב, שהמחווה של המנצח דניאל ברנבוים, שקיבל דרכון פלשתינאי, מגעיל אותו.

 

אפשר להגיד הרבה דברים על מעללי ברנבוים, אך היורד הזה צפוי, וגם התגובה למעשיו צפויה. ברנבוים ממשיך להציק למדינת ישראל, בדרכו; ואין הוא יחיד בדורו. הרבה ישראלים והרבה יורדים איבדו מזמן את הרצון להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל, או טרם רכשו אותו. ברנבוים חי בארצות-הברית ובאירופה. הוא אזרח אמריקני וגם אזרח ישראלי, ומשרת שנים רבות את התעמולה הפלשתינאית. לכן, הוא זכאי בדין לקבל אזרחות פלשתינאית. מגיע לו.

 

אין לי בעיה עם זה – כיוון, שכאמור, הוא בחברה טובה, וגם בכנסת ובממשלה יש לברנבוים שותפים יהודיים.

 

אב”א (אביו של יעקב) אחימאיר וחברי חוגו המקסימליסטי בציונות הרוויזיוניסטית זיהו בשנות העשרים של המאה העשרים את הבעיה: יש יהודים – גם בארץ-ישראל, שיהדות ויהודים אינם מעניינים אותם (במקום אחר, בזמן אחר, אמרה רוזה לוקסמבורג, מהפכנית יהודייה בגרמניה, שאין מקום בלבה לסבל היהודים), והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל אינה מטרתם. בשפתם הקולחת (והבוטה. הם לא היו חסידי התקינות הפוליטית PC), תבעו אחימאיר ותומכיו מהציבור היהודי בארץ-ישראל וממנהיגותו נאמנות מוחלטת לרעיון הקמת המדינה. זאב ז’בוטינסקי טבע את המונח, “חד-נס”. כלומר, אמונה ברעיון אחד בלבד, והוא הרעיון של תחייה לאומית יהודית בארץ-ישראל.

אחימאיר וברית הבריונים שלו יצאו, בעיקר, נגד ברית שלום – ארגון יוני ציוני, שפעל בארץ כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, ומרכזו היה באוניברסיטה העברית, שאך קמה. אנשי ברית שלום רצו, כבר אז, לפייס את ערביי ארץ-ישראל ולרצותם – על מנת שיסכימו לנוכחות יהודית בארץ-ישראל. כעבור עשור – גם אחרי עליית היטלר לשלטון (ורבים מראשיה, כידוע, היו ייקים) – התנגדה ברית שלום לעלייה, להתיישבות וכמובן למרד נגד הבריטים ולהקמת המדינה. 

 

בוויכוח בין הציונות הפרגמטית של דוד בן-גוריון ושל חבריו מול ברית שלום של יהודה ליב מגנס (נגיד האוניברסיטה העברית), של מרטין בובר ושל חבריהם, ניצחו – אז – בן-גוריון וחבריו, אך לבסוף – כיום – מנצחים מגנס, בובר וברית שלום.

 

החלום הרטוב של עורך “הארץ”

 

העלית הישראלית – הביטחונית, הפוליטית, הכלכלית, האקדמית, המשפטית, האמנותית, התקשורתית וכיו”ב – איבדה את האמונה בקיום מדינה יהודית בארץ-ישראל. היא עושה לביתה מתוך שכנוע, כי אין עתיד למדינה. בראש החברה היהודית בארץ עומדת שכבה תבוסתנית, שאינה מוכנה להוליך את המדינה למאבק. היא ויתרה על המאבק, והמציאה לה תלי-תלים של אידיאולוגיה, המסבירה מדוע מיותר המאבק; היא אוהדת את האויב, ומוכנה לוותר לו על אינטרסים חיוניים למדינה, כדי לקדם את מעמדה, ולבסס את עושרה ואת מעמדה.

 

וכך כתב דרור אֵידָר בעיתון, “ישראל היום, לפני כחודש. הוא סיכם ראיון של רזי ברקאי בגלי צה”ל עם רב-אלוף (מיל’) דן שומרון, במלאת עשרים שנה להתקוממות ערביי יהודה, שומרון ועזה (“אינתיפדה”, בלשונם):

“עד כאן קטעים מהריאיון. מה שבולט [בראיון] הוא שפחות מהמחלוקת על שאירע בשטח, נסב הוויכוח בעיקר על משמעות האירועים. זה ה’נרטיב’, מונח שחוק לעייפה בשיח הישראלי, הסיפור שכל צד מספר. אולם בעוד שהפלסטינים מספרים את סיפורם שלהם, ודן שומרון את סיפורו שלו, כמי שהיה שם בשטח והתמודד בעצמו עם האירועים, הרי שחלקים ניכרים בתקשורת הישראלית אימצו לעצמם, במין ליברליות אידיאליסטית, את הנרטיב של האחר, עוד מונח שחוק. המראיין הישראלי [רזי ברקאי בתחנת רדיו, שכביכול מייצגת את צה”ל] נוקט במקרה הטוב עמדה של איש או”ם ובמקרה היותר נפוץ, מאמץ את השיח השמאלי-הרדיקלי ואפילו הפרו-פלסטיני [ההדגשות שלי – אב”ץ]”.

באווירה כזו קשה לבוא בטענות לברנבוים. 

 

אם יביט יעקב אחימאיר לתוך בניין הטלוויזיה הישראלית, אל חבריו לעבודה, הוא ייווכח, שאינם שונים מהמוסיקאי היורד. עמיתיו חטפו מאתנו את גלי האתר שלנו, כדי לקדם באמצעותם את המדינה הפלשתינאית, שהם שואפים, כי תקום. לא מזמן העיד עורך בכיר (בדימוס) בחדר החדשות של קול ישראל, כי בזמן המלחמה (הראשונה) בלבנון הייתה הטיה פוליטית של החדשות, כיוון שהעורכים קידמו באמצעותן עמדות נגד המלחמה ונגד שהיית צה”ל בלבנון.

 

בשנות השלושים שלטו אנשי ברית שלום ברמה באוניברסיטה העברית. בספרו, שירה, תיאר ש”י עגנון היטב את הניכור בין אנשי האוניברסיטה לבין המאבק להקמת המדינה, והוא אינו היחיד, שהעלה סוגיה זו. הרדיו היה אז בשליטת הבריטים, ושירת את מדיניותם נגד “היישוב”. שום דבר כמעט לא השתנה: גם כיום שני הגופים הללו מתנגדים ליהדות ולציונות, ופועלים נגד האינטרסים היהודיים. שומעים זאת היטב בהרצאות בקמפוסים(1) ובכנסים אקדמיים, ושומעים זאת בריש גלי בעוינות, שמקרינים המראיינים כשהם נאלצים לראיין את מי שאינם הולכים כמותם בתלם.(2) זה הרבה יותר מאִתרוּגם של הנוכלים אריאל שרון ואהוד אולמרט. שרון היה דגל אדום בפני התקשורת – עד שהחליט להשמיד ולאבד את ההתיישבות היהודית בחבל קטיף. בהחלטתו הפך שרון ברגע ליקיר השמאל, ששמח מאוד להיווכח, שמישהו עושה עבורו את העבודה המלוכלכת, ומחל לו על כל חטאי עברו. 

 

יתר על כן, לפני כמה שבועות, כשביקרה כאן קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקנית, ביקש ממנה דיוויד לנדאו, עורך הארץ, בפומבי, שתגשים חלום רטוב שלו, כדבריו: תאנוס את ישראל לסגת מהשטחים.

 

כיוון שלנדאו דתי – אזכיר לו את התפילה השתים-עשרה – “ברכת המינים” – בסדר תפילת עמידה, הנאמרת לפחות שלוש פעמים ביום. ויש לה גרסאות הרבה יותר חריפות במסורות של כמה עדות …

 

האם המדובר בקניית אנשים? 

 

בכל מקום עלי אדמות הצליחו לקנות אנשים. בעולם הריגול אומרים, שלכל אחד יש תג מחיר (עיינו בעלילות ישראל בר, משה סנה, קים פילבי ועוד).

כאן, בארץ חמדת אבות, משתלם מאוד להיות עוכר ישראל. מרכז פרס לשלום, הקרן החדשה לישראל, ממשלת נורווגיה, הקהילה האירופית וגופים רבים אחרים מציעים השתלמויות, מלגות, פרסים והטבות למי שמביעים עמדות אנטי-ישראליות. הם מממנים הרצאות וסיורים של מקורבים אליהם בדעותיהם. לכן, עמדה פרו-ישראלית, או חס וחלילה “כתומה”, אינה כדאית לחלוטין. היא גם מפריעה לקידום ולהתפתחות – כיוון שאינה תואמת לרצון העלית.

וכמו שנהגו לצעוק הפורעים הערביים (זה היה מזמן, בתחילת המאה הקודמת, הרבה לפני “הכיבוש”), כשיצאו לטבוח ביהודים, “אלדולה מענא! (הממשלה עִמנו!)”.

 

הדרה

מי שמעז לקרוא ליהודה ולשומרון בשמותיהם (ולא – “הגדה המערבית”, או “השטחים”), מי שחושב, שיש עקורים ומגורשים יהודיים מחבל קטיף, מי שמתייחס בחיוב להתיישבות ולהתנחלות בכל שטחי ארץ-ישראל – יירשם, ייזכר, וייענש בהתאם. 

 

כשיצחק בן-אהרן הלך לעולמו – ספדה לו התקשורת בקולי-קולות. פועלו של האיש מסתכם בשתי מלים דלות: עסקן מפלגתי. באותו הזמן הלך לעולמו יובל נאמן, מגדולי המדענים, שהצמיחה ארץ זו. עליו – למרות כל פועלו במדע, באקדמיה ובביטחון – לא דיברו, כיוון שתויג כפוליטיקאי ימני. אותו הדבר קרה לפרופ’ ישראל אומן: ברגע שהתברר, שהוא ח”ו “כתום”, הועם זוהרו, ובעיני העלית הפך חתן פרס נובל לשולי. נעמי שמר, ולהבדיל אריאל זילבר, חוו זאת: כשהתחילו להביע עמדות ימניות הם הודרו. בארצנו יש חופש דעות, חופש ביטוי וחופש עיתונות – רק אם תלכו בתלם, ותחשבו כפי שצריך.

 

גם בצבא יודעים לעשות את המיון הפוליטי הזה: למרות השקרים של ראשי הצבא, מועמדים דתיים לשירות ביטחון (מלש”בים) נשאלים על דעותיהם הפוליטיות במסגרת תהליכי המיון בלשכות הגיוס – בניגוד למה ש”צבא ממלכתי” כביכול היה אמור לעשות. אחר כך, הם ייפלו לידי מערכת “החינוך” הצבאית, שמסיתה נגד ערכי העם והארץ – על מנת לשנות את דעותיהם של “חוטאים”, ונראה מה יקרה להם כשר”ל יעזו להביע דעה חריגה ….

 

לחקור את הקרחון

צריכים כמה אנשים רציניים (למשל, עיתונאים חוקרים כמו קלמן ליבסקינד, כמו קרולין גליק וכמו יואב יצחק) לחקור זאת, ולפענח את מבנה ההון של הפוליטיקה, של העלית ושל מעצבי דעת הקהל בישראל. ברור, שאת העמדות האנטי-ישראליות מזין כסף רב, שמזרימים עוכרי ישראל – וביניהם הקהילה האירופאית, ולא רק היא. זה קרחון, שצריך לרדת לחקר עומקו.

האם גם הרשות הפלשתינאית בין מממני האנטי-ישראליות בקרבנו?

אתפלא מאוד אם יתברר, שיד הרשות אינה במעל. לראשיה יש כסף רב, והיא מסוגלת לקנות כל אחד. 

אמנם יש לחשוד במי שעושים מעשים מוזרים, שמתנכלים לאינטרס הישראלי – אך זו כבר נורמה במקומותינו. למשל, תגובת ישראל לעלילת-הדם נגדה סביב הנער מוחמד א-דורה (שאינה עלילת-הדם היחידה נגד המדינה). חכו עד שבית-המשפט הצרפתי יפסוק את דברו (בפברואר הוא ישמע סיכומים בערעור קרסנטי נגד רשת הטלוויזיה פראנס 2). בינתיים, ברורה, תקיפה – ודי צפויה – התנגדות הממסד הישראלי לפעילות נמרצת בעניין א-דורה. כזכור, התגובה המוזרה של ממשלת ישראל גרמה לשופט הצרפתי בערכאה נמוכה להרשיע את קרסנטי בהוצאת דיבה.

עלילת-הדם, שכַתב יהודי-ישראלי (שעורך-דינו הנו בכיר לשעבר בממסד הישראלי) מעורב בייזומה, היא רק טיפה בים. בכירים ישראליים מעורבים בעסקים – גם “שחורים” – של בכירי הרשות הפלשתינאית; ולפיכך, ייתכן, שעשו במהלך תפקידיהם מעשים, או מחדלים, כדי להגן על מקורות הכנסותיהם. כלומר, לכאורה, צצה כאן סוגיה של ניגוד אינטרסים … ואולי זה המקום להזכיר, כי אנחנו במלחמה עם הפלשתינאים, ותמיכה באויב בזמן מלחמה הנה עבירה חמורה ביותר.

 

סיוע לאויב במלחמה

לא הייתי משווה בין ברנבוים לבין איווה איקוקו טוג’ורי, הידועה כ”שושנת טוקיו” – אמריקנית ממוצא יפני, שסייעה לתעמולה היפנית נגד ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה, ונשפטה אחריה למאסר בגין בגידה. אפשר בקלות להשוות בין מעשיו לבין תעלולי ג’יין פונדה בעת מלחמת ויטנאם. כידוע, ביולי 1972, יצאה השחקנית האמריקנית לצפון ויטנאם, במהלך המלחמה, כדי להביע את תמיכתה במשטר הקומוניסטי שם. במהלך סיורה הראוי לשמצה היא ביקרה גם במחנות שבויים, שבהם נכלאו אמריקנים, ולטענתם סייעה לשוביהם לשבור את רוחם. Hanoi Jane, קוראים בבוז ותיקי המלחמה, שאינם סולחים למי שסייעה לאויביהם.

דרך אגב, לפני כמה שנים, נזכרו בשמאל הישראלי בשחקנית המזדקנת, שאוהדת גם את העניין הפלשתינאי, והביאו אותה ארצה כתנא דמסייע.

ברנבוים מסייע לפלשתינאים משום שהוא – כמו רבים אצלנו – מאמין בצדקתם, ורוצה להתרפס בפני הפריץ הפלשתינאי. איני מאמין, שהוא עושה זאת כדי לעזור לפלשתינאים לחסל את מדינת ישראל – אף כי זו יכולה להיות תוצאת מעשיו. הוא עוזר לאויבי עמו גם כיוון שהוא יודע היטב, שלעלית הישראלית לא יפריעו תעלוליו. אדרבא, יהיו הרבה יפי-נפש, שיאמרו, שהוא צריך להיבחן רק במוסיקה שלו, ולא בפוליטיקה שלו, ויעריכו את התרפסותו בפני הפריץ הפלשתינאי. הם יקראו לה עצמאות מחשבתית ואומץ-לב, וירוצו להקשיב למוסיקה, שהוא מייצר. בגולת אירופה קראו היהודים למתרפסים כמותו, “יהודי ‘מה-יפית'” (מאיוֹפיס יוּדען).

 

ברנבוים  מזכיר לי עוד מוסיקאי דגול מהעבר – נירון שמו. מספרים, שכשהקיסר שרף את רומא, הוא עמד על אחת מגבעותיה, הביט בלהבות, שר, ופרט על הלאורה שלו.

 

הערות

 

1.            ראו בעניין הזה מחקר של פרופ’ שלמה שרן –

Shlomo Sharan, 2007. Our Inner Scourge: The Catastrophe of Israel Academics. ACPR Policy Paper 171 in cooperation with the Israel Academia Monitor. אין תימה, שעיתון הארץ יצא בשצף-קצף נגד המחקר, והשמיץ בביקורתו את החוקר. עיתונים אחרים התעלמו מהפרסום לחלוטין – כראוי.

 

2. חגי סגל, 22 ביוני 2007. “פרישת הכבשה השחורה”. מקור ראשון (תרבות).

 


לכתבה המלאה במקור



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר