כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55428

לבקשת חברים אני חושף איך התחילה ההתכתשות שלי עם שופטי ישראל, על רקע היושר האינטלקטואלי שלהם – התכתשות שבגינה אני ממשיך את מפעלחיי למען המדינה, ממקום בו לא יכולים להשתיק אותי בטענות סגנוןמצוצות מהאצבע, ולא יכולים לתפור לי תיקים פליליים

שמחה ניר, עוד

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

יש גונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מאבקי בשופטי ישראל התחיל לפני למעלה מחמישים שנה.

לפני שאגע בגופו של עניין, אפתח במשל, כדרכי.

המשל

במדינה פלונית קיימת הוראת חוק המסמיכה את שר התחבורה להתקין תקנות בעניין חגורות בטיחות והתקני ריסון ברכב, סוגם, החובה להתקינם ולחגרם וכל תנאי לשימוש בהם“.

האם ההוראה הזאת מסמיכה את שר התחבורה להתקין תקנות המחייבות רוכבי אופנועים לחבוש קסדות?

בשום אופן לא: קסדה אינה חגורת בטיחות“, “התקן ריסוןהוא, ועל כך אין מחלוקת, כיסא בטיחות לילדים, או משהו דומה, המיועד כתחליף להגנת ילדים שחגורות הבטיחות אינן רלואנטיות לגביהם, בגלל מידות גופם.

מעבר לכך, קסדה גם אי אפשר להתקיןברכב.

ומעל לכל – העובדה שהמחוקק יכול היה, באותה הנשימה ממש, להרחיב את החקיקה גם לגבי אופנועים וקסדות, ולא עשה כן – היא הנותנת שהוא נמנע במודע לעשות כן.

הלאה: בשלב מסויים קמה באותה המדינה זעקה על התערבותה המיותרת של המדינה בעניינו של הפרט, וכיוון שלאותה המדינה אין בעיות ביטחון וכלכלה, עניין זכותו של הפרט לחייו היה למרכז המחלוקת במערכת הבחירות לפרלמנט.

התוצאה התבטאה בשני תיקונים לחוק הקיים: האחד – ביטול עבירת הניסיון להתאבד, והשני – ביטול הוראת החוק הנל, המסמיכה את שר התחבורה להתקין תקנות בעניין חגורות בטיחות והתקני ריסון ברכב, סוגם, החובה להתקינם ולחגרם וכל תנאי לשימוש בהם“.

יחד עם זאת נחקקה הוראת חוק אחרת, לפיה שר התחבורה מוסמך להתקין תקנות בעניין בטיחותם ונוחותם של הנוסעים בכלי רכב ציבוריים“.

בדברי ההסבר להצעת החוק בעניין הזה נאמר כי ההוראה הזאת לחייב את מי שמסיע נוסעים תמורת תשלום להבטיח לא רק את הגעתם ממקום למקום, אלא גם את בטיחותם ונוחותם“, אבל, מאידך, היא לא באה לחייב את הנוסעים להשתמש בהתקני הבטיחות אשר יותקנו מכוח התקנות שתחוקקנה עי השר – אם וכאשר – ומי שנוחלו לשבת על כיסאפאקירים – יביא אחד כזה מהבית ויישב עליו בנסעו באוטובוס או במונית, לנוחותו המלאה.

האם, לאחר התיקונים האלה, עדיין מוסמך שר התחבורה לחייב רוכבי אופנועים לחבוש קסדות?

לא. לא רק שהוא לא מוסמך, אלא שמכאן ואילך הוא לא מוסמך אפילו לחייב התקנת חגורות בטיחות ואמצעיריסון, ואם השימוש בהם.

והנמשל

במדינת ישראל המצב הפוך, וגם הפוך גם הסדר הכרונולוגי של החקירה: בתחילה נחקקה הוראתהחוק המסמיכה את הנציב העליון (שעם פרוץ המדינה הסמכות הזאת הועברה לשר התחבורה) להתקין תקנות בעניין בטיחותם ונוחותם של הנוסעים בכלי רכב ציבוריים והתנהגותם של נהגיהם“, ומאוחר יותר חקקה הכנסת חוק המחייב חגירת חגורות בטיחות (לא קסדות) בכלי רכב (לא אופנועים).

המקור ההיסטורי של פקודת התעבורה שלנו הוא ה-Road Transport Ordinance המנדטורית, מיום 15.6.1929 (יום הולדתי המינוסעשר), אשר סעיף 23 שבה זה לשונו:

23. The High Commissioner may make rules for any of the following purposes: –

– – –

(o) the safety and convenience of passengers in public vehicles, and the conduct of the drivers of such vehicles;

ההוראה הזאת הייתה, לימים, לסע’ 70(14) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], אשר באה במקום הפקודה המנדטורית:

70. שר התחבורה רשאי להתקין תקנות בענינים אלה:

(14) בטיחותם ונוחותם של הנוסעים בכלי רכב ציבוריים והתנהגותם של נהגיהם;

וכאן נכנסתי אני לתמונה, סטודנט בשנה הראשונה בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית בירושלים.

כך זה התחיל

את רישיוני להוראת הנהיגה קיבלתי בשנת התשכד-1964, בשנת התשכז-1966 התחלתי את לימודי המשפטים, ולמימון לימודי ומחייתי בירושלים התפרנסתי מהמקצוע אותו הבאתי מהבית” – הוראת הנהיגה, בעיקר באופנועים.

באותה העת החליט שר התחבורה לחייב רוכבי אופנועים לחבוש קסדה, ומיד עם הדוח הראשון באתי לבית המשפט, וטענתי שתי טענות עיקריות:

האחת טכניתמשפטית – כאשר המחוקק הסמיך את שר התחבורה רשאי להתקין תקנות בעניין בטיחותם ונוחותם של הנוסעים בכלי רכב ציבוריים“, ממילא, “מכלל הן משתמע לאו“: כיוון שאופנוע אינו רכב ציבוריכהגדרתו בפקודה (“רכב המשמש, או המיועד לשמש, להסעת נוסעים בשכר“), ונוהגו אינו בבחינת נוסע” (passenger בפקודה המנדטורית המקורית, שמותר להיעזר בה לצורך פרשנות) – ממילא התקנה חורגת מסמכותו של השר, ועל כן היא בטלה וחסרת תוקף.

והשנייה מתחום הפילוסופיה של תורת המשפט – חלוקת העבודה בין המחוקק הראשי (הכנסת, הקובעת את החוקים) לבין מחוקקהמשנה (לענייננו – השר, מתקין התקנות) היא כזאת שהכנסת קובעת את הפילוסופיה (בין השאר את השאלה אם לכפות על האזרח את בטיחותו האישית), ואילו השר, עם כל המומחים המקצועיים העומדים לרשותו, אמונים על יישום הפילוסופיה שנקבעה עי המחוקק.

חיזוק נוסף מצאתי לטענה הזאת בכך שהכנסת עצמה, זמן קצר לפני כן (בשנת 1966) מחקה מספר החוקים את עבירת הניסיון להתאבד, ובמקרה הזה, כך טענתי, שר התחבורה ופקידיו ניכסו לעצמם את השליטה על הפילוסופיה, ובכך הם הסיגו את גבולה של הכנסת.

את הטענות האלה העליתי פעם אחר פעם בביהמש לתעבורה, ואף שופט לא התייחס אליהן.

פעם אחר פעם טענתי אותן בערעור לביהמש המחוזי (אז זה היה בפני הרכב שלושה) – ואף שופט לא התייחס אליהן.

פעם אחר פעם העליתי אותן בבקשת רשות לערער לביהמש העליון (כדי לערער לביהמש העליון על פסק דין של ביהמש המחוזי בערעור, צריך להראות שיש לך שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבוריתכללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש) – וגם שם אף שופט לא התייחס אליהן.

השאלה אם שר התחבורה מוסמך – או לא מוסמך – להתקין תקנות המחייבות אדם לשמור על חייוהוא נוגעת רק לשמחה ניר באופן פרטי, ואין לה שום חשיבות לגבי שאר הציבור.

אמן ואמן. עניינו הפרטי של שמחה ניר, עד כדי כך שאין צורך להתייחס לטענותיו – גם בבית המשפט העליון.

אמרו לי אז חברי: זה לא ייתכן! אולי לא הצגת נכונה את טענותיך.

אז לא: הצגתי אותן מצויין, ואני אומר זאת גם בראייה של 50 שנה ויותר לאחור, ואם אכן לא הייתי מציג אותן נכונה – עדיין בית המשפט לא פטור מלהתייחס אליהן.

מיד נראה את האישוש לכך.

כה אמר הפרופ’ אמנון רובינשטיין

בשנת 1970, או 1971, פרסם הפרופ’ אמנון רובינשטיין בעיתון הארץ מאמר בו הוא הביא את אותן הטענות שאני הבאתי פעמים איןספור בפני בתיהמש על כל ערכאותיהם.

הטענות שאני העליתי הן, כאמור, שסע’ 70(14) מסמיך את שר התחבורה להתקין תקנות בעניין בטיחותם ונוחותם של הנוסעים בכלי רכב ציבוריים“, ותו לא, ושנושא הדאגה הזאת הוא עניין לכנסת, ולא לשר התחבורה.

והנה, הפלא ופלא …

העניין מגיע לבגץ

אחרי פרסום מאמרו של הפרופ’ רובינשטיין הגיע הנושא לבגץ, בתקיפה ישירה של התקנה המחייבת חבישת קסדה (בגץ 332/71 משה עלי, ו-3 אחנשר התחבורה, פד כו(1) 105).

פסק הדין, המונה 2888 מלים (להשוואה: המאמר הזה מונה 2652 מלים), ניתן ביום 22.12.1971, והוא מבולבל לחלוטין, ומונחהתוצאה, אבל אני בכוונה לא מבקר אותו במקום הזה. אני לא מבקר אותו כאן, משום שלצורך המאמר הזה הלקח הוא אחר לגמרי.

הלקח הוא אחר, משום שהפעם בית המשפט העליון אכן התייחס לאותן הטענות מהן הוא התעלם כשאני טענתי אותן. הוא התייחס אליהן, משום שהוא לא יכול להתעלם מנימוקים שהעלה פרופסור מכובד למשפטים, בעיתון מכובד ורבתפוצה. הוא לא יכול להתעלם מטענות כאלה, משל היו כעלה הנידף, משום שאז כל האקדמיה תשתלח בו.

והשאלה היא מדוע בית המשפט יתייחס לטענה פלונית כשהיא באה מפרופסור נכבד למשפטים, ויתעלם מאותה הטענה ממש, כאשר היא באה מסטודנט למשפטים שנה א’ (שגדל אתה עד לסיום לימודיו…).

והתשובה היא האגו של השופטים. הם לא יתנו לסטודנט למשפטים לעשות מה שהיום אנחנו קוראים סיבוב פוליטיעל גבם, להסתובב כטווס בפקולטה למשפטים: אנחנו לא מתמסרים בקלות!

הם גם יכלו לקבל את הטענה, ולהוסיף הערה למחוקק לתת את הדעת על הנושא, אבל אפילו זה למטה מכבודם.

להרחבה בנושא ראו מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי?

רוצים הוכחה שצדקתי? קבלו!

בתיק בגץ 332/71 הנל השופטים לא הצליחו לסתור את הטענה שסע’ 70(14) אינו מסמיך את שר התחבורה להתקין תקנות, אלא בעניין בטיחותם ונוחותם של הנוסעים בכלי רכב ציבוריים“, ותו לא, ושנושא הדאגה הזאת הוא עניין לכנסת, ולא לשר התחבורה.

מה הם עשו? הם מצאו נימוקסרק אחר. אני בכוונה לא מביא את הנימוק החדש הזה כי לא כאן המקום לדון בו. מה שחשוב הוא זה שאם הנימוק החדש אכן מכשיר את התקנות – מדוע הם לא נזקקו לו בתיקים שלי?

בנוסף לכך, קרוב לשנתיים אחרי פסהד בבגץ 332/71 הנל חוקקה הכנסת את חוק חגורות בטיחות ברכב, תשלג-1973. ראו מה אומר סע’ 1 לחוק הזה:

אלה החידושים בסעיף הזה:

ראשית – המחוקק הבין שהדבר הוא עניין של פילוסופיה, ולא של מומחיות מקצועית, ולכן הוא קבע את החובה לחגור את החגורות במושב הנהג ובמושב הקדמי – אבל לא יותר.

שנית – הוא הטיל את החובה גם על הנוסע עצמו, לאמור שאם הנוסע לא חוגר את החגורה – גם הוא וגם הנהג עוברים את העבירה.

שלישית – הוא הסמיך את שר התחבורה להרחיב את החובה האמורה גם לגבי סוגים אחרים של רכב (למשל: אוטובוסים, למשל: משאיות) אבל לא לגבי נוסעים שאינם יושבים במושב הקדמי, ולא לגבי קסדות.

נשאלת השאלה מדוע משרד התחבורה לא אמר עזבו את זה, נסדיר את זה בתקנות.

נושא חובת החגירה הועלה לראשונה בהצעת חוק פרטית של חהכ יהודה מאיר אברמוביץ, ואם משרד התחבורה היה רוצה, הוא היה מציע להימנע מחקיקת החוק הזה, ולהסתפק בתקנות שהשר יתקין.

לכאורה יש לכך הכשר בגץ” (פסהד בבגץ 332/71 הנל), אבל יש להם בעייה: באותה העת ניתן היה להוציא רשיון נהיגה לאופנועים מגיל 16, ואילו רשיון נהיגה למכונית – רק מגיל 18 (עד שבא עזר וייצמן, שר התחבורה של העשירים, והפך את הקערה על פיה), וכפיית הקסדות על האופנוענים הייתה מאבק בציבור צעיר, דלאמצעים ומצומצם (משהו באמצע התחום החמשספרתי), ואילו כפיית החגורות עשוייה הייתה להיתקל בהתנגדות של ציבור רחב של מבוגרים בעלי אמצעים, שלא בקלות היו עוברים על כך בשתיקה (ואכן, העיתונים היו מלאים בתגובות מחאה על הרעיון הזה – רשתות חברתיות לא היו אז).

הפתרון היה, איפוא, להסדיר את זה בחקיקה.

ואם צריך להסדיר את זה בחקיקה, מה ההבדל בין חגורות לבין קסדות?

לא, אין שום הבדל, ואם השופטים שדנו, כאמור, בתיקים שלי ובתיק הבגץ הנל היו מקבלים את הטענות, קובעים שהשר חרג מסמכותו, וממליצים להסדיר את הנושר בחקיקה ראשית – הכל היה בא על מקומוח בשלום.

למעשה הם גם לא היו צריכים להמליץ, כי עצם קבלת הטענה היה בה כדי להתניע את גלגלי החקיקה.

הנה כי כן, שתי הוכחות שהסטודנט למשפטים שמחה ניר צדק בטענה שסע’ 70(14) לפקודה אינו מסמיך את השר לקבוע תקנות המחייבות את הפרט לשמור על חייו, ושהשופטים לא נהגו כהלכה בהתעלמם מהטענה הזאת:

האחת – כאשר פרופסור מכובד מעלה בעיתון מכובד את אותה הטענה ממש – השופטים אכן מתייחסים אליה;

והשנייה – העובדה ששר התחבורה לא יכול היה להתקין תקנות דומות לגבי חובת החגירה, ונזקק לחקיקה הראשית, היא הנותנת גם לגבי החובה לחבוש קסדה.

לכך אפשר להוסיף גם את החקיקה הראשית (סע’ 65ג’ לפקודת התעבורה, שנחקק בשנת התשסז-2007, ותוקן בשנת התשעא-2011 והתשעט-2019 ) בדבר חיובם של רוכבי אופניים לחבוש קסדות מגן, ואם תרצו גם את ביטול עבירת הניסיון להתאבדות (באמצע שנות הששים), ונמצא שהמחוקק הראשי, הכנסת, יודע מתי להתערב בענייניו של הפרט, לרבות בעניינו הפרטי בבריאותו וחייו.

אלא מאי?

כאשר תסביכיהאגו חולשים על ה-DNA השיפוטישהשופטים כל כך גאים בו (ראו: על הדיאנאיי השיפוטי: נאוםתשובה לאסתר חיות, מרים נאור ויצחק עמית – איכן אתם חיים?!), כאשר כך הוא הדבר – אפשר לסגור את החנות.

זה כל הסיפור!

כל הסיפורשלי התחיל ונגמר בנקודה אחת בלבד: חובתו של השופט להתייחס לטענות ולראיות של המתדיינים בפניו.

שלא יצפצף על בני אדם“, כלשונו של מישאל חשין הצעיר, לפני שהצבוע הזה התיישב בעצמו על הכורסה בביהמש העליון, וצפצף על בני אדם, כהגדרתוהוא: לא אבכה את חשין מישאל.

נשאלת השאלה: אתה תוקף את השופטים מכל כיוון אפשרי או בלתי אפשרי, ואיך אתה אומר נקודה אחת בלבד“?

אז תודה שהרמתם לי להנחתה!

אני מניח שאם השופטים אכן היו מתייחסים לטענות ולראיות שמציגים לפניהם, הם היו טובים וראויים גם מכל בחינה אחרת – לכך יקראון במקומותינו חוק הכלים השלובים – וממילא לא היה צריך לתקוף אותם על כל צעד ושעל.

ייתכן שאם הייתי בא על סיפוקי בנושא הזה, הייתי מסתפק בכך, ממשיך בעיסוקי המקצועי כעורךדין, ואם היה מתגלה צורך לטפלבשופטים בעניינים אחרים – כבר היו נמצאים מי שיעשו את המלאכה הזאת (ויש כאלה, גם בלעדי, ברוך השם).

מבחינתי עניין ההתעלמויות האלה נמצא בלבליבו של נושא היושר האינטלקטואלי, שאצל אחרים הוא פחות בולט, כי הם לרוב מבקרים את פסקי הדין, או תומכים בהם, לפי השאלה אם הם תומכים בהשקפותיהם הפוליטיות, ואותי מעניינת תרבות השפיטה, הדרך בה הם מגיעים לתוצאה, להבדיל מהתוצאה עצמה.

כדור השלג

מה תעשה כאשר כאשר אתה חוזר וטוען את אותן הטענות, ובתי המשפט מתעלמים מהם שוב ושב, באופן שיטתי?

אתה מרים את עוצמת קולך, ואם יש צורך – גם מחריף את הסגנון.

זה מה שעשיתי, אחרי שהלחישות המבויישות טעה כבוד בית המשפט קמא בהתעלמו מהטענה הזאתוהזאתלא עזרו וגם ערכאות הערעור מתעלמות ממנה: הן מתעלמות גם מהטענות וגם מטענת ההתעלמות מהטענות.

אז הרמתי את הטון, והחרפתי את הסגנון, אבל בהדרגה התחלתי להבין שזה לא רק טעויות פה ושםאלא תרבותשפיטה קלוקלת, והתחלתי לדבר מערכתית“, דהיינו לבקר את תרבות השפיטה עצמה.

וכאן מערכת המשפט הציגה את עצמה במלוא מערומיה וכיעורה: מותר לבקר את הפסק – לא את הפוסק, ומי שמבקר גם את הפוסק – חוטף.

אחלה חופש הביטוי.

אז זה לא שאני איש ריב ומדון“, כמו שאומר ידידי יראון פסטינגר. אני בחיים שלי לא פגעתי בזבוב, ולא פגעתי בחלשים ממני, אבל מי שמנצל את כוחו כדי לפגוע בי, ולהשתיק אותי – אני משיב מלחמה שערה.

גם מדינה שוחרתשלום משיבה מלחמה שערה, כאשר היא מאויימת.

אז השבתי מלחמה שערה, וכוחות הרשע החזירו, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף“, כלשונו של המשורר יהודה עמיחי זל.

המצב כיום הוא שאני מרצה שתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת הדין (מצטברות זו לזו) + 27 שנות השעייה (מצטברות גם כן, איך לא), והשאלה היא איך זה מתיישב עם חופש הביטוי במדינת ישראל הדמוקרטית.

והתשובה: אנחנו לא סותמים פיות, אבל … הסגנון!

מה זה סגנון“?

סגנוןזה שאם אני אומר המדינה לא מגלה לנו” – זה סגנון בוטה ומשתלח“;

סגנוןזה שאם אני אומר ובכך הצטרפת“, כמסקנה נטענת מצרוף עובדות קיימות – זה סגנון בלתי מאופק ובלתי מרוסן“;

סגנוןזה שאם אני אומר מעיד כאלף עדים” – זה סגנון בלתי מנומס ובלתי ראוי“.

הנה, למשל, גם פרקליט המדינה, שי ניצן, משתמש באותו הסגנון”:

פרקליט המדינה שי ניצן, שלח אתמול (ד‘) מכתב לפרקליטי המדינה, ובו התייחס לפרסום ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד רות דוד, בגין מעשיה בעת שכיהנה כפרקליטת מחוז תל אביב. במכתבו סקר ניצן את הנימוקים להחלטה שקיבל היועץ המשפטי לממשלה דר אביחי מנדלבליט, ואמר כי העובדה שב-40 השנים האחרונות הועמדה לדין רק פרקליטה אחת מעידה כאלף עדים על יושרתו של הארגון ועל כך שלא מדובר בכשל מערכתי“.

אליקים רובינשטיין השקרן, למשל, צנוע בהרבה, ואצלו הכל מעיד רק כמאה עדים“. כך, למשל, בתיק רעא 3993/05, ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בעמ נגד עיריית באר שבע. הוא אומר, בין השאר:

אכן, הנושאים העולים בתיק זה עולים תדיר בבתי המשפט, ושפע האסמכתאות שהכבירו הצדדים לכאן ולכאן מדבר בעדו כמאה עדים.

צנוע במספר העדים, אבל לא צנוע במספר המופעים. גגלו אליקים רובינשטיין” “כמאה עדים“, ותקבלו כ-88 תוצאות.

כך או כך, אני בחברה טובה, בחברת מכובדים בעלי סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן, בלתי מנומס ובלתי ראוי“.

איך האידיוטים ירו לעצמם בכל הרגליים!

מבקשי נפשי ביקשו להשתיק אותי, ולשם כך הם, כאמור, גזרו עלי שתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת הדין (מצטברות זו לזו) + 27 שנות השעייה (מצטברות גם כן, איך לא).

אם הם היו מטילים עלי חודש השעייה + חודשיים עלתנאי, ומעלים את המינון בהדרגה, הם היו יכולים להשתיק אותי לעולמים, כי תמיד יהיה לי מה להפסיד, אבל השתן עלה להם לראש.

בהתחלה הם השעו אותי לשלוש שנים – הגזמה קיצונית ביחס למה שהיה מקובל אז: מתן שוחד כדי לקבל עבודה משפטית – שנת השעייה אחת, חברות בארגון טרור – חמש שנות השעייה, ועבירת סגנון” – בדיוק באמצע – שלוש שנות השעייה.

אז לא, הם תימרנו אותי למצב בו כבר אין לי מה להפסיד. למצב בו הם כבר לא יכולים לומר לי באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”.

אז אני אומר את כל מה שמתחשק לי, ואדבר בכל סגנון שמתחשק לי, ושיתפוצצו כל אלה שהביאו אותי לכך.

יחד עם זאת, לא חשתי בטוח בארץ מולדתי, ארץ הקודש, כי היה לי ברור שאם מבקשי נפשי לא הצליחו להשתיק אותי עי הוצאתי מהמקצוע (וכאמור לעיל – לשתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת הדין (מצטברות זו לזו) + 27 שנות השעייה – מצטברות גם כן, איך לא) – הם יתפרו לי תיקים פליליים, וידאגו לכך שאני לא אראה אור יום.

כיוון שהרגשתי את הקרקע בוערת מתחת לרגלי, יצאתי למקום בו אוכל להמשיך במפעלחיי: המאבק על תרבות השפיטה וחופש הביטוי במדינת ישראל – ארצי שלי.

יצאתי לארצות הברית של אמריקה, ארץ התיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופשהביטוי.

להמשיך במפעלחיי בלי שישתיקו אותי בטענותכזב מסוגת באיזה סגנון אדוני מדבר“.

ואכן, ההשגחה העליונה ראתה את הנולד: שבועות אחדי לאחר מכן קיבלתי הזמנה להיחקר במשטרה (על דברים שכתבתי על השופטתדאז ורדה אלשיך, שרק בזכות שר המשפטים יעקב נאמןלעצמו ונשיא ביהמש העליון אשר יגורתיגרוניס היא לא עפה על טיל).

אמרתי להם הטיסה מארהב ארצה וחזרה עולה לי לפחות חודשייםשלושה של קצבת הביטוח הלאומי, שהיא מקור הכנסתי היחיד, ואם אתם רוצים שאבוא – שלחו לי כרטיסיטיסה, הלוךחזור.

כמה מפתיע – אפילו לא ענו לי.הוכחה מוחצת למה שהיה צפוי לי באה עם פרשת השופטים הנוקמים, ומה שהם עשו ללורי שם טוב: פרשת לורי שם טוב ומעצר השנתייםורבע שלה – אות קלון למערכת המשפט כולה!

זהו כל הסיפור שלי, סיפור של מי שמקדיש את מפעל חייו למען המדינה, ונאלץ לעשות זאת מרחוק.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר