לאחר שקראתי בעיון חזור וקרוא את המאמרים המתייחסים לגישור כקומבינה לעשיית כסף, כיפוף ידיים ועבודה בעיניים, הסתכלתי שנית במראה ולשמחתי מצאתי שעדיין אני מוצא שם את דמותי ולא מציץ שם איזה נוכל קומבינטור. סרקתי במחשבתי שנית את חברי המגשרים אחד לאחד וגם הם לא התחברו לתמונה המוצגת במאמרים הנ”ל. בכל פרדס יש סוגים שונים של תפוזים – חלקם הקטן אפילו רקובים, אך זו לא סיבה לפסול את כל הפרי ולא סיבה להפסיק לעסוק בפרדסנות.

בין המגשרים עצמם אין הרבה נחת רוח מקבלת התיקים לטפול דרך הצינור של בית המשפט. רוב המגשרים רואים בגישור דרך חיים והיו מעדיפים שהגישור בחברה שלנו יהיה הליך מועדף לפתרון סיכסוכים, לפני שהצדדים פונים לסיוע של בית המשפט. היה רצוי שהצדדים יפנו לבית המשפט רק לאחר שלא הצליחו לפתור את הסכסוך ביניהם באמצעות גישור או שלפחות שקלו היטב את האפשרות הזאת. אך עדיין כשמתקבל התיק מבית המשפט והמגשר יוצר קשר עם הצדדים, המחייבות שלו היא לצדדים עצמם בלבד ואין הוא רואה את עצמו כזרוע של בית המשפט. האתיקה של המגשר מכתיבה לו להתייחס לצדדים בניטרליות אבסולוטית ולשמור על סודיות ההליך, אפילו בפני בית המשפט.

קיימים סוגים שונים של גישורים. גישור בעסקים, גישור במשפחה, גישור ביחסי עבודה, גישור קהילתי וגישור בין בני נוער. גישורים אלה מאופיינים גם במתודות שונות של גישור – אך הנושא של ניטרליות אבסולוטית מחד  וסודיות ההליך מאידך, מאפיינות את כולם.

לגבי תיקים המגיעים מבית המשפט צריך לזכור מספר נקודות חשובות. ראשית ההליך הינו וולונטרי – אין חובה על הצדדים להסכים להתחיל את הליך הגישור והם יכולים להפסיק את הגישור בכל רגע שיחשבו שהגישור אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם. הצדדים נעזרים בעורכי דינם בבואם לקבל החלטה זו ומתחילים בגישור רק במידה והם מעריכים שיש סיכוי טוב לסיים את הסכסוך בהסכם גישור. עורכי הדין מכירים את הליך הגישור על בוריו, על מגבלותיו ויתרונותיו ויכולים להסביר זאת היטב לצדדים – כך שאין זה נכון לתאר את הגישור כמלכודת פתאים, שלתוכה מפילים את הצדדים התמימים.

לסיכום, הרוצה לחזק את תפיסת העולם ה”גישורית” חייב לפעול להגברת המקצועיות של המגשרים מצד אחד ולהטמיע בחברה מצד שני את הגישור כדרך שכדאי לשקול אותה לפני שפונים לבית המשפט.