חיות טרף (ב): אסתר חיות מקשקשת ולא מתלהמת

שמחה ניר, עו“ד

*** נשיאת ביהמ“ש העליון מקימה “וועדת היגוי” כדי לישם את המלצותיה הבלתי–ניתנות–ליישום של ועדה קודמת, אשר התייבשו במשך שמונה שנים *** מה זה “תרבות הדיון באולם“? *** אם השופט יוסף אלרון קנה את כסאו בביהמ“ש העליון בעסקת–שוחד – איך אפשר לומר זאת בלי להיחשב כ“מתלהם“?

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

למדור החדש: שופט השבוע

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

אסתר חיות מקוננת על השיח, שהופך בוטה ומתלהם, יותר ויותר

בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין באילת, ביום 28.5.2018, אמרה אסתר חיות הרבה דברים, אבל מה שיועד, מטבע הדברים, לאזני התקשורת, אכן הגיע לאזני התקשורת: נשיאת העליון אסתר חיות: השיח הופך בוטה ומתלהם יותר ויותר, וכיוון שאני רגיש לביטויים כאלה, שהם מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר“, אייחד לכך את המאמר הזה.

אומרת חיות:

נושא נוסף ואחרון שעליו ארצה לדבר היום ואשר בו לטעמי יש חשיבות רבה לשילוב זרועות ולשיתוף פעולה בינינו השופטים ובין לשכת עורכי הדין, נוגע ל“תרבות הדיון המשפטי“.

אין לכחד – בשנים האחרונות אנו עדים להתדרדרות מדאיגה בכל הנוגע לתרבות השיח בחברה הישראלית, שהולך והופך בוטה ומתלהם יותר ויותר.

אז אני “מכחד“

אני דווקא מכחד, ואני מכחד, משום כל מי שחושב את עצמו למשהו מקשקש את המלים “בוטה ומשתלח“, “מתלהם” וכו’, בלי לדעת למה הוא עצמו מתכוון, ואם האומר עצמו אינו יודע למה הוא מתכוון כשהוא אומר “אין לכחד” – איך הוא מצפה ממני שלא “אכחד“?

המילה “בוטה“, למשל, פירושה – על פי מילון אבן–שושן – “חריף, נוקב, עוקצני“, והרגוני הרוג, אבל לא אדע מה פסול בשיח “חריף” או “נוקב“.

לדעתי הענייה אין פסול גם בשיח “עוקצני“, אבל מי שרוצה לשלול שיח עוקצני – שיגיד זאת במפורש, ונתווכח (אולי גם נגיע להסכמות, כי אנחנו בהחלט נגד כל “התדרדרות מדאיגה בכל הנוגע לתרבות השיח בחברה הישראלית“).

לאסתר יש רגשות מעורבים כלפי הרשתות החברתיות

וממשיכה הגברת הנשיאה:

הרשתות החברתיות – לצד היתרונות הרבים הגלומים בהן – תורמות כ“ניו–מדיה” את תרומתן להתדרדרות זו. אמצעי התקשורת המסורתיים מחרים ומחזיקים אחריהן וגם נבחרי הציבור לא תמיד משמשים דוגמה ומופת לשיח מכבד וענייני.

אז תודה, גברתי, שאת מכירה ביתרונות הרבים הגלומים ברשתות החברתיות, אבל אם את רוצה לומר כי הן תורמות את תרומתן להתדרדרות זו, וכי “אמצעי התקשורת המסורתיים מחרים ומחזיקים אחריהן וגם נבחרי הציבור לא תמיד משמשים דוגמה ומופת לשיח מכבד וענייני” – אם את רוצה לומר זאת, התכבדי והציגי את ראיותיך, לרבות לעניין הקשר הסיבתי בין הרשתות החברתיות לבין “אמצעי התקשורת המסורתיים“, ובין אלה לבין “נבחרי הציבור“.

להזכירך: את הנאום הזה לא נשאת כעיתונאית או כפוליטיקאית, אלא כשופטת – ולא סתם שופטת, אלא כשופטת מס’ אחת בישראל – ובתור שכזו את לא יכולה להפריח האשמות לא מבוססות.

ההידרדרות בשיח הציבורי מחלחלת מבית המשפט אל הרחוב – ולא להיפך

והלאה:

בתי המשפט וכל הנוטלים חלק בדיון המשפטי המתקיים בהם, אינם מתנהלים על אי בודד, ולמרבה הצער, ההתדרדרות בשיח הציבורי מחלחלת גם אל אולמות המשפט.

אז לא, גברתי, ההידרדרות בשיח הציבורי מחלחלת דווקא בכיוון ההפוך. את, אסתר חיות, עדיין צעירה, ואת לא זוכרת את הימים בהם גם העולם התחתון התייחס בכבוד לשופטים, אבל אם הכבוד לשופטים הולך ופוחת – זה רק משום שהשופטים כבר לא נותנים כבוד למתדיינים בפניהם, ועוד אגע בכך, בהמשך.

קחי, למשל, את האמירה השופט בן–זונה: כאשר אומרים דבר כזה, לא מתכוונים לומר דבר על מקצועה של אימו, אלא על כך שהוא לא ישר, שהוא מושחת, שהוא מרושע, שהוא רע–להכעיס.

הביטוי “בן זונה” במשמעות הזאת הוא אכן וולגארי, לטעמי, אבל מה שמפריע לכם אינו המשלב הלשוני של המבקרים אתכם, אלא על תוכנה של הביקורת. אם, למשל, אני אגיד – ואני אומר! – כי השופט יוסף אלרון שיתף פעולה עם לשכת עורכי הדין במאבקה כנגד “הצפת המקצוע“, בכל שהעלה את שיעור הנכשלים בבחינות הלשכה, ובתמורה לכך הלשכה דאגה לקידומו לביהמ“ש העליון – זה מה שמפריע לכם, ולא אם אומרים עליו שהוא מושחת, או בן–זונה.

אלא מאי?כיוון שאתם לא מוכנים להתמודד עם הטענות נגדכם, אתם מקשקשים על “תרבות הדיון המשפטי“, ר“ל.

האם ביטויים כמו “השופט בן–זונה” מחלחלים אל “תרבות הדיון המשפטי“?

לא, לכל היותר הם יחלחלו אל השכבה הנמוכה של הרשתות החברתיות, אבל לא יותר, ובוודאי שהם לא יחלחלו אל “אמצעי התקשורת המסורתיים” ואל נבחרי הציבור. קחי, למשל, את קבוצת הפייסבוק נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים, זה אנחנו: לחוק, משפט–צדק, וטוהר השלטון, שבניהולי: בקבוצה הזאת אין צנזורה, לא על התכנים, לא על הסגנון ולא על “תרבות הדיון” – ובכל זאת אין חריגות.

לא גברתי, ביטויים כאלה לעולם לא יגיעו אל אולם המשפט, כי החלחול, כאמור, הוא בכיוון ההפוך: אם השופט מתעלם מטענות בעלי הדין וראיותיהם, ובכך “מצפצף על בני אדם“, כלשונו של חברך מישאל חשין המת כשהוא עדיין היה צעיר ולוחמני, ועדיין לא הסתאב, וגם ערכאת הערעור מתעלמת מטענותיהם וראיותיהם, איך הם אמורים להגיב, אחרי שעורך הדין מסביר להם את האמת על יושרם של השופטים, ואומר “אין מה לעשות“?

אז אני אגיד לך, גברת חיות, מנסיוני האישי: כאשר ראיתי את רמת היושר האינטלקטואלי שלכם, התחלתי עם “טעה כבוד השופט“ (תודי שזה לא “שיח בוטה ומתלהם“!), אבל כאשר ביקורתי המאופקת נפלה על אזניכם הערלות, המאבק ביני לבינכם על טוהר המשפט הלך והסלים.

הנה כי כן, עליית–המדרגה הזאת – שאתם קוראים לה “הידרדרות” – לא חלחלה מהרחוב אל “אולמות הדיון“, אלא דווקא מאולמות הדיון אל הרחוב – ובאשמתכם!

ואת ממשיכה, גברת חיות:

על ההשלכות החמורות העלולות לנבוע מכך אין צורך להרחיב את הדיבור.

ראשית – על אילו “השלכות” גברתי מדברת, סותמת ואינה מפרשת?

ואם אכן עלולות לנבוע מכך “השלכות חמורות” – מדוע “אין צורך להרחיב את הדיבור” עליהן? ואם אכן “אין צורך להרחיב” – מדוע את מרחיבה, ומרחיבה?!

הנה, “הקימונו ועדה” …

והלאה:

למעשה, כבר בשנת 2010 עמדו ראשי מערכת בתי המשפט ולשכת עורכי הדין על הצורך לשפר את רמת השיח ואת תרבות הדיון המשפטי, ואף חתמו על אמנה בהקשר זה אשר בעקבותיה הוקמה באותה העת ועדה משותפת למערכת בתי המשפט וללשכת עורכי הדין בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס טובה שטרסברג–כהן, במטרה לקדם התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט. הוועדה אף הגישה בחודש ספטמבר 2011 דו“ח בנושא שכלל שורה של המלצות אך מסיבות שונות אלה לא יושמו באופן מלא.

… ועוד ועדה …

ובהמשך:

בימים אלה, בעקבות יוזמה ברוכה שנקטה בעניין זה נשיאת בתי משפט השלום במחוז דרום השופטת אבירה אשקלוני, הקמתי ועדת היגוי בראשותה על מנת לחדש את הטיפול בנושא ולקדמו. בוועדת ההיגוי חברה גם עורכת הדין אפרת רוזנבלט, סגנית ראש לשכת עורכי הדין. זוהי דוגמא טובה נוספת לשיתוף פעולה בין מערכת בתי המשפט ללשכת עורכי הדין בנושא שלא ניתן להפריז בחשיבותו.

אכן, הוועדה הזאת אכן הוקמה, כדי לתת “היגוי” להמלצות הוועדה הקודמת, ועדת שטרסברג–כהן, אשר המליצה, בין השאר, כי:

על עורכי הדין להימנע משימוש בטלפונים ובמחשבים ניידים בתוך אולמות בתי המשפט ללא רשות השופטים, להקפיד לקום בעת שהם מדברים אל השופט ולדבר אליו רק בגוף שלישי; ואילו השופטים צריכים להתייחס אל הצדדים בכבוד, להימנע מביטויים מעליבים כלפי עורכי הדין בעל–פה או בכתב, ולהימנע מקביעת תיקים רבים לאותה שעת דיון.

בואו נראה אם הוועדה הזאת הצדיקה את הקפה והביסקוויטים שהיא צרכה על חשבוננו, ומדוע, שבע שנים לאחר הגשת הדוח היה צריך להקים “ועדת היגוי” כדי לצרוך עוד חביות קפה וטונות של ביסקוויטים שלא יביאו אותנו לשום מקום.

אז ככה:

• על עורכי הדין להימנע משימוש בטלפונים … בתוך אולמות בתי המשפט ללא רשות השופטים …

  נו, בטח, כאשר הבריות מדברים בטלפון בכל מקום בו הם נמצאים, ללא רשות הבעלים או המחזיק של המקום, צריך להבין שההתנהגות הברברית הזאת אינה הולמת את “רמת השיח ואת תרבות הדיון המשפטי באולמות המשפט“, ויפה עשתה הוועדה בקבעה כי מה שאפשרי בכל מקום אחר אין לאפשרו באולם בית המשפט.

  ובאותה הנשימה גם:

• על עורכי הדין להימנע משימוש … במחשבים ניידים בתוך אולמות בתי המשפט ללא רשות השופטים …

נו, באמת … בניגוד לעניין הטלפונים, בהם הועדה הקדימה את הרחוב, בעניין המחשבים הניידים היא פיגרה אחריו, משום שבשנת 2011 השימוש במחשבים ניידים כבר היה נפוץ כעשר שנים, והתעלות היפות שנחפרו על ידי מאיר שמגר בראשית שנות ה-90 על שולחנותיהם של עורכי הדין, כדי שניתן יהיה להניח בהם את הספרים עבי הקרס – נולדו יתומות, ואיש לא חשב לסתום אותן, על מנת להגדיל את שטח השולחן העומד לרשותם של עורכי הדין.

• להקפיד לקום בעת שהם מדברים אל השופט …

  היה נדמה לי שההקפדה הזאת הייתה קיימת לפחות כמה שבועות לפני הקמתה של הועדה הזאת.

• ולדבר אליו רק בגוף שלישי …

  נו … בהחלט חידוש, אשר הצדיק את הקמתה של הוועדה. מה היינו עושים בלעדיה!

  נתנו להמלצות להתייבש שמונה שנים

  נשאלת השאלה מדוע לא יושמו ההמלצות האלמנטריות האלה במשך 7 שנים, ואחרי שהן התייבשו היה צורך להקים “ועדת היגוי” כדי להרטיב אותן מחדש.

  אז הנה התשובה הרב–מפרקית:

• ואילו השופטים צריכים להתייחס אל הצדדים בכבוד, להימנע מביטויים מעליבים כלפי עורכי הדין בעל–פה או בכתב, ולהימנע מקביעת תיקים רבים לאותה שעת דיון.

“ואילו השופטים צריכים להתייחס אל הצדדים בכבוד” – השאלה היא מה זה “בכבוד”: לדבר אל בעלי הדין בגוף שלישי, ולומר שלוש פעמים “אדוני” או “גברתי” בכל חצי משפט?!

ואם אני מרגיש מכובד כאשר שופט פונה אלי בשמי הפרטי ו/או בגוף שני – מה אעשה כאשר שופט פונה אלי ב“אדוני“? האם אגיד לו “אדוני יכול לקרוא לי שמחה“, או “אתה יכול לקרוא לי בשמי הפרטי?

ומה יעשה הנתל“ש אם מגיעות אליו תלונות הפוכות – אני מתלונן על שופט שלא כיבד את רצוני, וקרא לי “אדוני“, ומתלונן אחר על כך ששופט פנה אליו בגוף שני?

ואם אני רואה כבוד, בכך ששופט מתייחס כראוי לטענותי (אפילו אם הוא לא מקבל אותן), וחוסר–כבוד כאשר הוא מתעלם מהם?

ומה אעשה אם אני מתלונן בפני הנתל“ש על כך ששופט התעלם מטענותי, ובכך הוא גילה חוסר–כבוד כלפי, אבל הנתל“ש עונה לי שהוא “לא ערכאת ערעור“, ושהוא “לא מוסמך לבקר את הפסיקה“?

האם אפנה אל שר המשפטים כדי שהוא יפעיל את סמכותו המקורית (שלא נפגעה עם הקמת הנתל“ש), על מנת לשמוע ממנו שעלי לפנות אל הנתל“ש – ולא אליו?

בקיצור: כאשר ועדה מכובדת אומרת ששופט צריך להתייחס אל הצדדים “בכבוד” – היא לא הצדיקה אפילו שמץ מן הקפה והביסקוויטים שהיא צרכה על חשבוננו.

והלאה: “להימנע מביטויים מעליבים כלפי עורכי הדין בעל–פה או בכתב“, וגם כאן אותה השאלה: כאשר אני אומר “הלעיט בשקרים” – האם זה “ביטוי מעליב“, ואם כן – מהו הדין כאשר שופט משתמש באותו הביטוי?

הנה, עוד סיבה מדוע ועדות כאלה לא מצדיקות את עצמן: אם עו“ד אומר על שופט שהוא “לא אמר אמת, אלא ההיפך מכך” – צולבים אותו גם בלי שום ועדה ל“תרבות הדיון“, אבל אם שופט משתמש בביטויים חריפים בהרבה (כגון “הלעיט בשקרים“) גם אלף ועדות לא תבאנה לכך שיינקטו נגדו צעדים כלשהם.

והנה, צ’יפס–עם–כל–דבר: “ולהימנע מקביעת תיקים רבים לאותה שעת דיון“: אפילו בלי לקבוע מה זה “רבים” – גם בשביל זה אין צורך בשום ועדה. קחו, למשל, את בתיהמ“ש לתעבורה: קביעת 300 תיקים לאותה שעת דיון – מי יעז לומר שאלה אינם “תיקים רבים“?

אלא מאי? כאשר הנהלת בתי המשפט נותנת למשטרה לקבוע כמה תיקים ייקבעו לכל שופט “לאותה שעת דיון“, וכאשר הרשות המבצעת (בראשות נשיא ביהמ“ש העליון) רודה בשופטים “להרביץ מכסות” עד כדי כך ששופט אחד כבר התאבד – גם בשביל כך אין צורך בשום ועדה ל“תרבות הדיון“, וכאשר ועדה שהוקמה לשם כך ממליצה את המובן–מאליו הזה – מתעלמים ממנה, נותנים להמלצותיה להתייבש, ואחרי שנים מקימים ועדת “היגוי” או “צוות יישום“…

מתעתע חדש

אז בא “מטאטא חדש” ומכריז, כאמור:

בימים אלה, בעקבות יוזמה ברוכה שנקטה בעניין זה נשיאת בתי משפט השלום במחוז דרום השופטת אבירה אשקלוני, הקמתי ועדת היגוי בראשותה על מנת לחדש את הטיפול בנושא ולקדמו. בוועדת ההיגוי חברה גם עורכת הדין אפרת רוזנבלט, סגנית ראש לשכת עורכי הדין. זוהי דוגמא טובה נוספת לשיתוף פעולה בין מערכת בתי המשפט ללשכת עורכי הדין בנושא שלא ניתן להפריז בחשיבותו.

ומה תעשה אותה “ועדת היגוי“, אשר בנשימה הבאה הופכת ל“צוות היגוי“, פרט לצריכת עוד קפה וביסקוויטים? שורו–שורו:

בימים אלה בוחן צוות ההיגוי ארגון וקיום כנס ארצי משותף בנושא “תרבות הדיון” לקראת סוף השנה. כמו כן מתוכננים בהמשך לאותו הכנס “שולחנות עגולים” בפורומים קטנים במחוזות השונים שיאפשרו שיח בלתי אמצעי בין שופטים ובין עורכי דין ונציגים של הלשכה באשר להתנהגות הולמת באולמות הדיונים. וחשוב להדגיש, ההתייחסות בהקשר זה איננה רק להתנהגותם של המתדיינים ושל עורכי הדין, אלא גם להתנהגותם של השופטים.

אוקיי, כבוד הנשיאה, הבנתי את הפואנטה, ואני מציע כמה נושאים לדיון, בין ב“כנס ארצי משותף“, בין ב“שולחנות עגולים בפורומים קטנים במחוזות השונים“, ובהם:

• חובתו של השופט להתייחס לטענות בעלי הצדדים וראיותיהם;

• חובתו של השופט להתייחס לטענות בעלי הצדדים וראיותיהם;

• חובתו של השופט להתייחס לטענות בעלי הצדדים וראיותיהם;

• חובתו של השופט להתייחס לטענות בעלי הצדדים וראיותיהם;

• חובתו של השופט להתייחס לטענות בעלי הצדדים וראיותיהם.

זה לא אומר שאין לי נושאים נוספים לדיון בקשר ל“תרבות הדיון“, אבל הנושא הזה הוא מפעל–חיי, ואני רוצה לקיים “שיח בלתי אמצעי” עם השופטים, ונראה מה יש בפיהם להצדיק אם חוסר היושר האינטלקטואלי, המשחית כל חלקה טובה של תרבות הדיון.

כן, כן, כבוד הנשיאה, אתם מראש הגבלתם את “תרבות הדיון” שלכם ל“התנהגות הולמת באולמות הדיונים”, אבל זו התחמקות מבעיית–הבעיות של תרבות הדין, או, למען הדיוק, תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם.

אז לא, גברתי, אני לא אתן לכם לחמוק מהנושא, כי לא אכפת לי אם השופט יבוא ל“אולמות הדיונים” עם מכנסי חאקי קצרים, בלי חולצה, ולא מגולח – העיקר שלא יתעלם מטענותי וראיותי.

גברתי הנשיאה, במקום לקשקש, ובמקום לריב על פסקת ההתגברות – קחי את הנושא הזה כמפעל–חייך, אם את רוצה להטביע את חותמך על חולות ההיסטוריה, במקום על מתקן חולות.

קראי את זה: בנימין (ביבי) נתניהו ואסתר חיות מדברים דמוקרטיה, וגם את זה: עו“ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג“ץ, ותביני על מה אנחנו מדברים, ועל מה אתם מקדשים מלחמה קטנונית, שמזיקה במיוחד לכם.

ומילה אחרונה – על אמון הציבור בכם

אתם מקשקשים כל הזמן על “אמון הציבור” בכם, ומאשימים את כל העולם (ובמיוחד את הציבור עצמו) בכך שהאמון הזה כבר הרקיע תהומות, אבל אתם מרמים לא רק את הציבור, אלא גם את עצמכם: לא רק שאינכם חפצים באמון הצבור – אתם עושים כל דבר אפשרי ובלתי אפשרי כדי להמשיך ולאבד אותו: אתם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים מפניו כמפני אש!

היכנסי לקישור הזה (ע“י לחיצת עכבר על הקישור) ותביני איכן את עומדת.

ואל תשכחי לקרוא שוב את המאמר הקודם בסדרה: חיות טרף (א): אסתר חיות מקשקשת על “זכויות האדם“, ומשקרת במצח נחושה, ללא בושה, אשר בסיומו נתתי לך קצת “חומר קריאה, שיעורי בית“, בחירה אקראית של מאמרים, כדי שתביני, עם הראש הקטן שלך, באיזה קן–צרעות את חיה, ועליו את מגינה:

המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו

מרים כלענה: נאום–תשובה לנאום הפרידה של מרים נאור – ברוך שפטרנו

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל“פ

השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג‘ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה! (הם כבר הלכו, ברוך שפטרנו).

כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו“ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא

מפולארד עד פלוני – אליקים רובינשטיין הנבל לא השתנה

עוד על פרשת פולארד – אליקים רובינשטיין הנבל ממשיך לשקר

אשר יגורתי (ל“ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור

אשר יגורתי (ל“ד): גרוניס יושב בתוך עמו, ומשתין עליו בקשת גבוהה

אשר יגורתי (כב): גרוניס מקשקש בקומקום, זוכה לכותרות ו“מייתר” עתירות לבג“ץ

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה

אהרן ברק, אחרי עשר שנים בתפקיד ושנה לפני הפרישה, אולי תתחיל להפנים שאתה נשיא בית המשפט העליון?

אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט

מה זה רכב “מונע“, ומה זה מנוע “מותנע“? על פסק–דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב–מלל

עומדים במרים: מרים–כלענה נאור מתחצפת ומאיימת

על פרשת דיראני החדשה: על החלטה מפוקפקת של מרים נאור, על עלבון לאינטליגנציה, על ציניות וחוסר–טאקט

אדמונד לוי, לא רק אידיוט בלתי נלאה, אלא גם חצוף וחסר–בושה

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי“?

“תוגברה האבטחה סביב השופט אדמונד לוי” … אמרתי לכם, אמרתי לו!

שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן: האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה?

ביהמ“ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות (טו): דנציגר, הנדל, שהם – שופטים מושחתים, איזו טובת–הנאה קיבלתם/לקחתם תמורת פסק–הדין המתועב הזה?

ביהמ“ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (טז): משתינים על אמון הציבור, לא רוצים לפתוח דף חדש

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא