על “שוחד בדמות כתבה בעיתון”: נאום-תשובה לאהוד פרלסמן
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55629
שופט בא בחשכת–ליל למערכת אחד העיתונים, נפגש עם אחד הכתבים, הכתיב לו כתבה אוהדת על עצמו, והכתבה אכן פורסמה. בסמוך לכך – ממש “במקרה” – זכה העיתונאי במשפט שהוא ניהל אצל אותו השופט *** שוחד או לא שוחד?
שמחה ניר, עו“ד
בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
המשל
שופט אחד בא בחשכת ליל למערכת אחד העיתונים, נפגש עם אחד הכתבים, הכתיב לו כתבה אוהדת על עצמו, והכתבה אכן פורסמה. בסמוך לכך – ממש “במקרה” – זכה העיתונאי במשפט שהוא ניהל אצל אותו השופט.
ראו השופטים כי טוב, החלה נהירה יום–יומית (ולמען הדיוק – ליל–לילית) של השופטים למערכות העיתונים ולחדרי העריכה, ובעקבותיה גל של פסיקה לטובת העיתונאים המפרגנים – הכל “ממש במקרה” אחרי כל פגישה של כל עיתונאי עם השופט “שלו“.
ראו גם העיתונאים כי טוב, החלה נהירה יום–יומית (ולמען הדיוק – ליל–לילית) של העיתונאים ללשכות השופטים (ולמען הדיוק – לבתיהם הפרטיים), ובעקבותיה גלי גלים של פסיקה לטובת העיתונאים המפרגנים – הכל “ממש במקרה” אחרי כל פגישה של כל עיתונאי עם השופט “שלו“.
ושיא השיאים: לאחר פגישה של שולשה שופטים עם מו“ל של אחד מכלי התקשורת הגדולים, פסק ההרכב של אותם שלושת השופטים לטובת אותו המו“ל, בערעור שלו כנגד פקיד השומה על פסק–דין שקבע שהוא חייב עשרות מיליונים לשלטונות המס – וגם זה היה “ממש במקרה” אחרי פגישתם של שלושת השופטים עם המו“ל.
שוחד או לא שוחד?
אומר אהוד פרלסמן (ניוז 1, 7.8.2017):
מבלי להכיר את כל פסקי הדין שניתנו בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם, ניתן לקבוע בוודאות שמעולם לא הוגש באף אחת מהן כתב אישום שבו כתבה אוהדת בעיתון מוגדרת כשוחד.
קצת קשה לקבל קביעה גורפת כזאת (“בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם … מעולם לא“), וזאת “מבלי להכיר את כל פסקי הדין שניתנו בכל המדינות” האלה, אבל, לצורך הדיון כאן, אני מוכן לצאת מתוך ההנחה שאכן מעולם לא הוגש אישום כאמור, אבל השאלה היא מה בעניין כי מציון תצא תורה.
מהי עדות–שמיעה, ומה זה res gesta?
תארו לעצמכם עדות כזאת בבית המשפט:
העד: באתי לביתם של הזוג, נקשתי בעדינות בדלת, בעלה של הגברת פתח לי את הדלת, ולשאלתי הוא ענה “אשתי לא בבית“.
כאן קופץ הסניגור המלומד (כל הסניגורים הם מלומדים, אפילו אם הוכח ההיפך) על רגליו האחוריות…
הסניגור: Objection, your honour, זו עדות שמיעה!
האם זו עדות שמיעה, אם לאו?
זה תלוי בשאלה מה רוצים להוכיח באמצעות העד:
אם רוצים להוכיח שהאישה אכן לא הייתה בבית – זו עדות שמיעה.
מאידך, אם רוצים להוכיח שהבעל שיקר – זה חלק מ“עצם המעשה” (res gesta), אשר יחד עם עובדות אחרות אותן יש להוכיח (למשל: שהאישה אכן הייתה בבית, ושהבעל ידע שהיא בבית) יכולות להביא למסקנה המשפטים שהבעל אכן שיקר – שאלה רלוואנטית בהליך המשפטי.
איך זה מתקשר?
לא צריך לנחש הרבה כדי להבין שהנושא בו אנחנו דנים כאן הוא האישום (בכפוף לשימוע) כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על טובות הנאה שלטוניות שביבי העניק (לפי הנטען) למו“ל ארנון נוני מוזס תמורת סיקור אוהד.
כדי לשכנע אותנו שהשיחה בין ביבי למוזס אינה יוצרת עבירה פלילית, מביא פרלסמן שני מקרים אמיתיים, הזכורים לכל:
האחד – דברים שנאמרו במהלך משפטו של אלאור אזריה (“בתחקיר הראשוני שערך המח“ט בשטח כפי שתיאר עם המ“מ והמ“פ ואיתי, עדיין לא דובר על אירוע חריג“), וכלי התקשורת התעלמו מהם;
והשני – בהמשך למה שכבר צוטט לעיל, וכאן אביא את האמירה במלואה, אומר פרלסמן:
מבלי להכיר את כל פסקי הדין שניתנו בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם, ניתן לקבוע בוודאות שמעולם לא הוגש באף אחת מהן כתב אישום שבו כתבה אוהדת בעיתון מוגדרת כשוחד. אבל באותה מידה של ודאות ניתן לקבוע שמעולם לא הוגש באף אחת מהן כתב אישום כנגד אדם שאישה אחת אמרה שלפני שמונה שנים הוא אנס אותה, מבלי שהייתה לה כל הוכחה לכך.
החלק המודגש כאן מתייחס, ללא ספק, להרשעתו של הנשיא–לשעבר משה קצב במשפט האונס בו הוא הואשם, נושא המעסיק את פרלסמן מאז המשפט ועד היום (וייתכן מאוד שבזה הוא צודק!).
חשוב לציין: במקרה הראשון הכותב מבקר את התקשורת על שהיא התעלמה מעדות חשובה, ובמקרה השני הוא מאשים את התביעה על כך שהיא הגישה אישום על סמך עדות מפוקפקת.
כיוון שהפעם אני לא דן לא בביקורת העיתונות ולא בביקורת התביעה ובתי המשפט, אלא בנושא שבכותרת, לא אתייחס אלא למשמעות הדברים עצמם, ואציין רק את המשותף להם.
במשפטו של אלאור אזריה השאלה הייתה מה עשה הנאשם, ולא מה נאמר “בתחקיר הראשוני“. בהחלט ייתכן שהדברים שנאמרו בתחקיר הראשוני היו בעלי חשיבות עליונה, ואם ביה“ד הצבאי, ו/או התקשורת, התעלמו מהם – זה חמור מאוד, אבל זה לא היה חלק מה-res gesta, אלא רק ראיות “נסיבתיות” (שלעולם אין לזלזל בהן).
בדומה לכך, השאלה מה אמרה המתלוננת על מה שהנאשם עשה לה שמונה שנים לפני כן יש לה בהחלט משמעות לגבי אמינותה של המתלוננת, אבל שאלת האמינות – חשובה מאין–כמותה! – גם היא אינה חלק מה-res gesta.
איך מתחמנים אותנו, הקוראים
בין המקרה הראשון (משפט אזריה) לבין המקרה השני (משפט קצב) מגניב לנו פרלסמן את הדברים האלה:
ואחרי הקדמה זו נשאלת השאלה: האם כולם גם מבינים שכל העיסוק בפרשת השיחה בין מוזס לנתניהו מתאים לבוכרה היפה, עירי שטופת השמש, שבה כששני אחים רבים על–אודות הסיר, האמיר את ראש שניהם מסיר, והסיר הוא האסיר של האמיר.
השוחד היחיד
האם כולם מבינים שהשוחד שעליו מדובר בפרשה מסעירה זו מתבטא לכל היותר בהכנסת כתבות אוהדות לנתניהו לעיתון ידיעות אחרונות, שמסתבר שעל תוכן הכתבות המופיעות בו שולט ארנון מוזס לא פחות מששולטים יורשיו של אהרן ברק על כל הנעשה במולדתנו האהובה.
בדיוק כשם שכמעט איש מאנשי התקשורת לא הביא לידיעתנו את הדברים שאמר המג“ד במשפט אזריה, כך גם כמעט איש מהם לא הביע תמיהה על השוחד היחיד והמיוחד הזה, שוחד שהם משלמים כדבר של יום ביומו לשרים וחברי כנסת, המדליפים להם מידע שאותו הם דווקא שמחים להביא לידיעתנו.
יחי ההבדל הקטן!
סעיף 294 לחוק העונשין, תשל“ז-1977, בחלקו השייך לענייננו, זה לשונו:
(א) המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד.
(ב) המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד.
מכאן אנו מבינים – איך לא – שכל עבירת שוחד מתחילה בבקשה או בהתנאה של שוחד (מצד עובד הציבור), או בהצעה או הבטחה של שוחד, מצד המעוניין בטובות הנאה מאת עובד הציבור.
וזה מחזיר אותנו אל משל השופטים והעיתונאים בו פתחנו: הדברים שנאמרים ב“שיחות” בין משחד למשוחד, ובמקרים שבמשל: – בין השופטים לעיתונאים – אינם רק “ראיות” לעסקות נטילה–וקבלה של שוחד – הם חלק מהעיסקות עצמן.
הן חלק מה-res gesta!
ממש לא ממין העניין
אומר פרלסמן:
בדיוק כשם שכמעט איש מאנשי התקשורת לא הביא לידיעתנו את הדברים שאמר המג“ד במשפט אזריה, כך גם כמעט איש מהם לא הביע תמיהה על השוחד היחיד והמיוחד הזה, שוחד שהם משלמים כדבר של יום ביומו לשרים וחברי כנסת, המדליפים להם מידע שאותו הם דווקא שמחים להביא לידיעתנו.
אז לא: הדלפה של פוליטיקאים אינה טובת הנאה שלטונית, וכשפוליטיקאי מדליף משהו לתקשורת – הוא עושה זאת לרוב למען עצמו, וזאת בלי קשר לשאלה אם בהדלפה יש quid pro quo (“דבר תמורת דבר” – הדלפה תמורת כתבה אוהדת).
האם דין הדלפה של שר כדין הדלפה של פוליטיקאי שאינו בעל סמכות שלטונית? – אולי כן, ואולי לא, אבל זה נושא למאמר נפרד.
מה רוצים מאהרן ברק?
אני תמיד אומר שלאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, ולא צריך להוסיף לא גם חטאים מדומים, ובוודאי שלא צריך לדחוף אותו לכל חור.
אולי תסבירו לי מה פשר “שעל תוכן הכתבות המופיעות בו שולט ארנון מוזס לא פחות מששולטים יורשיו של אהרן ברק על כל הנעשה במולדתנו האהובה“? מה זה תורם לדיון בשאלת השוחד, אשר היה או לא היה?!
אבל אם אהרן ברק, אז אהרן ברק, וזה מביא אותי לשאול את הכותב המלומד:
נניח שאהרן ברק, כאשר כיהן כשופט ביהמ“ש ונשיאו, וכחבר הוולב“ש (הוועדה לבחירת שופטים) היה מדליף לעיתונאי דברים שנאמרו בישיבות הוולב“ש ובדיונים בלשכות השופטים, וכן גם את תוכנם של פסקי דין שאמורים להתפרסם מאוחר יותר – והכל בתמורה לסיקור אוהד, ונניח שאהרן ברק היה מבקש כסף מזמן במקום סיקור אוהד … מה היית אומר אז, אהוד פרלסמן? האם היית נותן לאהרן ברק – שנוא נפשך – את ה”הנחות” שאתה נותן לביבי נתניהו?!
וגם ההיפך
לעניין השוחד, כך סעיף 290(ב) לחוק העונשין, “עובד הציבור” הוא גם “עובד של תאגיד המספק שירות לציבור“, ומכאן אנו למדים שעיתונאי שהוא עובד של תאגיד (רוב העיתונאים הם כאלה) המקבל טובת הנאה תמורת פרסום אוהד ייחשב כמקבל שוחד, אפילו אם הנהנה מהפרסום אינו עובד ציבור.
ושאלה משפטית מרתקת לא פחות היא מהו הדין כאשר שני המעורבים בעיסקת השוחד הם “עובד הציבור“: האם כל אחד משניהם ייחשב גם כמשחד וגם כמשוחד, או שבודקים “מי נכנס קודם למיטה“?
ולסיכום
בניגוד לרושם שמבקש פרלסמן (ואחרים באותו הרוח) ליצור, אמנם סיקור אוהד כשלעצמו אינו שוחד, אם העיתונאי כותב את מה שהוא כותב בחלק מעבודתו העיתונאית, ובתום–לב, אבל כאשר הסיקור האוהד מותנה בטובת–הנאה – לא רק שאין הבדל בין טובת הנאה שלטונית לבין כסף מזומן, אלא שלפעמים טובת ההנאה השלטונית שווה הרבה כסף – וזו הטענה המרכזית בכל הפרשה: לא הסיקור האוהד הוא העניין, אלא טובת ההנאה השלטונית שנתן נתניהו תמורת הסיקור הזה.
על כך, ורק על כך הוויכוח צריך להיות.
__________
עוד על “טובות-הנאה” בעבירות השוחד: תשובה לשואלים, למשיגים ולמפקפקים, בעקבות המאמר הזה
___________
פרשת אלרון–נוה: היה או לא היה שוחד? – נאום תשובה לעיתונאית נעמי לויצקי
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס
אלא שלא דומים המשלים כאן לנמשל נתניהו. האיש בא לדרוש כתבות תהילה עם כסף בתמורה. למוזס הוא מציע העברת הכנסות מישראל היום לידיעות אחרונות. זה לא שפוליטיקאי בא למו”ל לשכנע ואו לבקש ואו לדרוש. הוא בא עם כסף. ובמקרה זה לא שלו אלא של אחר. גם בפרשת אלוביץ הוא בא עם הרבה כסף. יש לי סמכות להסדיר כך שמיליונים יבואו אצלך בבזק או יס. ושוב לא כסף שלו. כל התרגילים האחרים שמשווים את המקרה עם פוליטיקאים אחרים רודפי תהילות עיתון פוסחים על ההבל. כאן כסף קונה תהילה.
תודה צביקה.