לשר המשפטים החדש, אמיר אוחנה: מבחן קבלה לעבודה [2
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55641
עם כניסתו ללשכת שר המשפטים דיבר השר, בין השאר, על אמון הציבור בשופטים, הפוחת והולך, אבל לא הציע שום דבר אופרטיבי לשיפור המצב *** אני מציע לו ליזום הקמתה של ועדת חקירה לסיבות שהביאו לאבדן האמון הזה *** קודם דיאגנוזה, רק אחר כך התרופות
זו אינה פוליטיקה, זו קומבינה
שמחה ניר, עו“ד
בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
שמחה ניר, עו“ד
25.7.2019
לכבוד
חה“כ אמיר אוחנה
שר המשפטים
ירושלים
נכבדי,
הנדון: אמון הציבור במערכת המשפט
אני מציע לך היום ליזום הקמתה של ועדת חקירה לא–סטטוטורית שתבדוק את הסיבות לאבדן אמון הציבור בשופטיו.
בטרם אגש לעניין, אבקש להזכירך את מכתבי אליך מיום 23.6.2019 (נתקבל בלשכתך ביום 24.6.2019, שעה 03:41), בעניין “זנבות” שלא טופלו ע”י קודמתך בתפקיד.
עם כניסתך ללשכת שר המשפטים דיברת, בין השאר, על אמון הציבור בשופטים, הפוחת והולך, אבל לא הצעת שום דבר אופרטיבי לשיפור המצב, וברשותך אציג קודם את המצב, ואחר כך אציע את הפתרון, או, לפחות, תחילה של פתרון.
טעות היא לחשוב שאבדן אמון הציבור בשופטיו מקורו בפוליטיקה, ב“שמאלנות” של השופטים, וכו’, תופעה של השנים האחרונות, ובהמשך אתייחס לשאלה איך הפוליטיקה נכנסת לתמונה הזאת.
אני מכיר את שופטי ישראל זה למעלה מחמישים שנה, עוד מהתקופה של “ההגמוניה הפועלית“, אשר שלטה במדינה ובמדינה–בדרך החל משנות העשרים של המאה הקודמת, ובדרך הטבע גם שלטה על האוריינטציה הפוליטית של השופטים, ועד למה שקרוי “המהפכה השיפוטית של אהרן ברק” איש לא בא בטענות על האוריינטציה הפוליטית שלהם.
ההיכרות שלי עם השופטים החלה בנקודה אחרת לגמרי: היושר האינטלקטואלי, נושא שאותו אציג מפיו של הד“ר מישאל חשין הצעיר, בן ה-35, לימים המשנה לנשיא ביהמ“ש העליון, ואז מורי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, אשר הפנה אצבע מאשימה אל קודמיו בבית המשפט העליון, וכך אמר להם:
כבוד בית המשפט, כאשר טוענים בפניכם טענות, אתם רשאים לקבלן או לדחותן, ואנחנו נכבד את פסיקתכם, גם אם אנחנו חלוקים עליה, אבל אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני אדם!
זאת הבעייה: השופטים מחליטים קודם על התוצאה, ואחר כך מתעלמים מכל טענה וראייה שאינן מתיישבות עם התוצאה שאותה הם סימנו מראש. לא אצא ידי חובתי אם לא אציין כי חשין עצמו, כאשר התיישב על הכורסה בביהמ“ש העליון, לא היה טוב מקודמיו, אותם הוא הוקיע בשער–בת–רבים.
הוסף לכך תופעות חמורות נוספות, כמו כיפופי–הידיים על מתדיינים למשוך את תביעותיהם/ערעוריהם/עתירותיהם/כפירותיהם, כיפופי–ידיים המלווים באיומים על ענישה ב“הוצאות“, וכן הלאה, וכן הלאה.
והתוצאה? בעלי דין רבים יוצאים מביהמ“ש “עם טעם מר בפה“ – כלשונו של הפרופ’ יצחק זמיר, גם הוא ממורי בפקולטה שהגיע לשפיטה בביהמ“ש העליון, בספרו השפיטה בעניינים מנהליים (1975) – והנה גם הוא שכח את משנתו בהגיעו אל השררה.
הנה כי כן, אבדן אמון הציבור בשופטיו שורשיו שתולים עמוק באדמה – הרבה לפני “המהפכה השיפוטית” שהורתה בפיסקות ההגבלה משנת 1992, והרבה לפני הערת–האגב בת 300 העמודים משנת 1995, הידועה גם בשם “פסק דין בנק המזרחי“.
לפני שנעבור לצד הפוליטי, עוד הערת–רקע: שופטי ישראל מדברים נון–סטופ על החשיבות של אמון הציבור, אבל האמת היא שהם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש.
בסופו של אותו מאמר אני גם מסביר מדוע השופטים גם רודפים עד חורמה את המבקרים את תרבות השפיטה הקלוקלת שלהם (אני, למשל, מוצא מלשכת עורכי הדין לשתי צמיתויות + 27 שנים (הכל במצטבר, איך לא), כביכול בגלל ה“סגנון” שלי (למשל: ביטויים כגון “המדינה לא מגלה לנו” – ממש סגנון “בוטה ומשתלח”), אבל בפועל זה בגלל הביקורת שלי על תרבות השפיטה שלהם.
אם השופטים היו מקשיבים לביקורת, הם גם היו מפנימים אותה, ואם הם היו מפנימים אותה – הם לא היו היום נמצאים במגננה בהם הם נמצאים היום: מגננה בלתי אפשרית, מבחינתם, משום שהם גזרו על עצמם שתיקה, חוץ מנאומי נשיאי/ות ביהמ“ש העליון, שאיש לא מאמין להם, והודעות הדוברות מסוג “השופטים אומרים את מה שיש להם רק בפסקי הדין שלהם“, או “הדברים האלה לא ראויים לתגובה” – שהציבור מאמין להן עוד פחות.
וזה מביא אותי אל ההיבט הפוליטי.
בחודש יוני 2010 ערכה עמותת רגבים מחקר על היחס המפלה של הבג“ץ בין עתירות “ימניות” לבין עתירות “שמאליות”, כאשר הפרמטרים שנבחנו היו במישור הפרוצדורלי בלבד – מישור בו אין מקום לשום אפלייה על רקע “ערכי” – אבל התוצאות היו מדהימות, והראו בבירור כי קיימת בבג”ץ אפלייה מובהקת לטובת עתירות “שמאליות” ולרעת עתירות “ימניות”). מאז שנת 2010 ערכה רגבים שני מחקרים נוספים (2015, 2018), מהם אני מבין שהתמונה לא השתנתה מהותית, אם בכלל.
עד כמה בולטת פסיקת הבג“ץ הפוליטית–במהותה?
לפני כארבע שנים, כאשר פיסקות ההגבלה היו קיימות כבר 23 שנים, בדקתי בעצמי את הנושא, וגיליתי כי מספר הפעמים בהן בית המשפט התערב בחקיקת–הכנסת היה בערך פעם אחת בשנתיים וחצי, בממוצע, כאשר לפסיקה היה גוון “פוליטי“, ובערך פעם אחת בחמש שנים, בממוצע, כאשר לפסיקה לא היה גוון כזה.
כאשר כ-1500 עותרים בשנה יוצאים מהבג“ץ עם טעם מר בפה, והפסיקה הפוליטית שלו באה לידי ביטוי רק אחת לשנתיים וחצי – בערך עתירה “פוליטית” אחת לכ-3000 – 4000 עתירות “רגילות” – נשאלת השאלה איך יצא לבג“ץ שם של בית משפט “שמאלני“?
התשובה ברורה: כאשר בלון–המרירות של “האזרח הקטן” הקולקטיבי, העותר לבג“ץ ונדחה בקש כ-1500 פעמים בשנה – כאשר הבלון הזה מתנפח עד למצב הקריטי, די בדקירת סיכה פוליטית קטנה, כדי שהבלון כולו יתפוצץ.
זו בדיוק הפואנטה הפוליטית: אף פוליטיקאי לא יעשה עניין מכך שהשופטים מתעלמים מטענות וראיות, או מכך שהם מכופפים ידיים. אף פוליטיקאי לא יעשה עניין מכך, משום שזה לא בון–טון, משום שזה לא מניב תמורה פוליטית, ומשום שזה מצריך הכנת שיעורי–בית מסודרים, אבל כאשר הפסיקה היא פוליטית – די לקחת את השורה התחתונה, לרוץ אל ההמונים, ולהתפרנס ממנה עד לפעם הבאה בה הבג“ץ ייתן שורה תחתונה שאפשר לעשות ממנה הון פוליטי.
לפני שאעבור אל החלק האופרטיבי, עוד הערה:
כדי להגיע אל הצמרת המקצועית בכל תחום שהוא – המשפט, התקשורת, האקדמיה בכללותה, ועוד, ועוד, זה עניין של 20, 30, 40 שנה אחרי האוניברסיטה, וזה אומר שהצמרת המקצועית בכל תחום משקפת את התמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי של הסטודנטים באוניברסיטאות 20, 30, 40 שנה לאחור.
מכאן שהטענות על ה“שמאלנות” של ביהמ“ש העליון (וגם התקשורת, ועוד) אינן משוללות יסוד, אבל תנועת–המטוטלת המשפטית משמאל–ימינה כבר באה לידי ביטוי משום שהתמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי של הסטודנטים באוניברסיטאות לפני 20, 30, 40 שנה שונה משמעותית מזה שהיה 20, 30, 40 שנה לפני שנת 1995 – גם אם ליושבים–בצמרת יש נטייה (כנראה שיש) לקבל לשורותיהם את הדומים להם, וגם אם לבאים–בשער יש נטייה (כנראה שיש) “להתיישר” עם הקיים.
יחד עם זאת, מול תנועת המטוטלת המשפטית האמורה, לכיוון הימין, ישנם כבר סימנים לתנועת המטוטלת הפוליטית בכיוון ההפוך – מימין–שמאלה, ודי לי אם אציין כי בבחירות האחרונות, לכנסת ה-21, גוש הימין (בלי החרדים ועם ליברמן, שעדיין נחשב אז בעיני הבוחרים כ“ימין“) איבד חמישה מנדטים ביחס לבחירות לכנסת ה-20, ומכאן אנו למדים כי ייתכן ולא רחוק היום בו הנהגת המדינה תחזור לידי המרכז–שמאל (ואני לא מביע עמדה אם זה טוב או רע). תביא בחשבון גם את אביגדור ליברמן.
האם התערבותו של הבג”ץ ב”חוק המסתננים”, למשל, היא בתחום ה”פוליטי”, או בתחום “זכויות האזרח”?
קשה לומר בוודאות: מחד – לכאורה זה עניין נייטראלי של זכויות האזרח, אבל, מאידך, ה”בחישה” הפוליטית הזאת היא כך שהשמאל הפוליטי תומך בהתערבות, והימין מתנגד לה, ואני מניח שאם המסתננים היו “מתנחלים” בשדות עמק יזרעאל, גם אז לא הייתה באה מנוחה ליגע, אבל היוצרות היו מתהפכות: הימין היה תומך, והשמאל היה מתנגד.
בכלל, הניסיון מראה שגם הימין וגם השמאל רוקדים על הגגות כאשר הפסיקה היא לטעמם, ותוקפים את בית המשפט כ“פוליטי” כאשר הפסיקה אינה לטעמם. ראה, למשל, כאן:
לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת די–ניין, ובקישורים שבפנים.
ומכאן לחלק האופרטיבי: כדי להחזיר ליושנה את עטרת אמון הציבור בשופטיו, יש לחקור קודם את שורשי אובדנו של האמון הזה. לכאורה הגוף המתאים לכך הוא ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות חקירה, תשכ“ט-1968, אלא שכאן יש בעייה: ראשית – מי שמרכיב ועדה כזאת הוא נשיא ביהמ“ש העליון, ובוועדה יושב לפחות שופט אחד, שהוא היו“ר שלה, ואיך תקבע ועדה כזאת שגם לשופטים יש חלק ונחלה באבדן אמון הציבור בהם?
גם פוליטיקאים לא יכולים לשבת בוועדה כזאת, משום שלהם כבר יש עמדה – בין לטובתם של בתי המשפט, בין לרעתם, והוא הדין גם בעורכי–הדין, שפרנסתם תלוייה בשופטים.
מאידך גם אי אפשר להקים ועדה “מאוזנת“, כי אז נקבל סחר–מכר כמו בוועדה לבחירת שופטים.
הנה כי כן, ועדת חקירה לפי חוק ועדות החקירה אינה מתאימה לנושא.
כדי לפתור את כל הבעיות שהצגתי, אני מזמין אותך לפנות אל נשיא המדינה, בהמלצה שירכיב ועדת חקירה לא–סטטוטורית, שיישבו בה אישי ציבור שאינם חשודים בשום אינטרס, ולמסקנות שלה יהיה תוקף מוסרי–ציבורי, מכוח מעמדו של נשיא המדינה.
לוועדה כזאת אין סמכות לאכוף התייצבות של עדים, אבל אני לא רואה שום בעייה בכך, משום שמספר האנשים שירצו להופיע בפניה יהיה כזה שלא יהיה צורך בכפייה, ואם השופטים לא ירצו להופיע בפני הוועדה ולהציג את עמדתם – זבש“ם.
שר המשפטים אמיר אוחנה,
לא אני ולא אתה יודעים אם תכהן בתפקידך זה בממשלה הבאה.
בהערכה גסה הייתי אומר שיש 50% סיכוי שהליכוד לא ירכיב את הממשלה;
בהערכה גסה הייתי אומר שאם הליכוד ירכיב את הממשלה הבא, יש 50% סיכוי שיריב לוין יהיה שר המשפטים, וממילא הסיכוי שלך להמשיך בתפקידך זה הוא כ-25% בלבד, וזאת לפני שמביאים בחשבון אילוצים קואליציוניים שיקטינו עוד יותר את סיכוייך להישאר בלשכת שר המשפטים.
והשאלה היא מה אתה רוצה להשאיר מאחוריך כדי שהכל יידעו כי אמיר אוחנה היה כאן.
מה שאני מציע לך כאן הוא הדבר הטוב והקל להשגה: לא מצריך תקציב, לא מצריך אישור הכנסת או הממשלה, לא מצריך דבר זולת מכתב קטן אל נשיא המדינה – ובהחלט מתיישב עם דבריך שלך, בהם פתחתי את מכתבי זה אליך.
וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה.
בברכה,
שמחה ניר, עו“ד
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא