חיות טרף (א): אסתר חיות מקשקשת על “זכויות האדם”, ומשקרת במצח נחושה, ללא בושה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/31904

שמחה ניר, עו“ד

*** נאום–תשובה לנשיאת ביהמ“ש העליון, המייצגת מערכת משפט אשר מתקשטת בנוצות–התרמית של ה“מגינה על זכויות האדם“, בעודה רומסת כל זכות קיימת *** ולא שכחתי גם את חלקה האישי בעוולות המערכת *** לכו הבייתה כולכם, ותנו לנו להקים הכל מחדש!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

למדור החדש: שופט השבוע

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

נאומה האחרון של נשיאת ביהמ“ש העליון בטקס השבעת השופטים, ביום 7.5.2018, לא יכול לבוא ללא תגובה. במיוחד ללא תגובה על הצביעות וההתחסדות.

אבל לפני שאתם, שופטי ישראל, מתנפלים עלי, כדרככם, ומגדירים אותי כ“עוכר המערכת“, אנטישמי, בועל קטינות וחונה במרחק של פחות משני מטרים מברז–כיבוי (הידרנט), אני מזמינכם לראות עד כמה אתם כפויי–טובה למי שאתם רואים כ“עוכר מערכת המשפט“.

קראו את זה: גם כאשר אני מגן על שופטים ועובדי–ציבור אני יחיד מול רבים. זה גורלי.

לאחר שמניתי עשרות מאמרים שלי, בהם הגנתי עליכם מזעם ההמון, ושאלתי איפה התודה (שאלה שמעולם לא עניתם לי עליה), סיכמתי:

אל תגידו “שנאה עיוורת“, אל תגידו “שנאה“.

כפי שאתם רואים, אצלי אין אפלייה: אותו היחס לשופטים ולעובדי–ציבור אחרים, אותו היחס לשונאי ולאוהבי, לשנואי ולאהובי.

ואותה הגישה גם בביקורת השלילית וגם בביקורת החיובית.

לכן אל תגידו “שנאה עיוורת“, ואפילו לא “שנאה” סתם, כי זה לא רלוואנטי.

והלוואי ששופטי ישראל היו מתייחסים אלי באותה ההגינות שאני מתייחס אליהם.

ועכשיו לעניין, לנאומה של נשיאת ביהמ“ש העליון

לאחר דברי הפתיחה השגרתיים עוברת חיות מיד לגויעל–נפש – התקפת–מצח על הכוונה לחוקק את פסקת ההתגברות:

… למרבה הצער לצד האיחולים והברכות ביום החגיגי הזה עבורכם אני נאלצת לומר כאן גם דברים נעימים פחות. הימים האלה אינם ימי חג למערכת בתי המשפט בישראל. הרשות השופטת נתונה תחת מתקפה בוטה וחסרת תקדים, אשר מאיימת באופן ממשי על עצמאותה ועל אי–תלותה.

ראשית, גברת חיות, אולי תגידי לנו, ברוב טובך, למה את מתכוונת במילה “בוטה“, שכבר נשחקה מרוב שימוש, כאשר אף אחד מהמשתמשים בה לא יודע למה הוא מתכוון?

מתקפה “חסרת תקדים“? אולי. אני כבר תוקף אתכם למעלה מחמישים שנה על תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם, אבל אתם, ערלי–האוזן, משתלחים בי בטענות מצוצות–מהאצבע מסוגת ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“, במקום שתביטו קצת בראי, ותשאלו את עצמכם מדוע זה קרה לנו.

כן, כן … בוודאי, בוודאי שההתקפות עליהן את מדברת באו מהמגרש הפוליטי, אבל אם הייתם דואגים לתרבות–שפיטה מעוררת–אמון, הפוליטיקאים היו מתווכחים אתם, אבל ברוח “אנחנו מאמינים בתום לבכם וטוהר כוונותיכם, אבל אנחנו חולקים עליכם”.

אלא מאי? כאשר הציבור איבד אמונו בכם, די להם לפוליטיקאים לנעוץ סיכה קטנה בבלון הנפוח שלכם, כדי שהוא יתפוצץ.

מי באמת מאיים עליכם

האם את יודעת, גברת חיות, מי באמת “מאיים באופן ממשי על עצמאותה ועל אי–תלותה” של מערכת המשפט? אתם, השופטים, כיחידים וכציבור!

קחי, למשל, את הפיקוח הכמותי על השופטים: מי שמנצח על המלאכה הבזוייה הזאת הם נשיאי ביהמ“ש העליון לדורותיהם – כולל אותך – ולעניין זה נשיא ביהמ“ש העליון אינו חלק מהרשות השופטת, אלא פקיד ממשלתי – חלק בלתי נפרד מהרשות המבצעת.

כאשר את, נשיאת ביהמ“ש העליון, מנהלת מעקב–הספק, ובמקום להגן על עצמאותו של השופט היחיד, את מנהלת רישום שישפיע על קידומו של השופט ויחייב אותו לבגוד במצפונו ולעשות מלאכת–רמייה – איך את מעזה לדבר על “עצמאותה ואי תלותה של מערכת המשפט“?!

כן, כן … עכשיו תגידי שזה חלק מהמאבק בסחבת, שהיא–היא הפוגעת באמון הציבור במערכת … וגם, כדרככם, תאשימו את נערי האוצר, שלא נותנים לכם תקנים.

אז, לא, אתם מרמים את הציבור. לא רק שאינכם חפצים באמון הצבור – אתם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים מפניו כמפני אש!

לפי חוק בתי המשפט, סע’ 35 ו-45, שר המשפטים קובע בעצמו את מספר השופטים בבתיהמ“ש המחוזיים ובבתימ“ש השלום. הוא לא זקוק להסכמת האוצר, ואפילו לא להתייעץ עם שר האוצר, והדבר נעשה כדי להבטיח את עצמאותה של הרשות השופטת, ואת אי–תלותה בחסדי השלטון.

זה כעשור, ויותר, אני פונה אל שרי המשפטים כדי שישתמשו בסמכות הזאת, ואל נשיאי ביהמ“ש העליון ומנהלי בתי המשפט כדי שיילכו אל שר המשפטים ו”יהפכו שולחנות” לשם כך, ואני אפילו לא מקבל תשובה.

ראו, למשל, את מכתבי אליהם, בשנת 2011: על התאבדותו של השופט מוריס בן–עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!

ומכתב קודם, משנת 2008: לדורית ביניש ושות‘: קחו את הסמכות לקבוע את מספר השופטים, קחו אותה בחינם – רק שתפסיקו להתבכיין על העומס המוטל עליכם, כתירוץ לסחבת

וקודם עו“ד יותר, משנה 2007 (לא בטוח שהוא ה“עתיק” ביותר בסדרה): לדורית ביניש: מי שרוצה עצמאות – בבקשה!

על כל אלה – כמה מפתיע – לא קיבלתי כל תשובה.

לאחרונה, אחרי נדנודים רבים, פנתה לשכת שר המשפטים אליכם, שופטי ישראל, בשאלה כמה שופטים אתם רוצים?

ומה עניתם, אתם שופטי ישראל? במקום לנקוב במספר השופטים הדרוש לכם, אתם הצעתם לבטל את סמכותו של שר המשפטים.

לא להאמין!

ואיך אתם מרהיבים עוז לדבר על “עצמאות ואי–תלות” כאשר אתם מרשיעים ב-99.9% מהאישומים הפליליים, ונותנים צווים מוחלטים רק ב-1% מהעתירות לבג“ץ?

לא להאמין.

מה מדאיג אתכם, מה מדאיג אותי

את ממשיכה:

אחד המופעים המדאיגים של המתקפה הזו הוא ההחלטה שאותה קיבלה אתמול ועדת השרים לענייני חקיקה ולפיה הממשלה תומכת בהצעת חוק פרטית אשר מרוקנת למעשה מכל תוכן את חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבל בכנסת לפני כעשרים וחמש שנים. בהודעות מתרוננות לתקשורת הודיעו יוזמי ההצעה ומוביליה כי [ציטוט] – “הממשלה היום התחילה בבניית חומת ההפרדה בין שלוש הרשויות“.

אותי מדאיג שאתם רוקנתם מכל תוכן הן את חוק–יסוד כבוד האדם וחירותו והן את חוק–יסוד חופש העיסוק כבר מהיום בו הם נחקקו: אתם רגישים לכבוד האדם וחירותו ולחופש העיסוק כל עוד לא מבקרים את תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם.

קחי, למשל, את זה: הדמוקרטיה בישראל מתה כשילד אחד דמע בגללה. בגלל מערכת המשפט, ועם יד על הלב אמרי לנו: איכן כאן כבוד האדם וחירותו?!

ולהזכירך, גברת חיות: העובדה שכיום אני מרצה שתי הוצאות לצמיתות + 27 שנות השעייה מעיסוקי בעריכת דין – הכל במצטבר – לך, אישית, יש בזה מניית–בכורה.

ואותי מדאיגה הצביעות שלכם, ושלך: אתם מכריזים על עצמכם שאתם “אומרים את מה שיש לכם רק בפסקי הדין“, ושאתם “לא נכנסים לפוליטיקה“. אז איך תסבירי את הדבר שכאשר דורכים לכם על האגו, אתם יורדים גם גם יורדים אל המגרש הפוליטי, אבל בלי לפשוט את הגלימה, אפילו לשעה, אפילו לצורך אמירת הדברים בלבד.

המחלוקת

כן, כן, גב’ חיות, יש מחלוקת על נקודת–האיזון שבין כוחן של הרשות המחוקקת והרשות השופטת, היא שונה ממדינה למדינה, גם בעולם המערבי, אבל מעצם העובדה שישנן גישות לגיטימיות שונות ברור כי המחלוקת הזאת היא חלק מהשיח הפוליטי.

אכן, בפיסקת ההתגברות ישנו חצי צעד (ולמעשה הרבה–הרבה פחות) לאחור, אבל אם הכנסת הייתה מחוקקת את פיסקת ההתגברות יחד עם פיסקת ההגבלה, הייתם מברכים על כך, ומציגים את החקיקה הזאת כ“חגיגה לדמוקרטיה“.

אז הרשות המחוקקת באה ואומרת: טעינו כשחוקקנו את ההגבלה בלי ההתגברות, נתנו לרשות השופטת רצועה ארוכה מדי, אנחנו מצטערים על כך ומתקנים את טעותנו.

מה הפסול בכך?!

אכן, כדבריך,

בתי המשפט שהוקמו על פי חוקי הכנסת והתקנות שהותקנו מכוחם, תפקידם לשמש כפרשן המוסמך של החוק ולקיים ביקורת שיפוטית על הרשויות האחרות.

ראשית, בואי נפריד את הדו–מפרקי הזה, משום שאני מסכים לחלק הראשון שלו (“תפקידם לשמש כפרשן המוסמך של החוק“), ואילו החלק השני (“ולקיים ביקורת שיפוטית על הרשויות האחרות“) הוא כריכה מוסווית של דבר שאינו שנוי במחלוקת (“לקיים ביקורת שיפוטית על הרשויות“) יחד עם רמז – איך לא – שה“אחרות” כולל גם את הרשות המחוקקת, אבל הביקורת של בתיהמ“ש על הרשות המחוקקת מותנה בחוק המסמיך אותם לכך (ועל כך המחלוקת הפוליטית).

הדמגוגיה

ומכאן את כבר עוברת לדמגוגיה צרופה – שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת:

תפקיד זה המסור לרשות השופטת יש לו משנה חשיבות בישראל משום שמערך האיזונים והבלמים בין הרשויות כאן הוא לכתחילה עדין ושברירי. זאת בהינתן המשטר הפרלמנטרי שלנו, אשר בו יש לממשלה כוח עודף כלפי הכנסת. כידוע, הממשלה היא בעלת רוב בכנסת והדבר מקנה לה למעשה שליטה לא מבוטלת בה. שליטה זו מתבטאת לא אחת גם בהעברת כוח החקיקה מהכנסת לממשלה.

ומה ההבדל העקרוני בין המשטר הפרלמנטרי שלנו לבין משטרים פרלמנטריים אחרים – כל אחד עם האיזונים שלו?

ואם ” לממשלה כוח עודף כלפי הכנסת” – מדוע לא לרסן יותר את הממשלה, דבר שאתם לא ממש קנאים לו?

הברברנות שלך

אביא את המשך הברברנות שלך כלשונו, עד למקום בו את זקוקה לעזרה של מי שאתם נידיתם והוצאתם אל מחוץ למחנה, והוא הוגן כלפיכם הרבה יותר מאשר אתם כלפיו:

הביקורת השיפוטית שמקיימת הרשות השופטת על פעולותיה והחלטותיה של הממשלה כרשות מבצעת, נעשית על פי אגד של כללים אשר עוגנו ופותחו במשפט המינהלי הישראלי מאז ראשית ימי המדינה ואילו הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת במתכונת הקיימת היום, החלה לפני כעשרים וחמש שנה כאשר הדמוקרטיה הישראלית “עלתה כיתה” וחוקקה באמצעות נבחריה ברשות המחוקקת את חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן את חוק–יסוד: חופש העיסוק. שני חוקי היסוד הללו כמו חוקי יסוד אחרים שקדמו להם, הינם חלק מחוקה ישראלית הנכתבת פרקים פרקים מזה כשבעים שנה ועד היום טרם הושלמה.

חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא אחד מחוקי היסוד החשובים והמשמעותיים ביותר שנחקקו בישראל אם לא החשוב שבהם. הוא מעגן בחוק–יסוד אשר לו מעמד חוקתי, שורה של זכויות אדם ומגן עליהן מפני פגיעה באמצעות חקיקה רגילה של הכנסת שאינה הולמת את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אינה למטרה ראויה ואינה מידתית.

בשל אילוצים קואליציוניים חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו כולל את כל מגילת זכויות האדם המוכרת לנו מחוקות אחרות בעולם ובהן למשל החוקה הקנדית. אך יש בו בחוק–יסוד זה הגנה חוקתית על זכויות יסוד חשובות. הוא מגן על הקניין, על הפרטיות, על כבוד האדם, על חופש התנועה, על החיים ועל שלמות הגוף. באומרנו שחוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו מקנה הגנה על כל הזכויות הללו מפני דבר חקיקה הפוגע בהן באופן שאינו עומד באמות מידה חוקתיות, נשאלת השאלה מי יקבע האם פגיעה כזו אכן התרחשה. התשובה לכך פשוטה – בית המשפט כפרשן המוסמך של החוק ושל חוקי–היסוד הוא הגורם המוסמך לקבוע זאת.

האריה והעכבר

הנה, הגענו לנקודה בה האריה הטורף זקוק לעזרתו של העכבר הקטן:

אחת הטענות המופנות כלפי בית המשפט היא כי בית המשפט נטל לעצמו בחוזק יד את הסמכות לקבוע כי פגיעה כזו מתרחשת וכן את הסמכות להכריז על חוק כזה כבטל, למרות שאין בחוק הוראה המסמיכה אותו לעשות כן. זוהי טענה מופרכת מן הטעם הפשוט שהמדרג הנורמטיבי שנוצר בעקבות חקיקת חוק–יסוד המעגן את הזכויות החוקתיות ומגן עליהן, משמיע לנו מעצמו את הסמכות הנתונה לבית המשפט בהקשר זה. כך בישראל וכך גם במדינות דמוקרטיות אחרות אשר בהן זכויות האדם מעוגנות בחוקה והדברים ידועים ומוכרים.

הרשי לי, גברת חיות, להציע לך הסבר טוב יותר, משכנע יותר, תחת ההסבר העילג שלך, הנובע מההרגל הכוחני שלכם לדבר עם עצמכם, ולצפצף על הציבור שאמור להבין מה אתם אומרים, ולמה.

את ההסבר הזה נתתי במאמר עו“ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג“ץ! ואני מעמיד לרשותך את תמציתו, חינם אין כסף:

סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זה לשונו:

8.      אין פוגעים בזכויות שלפי חוק–יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

ונשאלת השאלה מהי הנפקות של ההוראה הזאת, איך מממשים אותה, ואת מי היא מחייבת.

קחו, למשל, תקנה (קרי: חקיקת–משנה) הקובעת איסור מסויים.

לפי המקובל כיום, בית המשפט רשאי לבחון את סבירותה של חקיקת משנה, ובין השאר אם היא “לתכלית ראוייה“, ואם היא “במידה שאינה עולה על הנדרש“.

כעת, הבה נניח שההוראה שבמחלוקת לא נקבעה בחקיקת–משנה, אלא בחוק “רגיל” של הכנסת, שהיא חקיקה “ראשית“: האם הכנסת, בחוקקה חוקים רגילים, כפופה לחוקי–היסוד שהיא עצמה חוקקה?

לשאלה הזאת יכולות להיות שתי תשובות: האחת – חיובית, דהיינו שהכנסת יכולה לכבול את עצמה, והשנייה – שהיא יכולה לחייב את כל העולם, אבל לא את עצמה.

אם היא לא יכולה לכבול את עצמה, פתרנו את הבעייה, אבל אם היא אכן יכולה לכבול את עצמה – נצטרך לבדוק אם, בחוק האמור או בכל חוק אחר, הכנסת אכן פעלה כמחוייב על פי חוק–היסוד שהיא עצמה חוקקה.

מיהו פרשן החוקים הרשמי של המדינה? לא המחוקק אלא בתי המשפט. זהו עקרון כללי שאין החולק עליו, ואכן, כך נפסק: הכנסת מוסמכת להגביל את עצמה, בפיסקות ההגבלה היא אכן הגבילה את עצמה, ובכמה מקומות – לא רבים – אכן נקבע כי הכנסת חרגה מההגבלה שהטילה על עצמה.

את רואה, גברת חיות?

את דיברת על “מדרג נורמטיבי“, אשר “משמיע לנו מעצמו את הסמכות (לבדוק את חוקיותם של חוקי הכנסת)”. את מדברת גם על מה שנהוג “במדינות דמוקרטיות אחרות” ועל כך ש“הדברים ידועים ומוכרים“ – ובכך הפלת את עצמך כפרי בשל לידיהם של אלה הטוענים כי לקחתם לעצמכם סמכות שהכנסת לא נתנה לכם בחוק (וכידוע, אין רשות מוסמכת אלא למה שהחוק הסמיך אותה).

אני, לעומת זאת, מציע לכם הוראת חוק מפורשת, הקובעת כי “אין פוגעים“, וממילא אתם, השופטים, מוסמכים – וחייבים – לקבוע אם הוראת–החוק המפורשת הזאת אכן כובדה.

וזה אומר כי אני מסכים אתכם שאתם מוסמכים לבקר את חוקי הכנסת, אבל לא מנימוקיך המסורבלים והלא–משכנעים, אלא מנימוקים המושתתים על החוק המפורש, ומובנים גם לאיש מן הרחוב, אשר ביטויים כגון “מדרג נורמטיבי” נשמעים לו כ“זיון השכל“.

מכאן דרכינו נפרדות

עד כאן אני מסכים אתכם, למרות שזה לא פופולרי, אבל מכאן ואילך דרכנו נפרדות.

אין מחלוקת על כך שאם המחוקק סבור שהפרשנות שנתן בית המשפט לחוק זה או אחר אינה רצוייה לו – הוא רשאי לחוקק חוק המשנה את המצב המשפטי, ומתאים אותו לרצונו הנוכחי של המחוקק (ובאותה המידה אפשר, אם תרצו, גם לרצונו של המחוקק הנוכחי).

ואכן, משקמה הזעקה על התערבות בית המשפט בחוקי הכנסת, והטענה הייתה שבית המשפט הוא גוף שלא נבחר על ידי העם, והתערבותו בחוקי הכנסת היא פגיעה בריבונותו של העם, הבאה לידי ביטוי בחוקי הכנסת, אמר אהרן ברק, אז נשיא ביהמ“ש העליון: אנחנו פועלים על פי חוקי הכנסת, ומפרשים אותם על פי הבנתנו, וזה כולל גם את פיסקת ההגבלה, ואם הפרשנות שלנו אינה נראית למחוקק – הוא רשאי לשנות את החוק, ולבטל את פיסקת ההגבלה – זה לגיטימי, וזה לא “עוקף בג“ץ“.

בנקודה הכפולה הזאת אהרן ברק צדק, והיום כבר אין החולק על כך שפיסקת ההגבלה אכן מגבילה גם את כוחה של הכנסת עצמה, ושכל שינוי חייב להתבצע בדרך של חקיקה חדשה.

ולא רק אהרן ברק אמר זאת, אלא גם חברו, יצחק זמיר.

מי פוגע בדמוקרטיה?

כאשר ברק, זמיר ואחרים אמרו את הדברים האלה, הם לא שיערו, ככל הנראה, שיבוא יום והקריאה “להגביל את ההגבלה” תצבור תאוצה, ויגברו הקולות לחקיקה מתאימה, אבל זה בא, ואז השתנו הזמירות: זו “פגיעה בדמוקרטיה“, זה “עקיפת בג“ץ“, וכו‘…

אז לא: מה שמהווה “פגיעה בדמוקרטיה” הוא הניסיון למנוע מהמחוקק להגיד “טעיתי, ואני מתקן את טעותי“, ובכך אני מאמץ את עמדתו של אהרן ברק, ורק נראה את דורית ביניש אומרת שזו “פגיעה בדמוקרטיה“, ר“ל… (“יהיה אותך לאהרן“, כמו שהילדים אומרים).

וזה גם לא “עוקף בג“ץ“: טלו, למשל את הפסיקה הטרייה לפיה החוק הקיים אינו מכיר במוסד ה“סגן שר במעמד שר” … האם זה אומר שאסור לכנסת לחוקק חוק המסדיר את ה“סטאטוס” הזה? לא, זה לא אסור, וזה לא “עוקף בג“ץ“. תשאלו את אהרן ברק.

אחרי הרצאת–דברים ארכנית את מגיעה שוב אל הדמוקרטיה:

בשיח הציבורי אשר מתקיים בשבועות האחרונים סביב חקיקת “פיסקת ההתגברות” יש השואלים בהתרסה האם לפני חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו לא הייתה דמוקרטיה בישראל? האם זכויות האדם לא זכו להכרה והגנה? והתשובה לכך היא כמובן שהייתה דמוקרטיה. הרי הערכים הדמוקרטיים חרותים עלי מגילת העצמאות ומהווים את יסוד המסד להקמתה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית ועצמאית. ערכים אלה אף זכו להגנה משפטית אשר נבנתה במידה רבה, שלא לומר מכרעת, בפסיקתו של בית המשפט העליון מאז הקמת המדינה.

אתם רומסים את זכויות האדם, מאבדים את אמון הציבור

אז לא, גברת חיות, ראי לעיל כיצד אתם – שופטי ישראל, בניצוחו של בית המשפט העליון – רמסתם ועדיין רומסים ברגל גאווה את כבוד האדם וחירותו, את חופש–העיסוק ואת שאר זכויות האזרח – גם בימים ההם (לפני חוקי היסוד עם “פיסקות ההגבלה“) וגם בזמן הזה (אחרי חקיקתם של אלה), וכיצד אתם משחקים, ללא בושה, לידיהם של בעלי–השררה – גם בהליכים הפליליים וגם בהליכי הבג“ץ – וכיצד אתם איבדתם–וממשיכים לאבד את אמון הציבור, בהתיימרותכם “להגן” על זכויות האדם.

ולא שכחתי גם את חלקך האישי בסאגה המבישה הזאת – בנימוק השקרי של “טוהר הסגנון” את, אישית, יחד עם חבריך, השתתם עלי שתי הוצאות לצמיתות מהמקצוע + 27 שנות השעייה – הכל במצטבר). לפני 15 שנה את, אישית, היית ממניחי היסוד לרדיפה הזאת.

ואת ממשיכה:

אך רק כאשר נחקק חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו “עלינו” כאמור “כיתה” והדמוקרטיה הישראלית קיבלה תעודת בגרות חוקתית הגם שאינה מלאה בשל היעדר מגילת זכויות שלמה וממצה. אכן, מאותו שלב ואילך נסללה הדרך לביקורת שיפוטית כמקובל בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם.

אלא מאי? יש הבדל בין “לעלות כיתה” לבין “לקפוץ כיתה“, ומה עושה הדמוקרטיה הישראלית כאשר היא מגלה כי הילד שלה אמנם היה בשל לעלות כיתה, אבל לא לקפוץ כיתה? היא אומרת רגע–רגע, טעיתי: הילד אמנם יקפוץ כיתה – אבל אנחנו נקבל תלונות על כך שהמורים מעמיסים עליו יותר מכפי יכולתו.

הלאה:

אתמול כאמור החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה כי ממשלת ישראל תתמוך בהצעת חוק פרטית הקובעת שכאשר הכנסת מחוקקת חוק הפוגע באופן בלתי חוקתי באיזה מהזכויות המעוגנות בחוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו, יוכל חוק כזה לעמוד בתוקפו למרות הפגיעה אם תחליט הכנסת ברוב של שישים ואחד חברים כי כך יהיה.

טוב, אנחנו יודעים מה החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה, אבל אם כבר הזכרת את הרוב הדרוש, על פי הצעת החוק הפרטית (61 ח“כים), אציג לך שאלה: נניח שההתגברות הייתה מותנית בהצבעת פה–אחד של כל 120 חברי הכנסת – האם זה היה בסדר, מבחינתך?

אני בטוח שהיית מסכימה, כי אחרת היית משופדת ע“י כל הציבור, מקיר אל קיר.

השאלה הבאה, המתבקשת מאליה, היא מה תגידי אם ההתגברות תצריך רק 119 ח“כים? 118, 117 … 100 … 90 … 80 … 70 … 65 ח“כים?

ואגלה לך סוד, גברת חיות: אני עצמי, שתומך בפסקת ההתגברות (ראי פרק ח’, כאן), סבור כי רוב של 61 ח“כים זה “צחוק מהעבודה“ (ואני אומר זאת למרות שגם הביטוי “צחוק מהעבודה” נכלל בעבירות ה“סגנון” שלי, אשר בגינן את (אישית) וחבריך, כוהני “כבוד האדם וחירותו” ו“חופש העיסוק“, השתתם עלי שתי הוצאות לצמיתות מהמקצוע + 27 שנות השעייה – הכל במצטבר), משום שכך יכולה כל ממשלה לרמוס כל פסיקה של בית המשפט, לפי האינטרסים הקואליציוניים שלה, באותו הרגע.

אבל אם היה לכם טיפה של שכל, במקום מאה טונות של כוחניות, הייתם אומרים אכן פיסקת ההתגברות מקומה יכירנה במשפטנו, אבל רוב של 61 ח“כים זה צחוק מהעבודה.

אתם מעדיפים להיאנס

אם הייתם טוענים כך, ומתמקחים על המחיר – הייתם יכולים להשיג יותר, אבל אחרי הבחירות הבאות, בהן, לפי הסקרים, מסתמנת עלייה משמעותית לציר ביבי נתניהו – איילת שקד ונפתלי בנט, וירידה משמעותית לעבדכם הנרצע משה כחלון, אתם תחטפו את השטרונגול עמוק–עמוק – עד לעצם.

וזה מזכיר לי “סיפור סיני עתיק” על זקנה שנקרתה בדרכו של גדוד חיילים, ואמרה לעצמה: אם אתנגד להם, זה לא יעזור לי, כי הם רבים, צעירים וחסונים, לכן עדיף לי להסכים וליהנות.

אבל לא, אתם מעדיפים להיאנס.

ואת ממשיכה:

טועה מי שסבור כי פסקת ההתגברות “מתגברת” על בית המשפט. לאמיתו של דבר מדובר בהתגברות על זכויות האדם של כל פרט ופרט בחברה הישראלית ובמתן הכשר לכנסת, בתמיכת הממשלה, לחוקק באין מפריע חוקים שיפגעו בזכויות האדם. זאת גם כאשר אותם החוקים אינם תואמים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אינם מיועדים לתכלית ראויה והפגיעה מכוחם אינה מידתית.

את יודעת מה, גברת חיות?

בואו תפסקו הלכה לפיה סעיף “זילות בית המשפט” אינו מידתי, אינו לתכלית ראוייה ואינו תואם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: אף פוליטיקאי לא יעז להציע “התגברות” על הפסיקה הזאת.

בואו תפסקו שהוצאת עורך–דין ממקצועו בגלל ביקורתו על תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם אינה מידתית, אינה לתכלית ראוייה ואינה תואמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: גם על הפסיקה הזאת אף פוליטיקאי לא יעז להציע “התגברות“.

אני חושש מעריצותכם

את מנסה להלך עלינו אימים, להפחיד אותנו מפני “עריצות השלטון“, אבל כמה שאני פוחד מפני עריצות השלטון (אני נושא על בשרי, עד יומי האחרון, את צלקותיה), אני פוחד שבעתיים מעריצותכם, “מגיני הדמיקולו“, שגם את צלקותיה אני נושא על בשרי – ואין מרפא.

אתם חוששים מ“מתן הכשר לכנסת, בתמיכת הממשלה, לחוקק באין מפריע חוקים שיפגעו בזכויות האדם“, ואני חושש מה“חוקים” שלכם, לפיהם, למשל, אסור למתוח עליכם ביקורת שיש לה “קונוטציה שלילית“ (כן, שמעת נכון: לפי הפסיקה שלכם אסור למתוח עליכם ביקורת שיש לה קונוטציה שלילית!).

לא להאמין.

אני חושש מה“חוקים” שלכם, כגון דוקטרינת הבטלות ה“יחסית“, לפיה מותר לאסור אדם לעשרים שנה על פי “פסק–דין” של בית הדין לענייני מים בזרנוגה גימ“ל, ואחרי שהוא ריצה עד–תום את המאסר, להגיד רגע–רגע, פסה“ד הזה ניתן ללא סמכות, עכשיו נשפוט אותך מחדש, ונאסור אותך מחדש, כי הבטלות היא “יחסית“: כשנוח לנו היא לא קיימת, וכשנוח לנו היא קיימת גם קיימת.

ראי: איוולת ושמה “בטלות יחסית“, וגם: על הבטלות ה“יחסית” ועל התקיפה הישירה והתקיפה העקיפה של פסקי–דין.

קראי גם את המחזה מוט הזמיר, ותביני את מה שאתם, עם הראש השטני שלכם, לא מסוגלים להבין, וגם לא רוצים להבין.

ואני פוחד עד אימה מה“חוקים” שלכם, לפיהם מותר לכם להתעלם, אפילו בזדון, מראיות וטענות שאינן מתיישבותעם התוצאה עליה החלטתם מראש.

קראי את המחזה אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור, ותביני את מה שאתם, עם הראש השטני שלכם, לא מסוגלים להבין, וגם לא רוצים להבין.

מהי באמת “הסוגיה המרכזית“?

את ממשיכה להשפיך:

לכן, הסוגיה המרכזית העומדת על הפרק איננה סוגיית מעמדו של בית המשפט העליון וסמכויותיו, שאף היא סוגיה שאין להמעיט מחשיבותה. הסוגיה המרכזית היא ריקון חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו מכל תוכן.

לא, גברתי, הסוגיה המרכזית היא האגו שלכם, והתשוקה שלכם להשליט על הכל את האג’נדה הפוליטית שלכם.

ואל תביני אותי שלא כהלכה: אני תומך בלב–שלם בפסיקותיכם בעניין חוק המסתננים, בעניין הפרטת בתי הכלא ובעוד כמה עניינים, ואני גם לא רואה בהם משהו פוליטי, אבל כאשר התחלתם להפלות (גם במישור הפרוצדורלי, בו אין רלוונטיות להשקפותיכם הפוליטיות) בין עתירות “ימניות” לבין עתירות “שמאליות” – כאשר התחלתם עם זה נפרצו כל הסכרים, ואתם הרווחתם את זה ביושר.

את מבקשת “להדגיש“:

עוד חשוב להדגיש כי השאלה באיזה רוב תחוקק הכנסת את החוק הפוגע – שישים ואחת, שישים וחמש או שבעים – אינה העיקר אף שהיא זכתה לעיסוק נרחב בתקשורת.

אכן, היא זכתה לעיסוק נרחב בתקשורת, כי אנשים בעלי הגיון מבקשים למצוא נקודת–איזון בין גישת “אף שעל” ו“שטח משוחרר לא יוחזר“ שלכם, לבין גישתה של איילת הכושלת. טלי, למשל, את חברך אליהו מצא, אשר, למרות שלשיטתו פיסקת ההתגברות היא “התחנה האחרונה של הדמוקרטיה”, הוא מוכן לקבל את פיסקת ההתגברות, אם היא תצריך רוב של 80 ח“כים.

אבל, כפי שאמרתי לעיל, אני בטוח שאם היו מציעים לכם התגברות בהצבעת פה–אחד של כל 120 חברי הכנסת, הייתם מקבלים את זה בשתי ידיים.

ועכשיו את מנסה לטמטם אותנו בכריכתם–יחד של שלושה דברים שונים:

מדובר בפיסקת התגברות אשר עצם חקיקתה תכתים את מפעל החוקה הישראלי שטרם הושלם, תיצור כאוס חוקתי ותהפוך את ההגנה החוקתית שהוקנתה לזכויות האדם בישראל במסגרת חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו לכלי ריק.

“מדובר בפיסקת התגברות אשר עצם חקיקתה תכתים את מפעל החוקה הישראלי …“ – הא כיצד? האם העובדה שאתם לא אוהבים אותה, היא, כשלעצמה, מהווה “כתם“?

הרשי לי, בהקשר הזה, לחזור על שאלה שכבר הצגתי לכם: אם הכנסת, בשנת התשנ“ב-1992, הייתה מחוקקת את אותם חוקי היסוד יחד עם פיסקת ההגבלה ופיסקת ההתגברות יחדיו – האם גם זה היה “כתם על מפעל החוקה“?!

לא כתם, ולא ציפורים – הייתם מברכים על “צעד גדול קדימה במפעל החוקה הישראלי שטרם הושלם“.

אז למה לקשקש, גברת חיות?

“תיצור כאוס חוקתי“ – מאימתי חוק אשר בא לענות על פסיקה המושתתת על הדין הקיים, וליצור דין חדש, מאימתי היא “יוצרת כאוס“?

כן, כן … קו–ההגנה החלופי שלכם הוא שה“התגברות” תהייה בתוקף רק לתקופה מוגבלת, שאחריה, אוטומטית, תחזור על כנה הפסיקה שביטלה את החוק בו מדובר, דבר אשר יחייב כל פעם לבדוק אחורנית את שרשרת ההגבלה–התגברות–הגבלה–התגברות–הגבלה–התגברות, כדי לבדוק מהו הדין באותו רגע נתון.

אכן, מבחינתי יש בכך מידה מסויימת של כאוס, ולכן אני בעד שההתגברות לא תהיה מוגבלת בזמן, ואם, בעתיד כלשהו, המחוקק ירצה להחזיר על כנה את הפסיקה שביטלה את החוק – הוא יחוקק חוק חדש – וזהו.

“ותהפוך את ההגנה החוקתית שהוקנתה לזכויות האדם בישראל במסגרת חוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו לכלי ריק“ – על כבר דיברתי לעיל, והראיתי כי מי שבאמת הופכים את זכויות האדם בישראל ל“כלי ריק” הם אתם, השופטים,שנאבקים כעת על האגו שלכם.

על “הזירה הבינלאומית“

ועוד מתשפוכתך, גברת חיות:

ההצעה היא רעה ומסוכנת ועלולה לגרום לישראל נזק חסר תקנה גם בזירה הבינלאומית. כידוע זוכה מערכת בתי המשפט הישראלית ובית המשפט העליון בראשה להערכה בעולם כולו כמערכת מקצועית, עצמאית ובלתי תלויה. פסקי הדין של בית המשפט העליון מתורגמים לאנגלית ומופצים בעולם כולו על–ידי משרד החוץ הישראלי, המתהדר, ובצדק, בכך שישראל יודעת להילחם בטרור תוך שמירה על זכויות אדם ועל שלטון החוק.

כן, כן … אילו פסקי דין אתם מתרגמים? לא את פסקי “נחה דעתי“, ולא את פסקי הדין בהם אתם מצפצפים על העובדות ועל הטענות, ונותנים הערות–אגב בנות מאות עמודים, אשר כל מטרתן אינה אלא להיות “מתורגמים לאנגלית ומופצים בעולם כולו“. אתם עובדים בשביל ה-PR שלכם, ומתהדרים כזב בכך שאתם, כביכול, שומרים על זכויות–האדם שלי.

איפה הבושה.

ואת מוסיפה:

העובדה שמערכת בתי המשפט הישראלית נחשבת למערכת אפקטיבית ועצמאית המגנה על זכויות האדם, אף תרמה תרומה משמעותית לכך שישראל התקבלה לארגון ה-OECD המגדיר עצמו כארגון בינלאומי של אומות המחויבות לערכים דמוקרטיים של שלטון החוק ושל זכויות אדם. אנו בבית המשפט העליון יודעים זאת משום שוועדות של ה-OECD באו אל בית המשפט ונפגשו עם שופטים על מנת ללמוד על בית המשפט שלנו ומאפייניו טרם קבלת ההחלטה לצרף את ישראל לארגון יוקרתי זה.

בטח … כאשר הארגון הזה קם “to create an organisation dedicated to economic development”, וכאשר חברות בו גם צ’ילה, קוריאה, מקסיקו, טורקיה ואחרות, כנראה שזכויות האדם לא היו בראש סולם העדיפויות של הארגון הזה, למרות שפיטת–המוח שעשיתם ל“וועדות של ה-OECD”.

מברברת ומקשקשת

בהמשך את מברברת ומקשקשת על “מציאות החיים” ו“צרכי הביטחון” (“ג’וקרים” שהולכים תמיד):

מציאות החיים במדינת ישראל היא אכן מורכבת וייחודית ולו מן הטעם שבמשך שבעים שנות עצמאותנו אנו נתונים באופן נמשך לאיום קיומי על כל הנובע והמשתמע מכך מבחינת צורכי הביטחון.

השאלה היא רק מה עניין מחט לתחת, ומה עניין “צרכי הביטחון” לפיסקת ההתגברות.

את גם אומרת כי השימוש הציני הנעשה בבעיית המסתננים כתירוץ לחקיקתה של פסקה כזו, אף הוא אינו יכול לטשטש את משמעותה ההרסנית, אבל את עצמך עושה כאן שימוש ציני בביטוי “שימוש ציני“.

בעלי ההצעה אינם מסתירים את אי–הנחת מכך שהפסיקה אינה מספקת להם את הסחורה הפוליטית הרצוייה להם, דבר שעליו כתבתי במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה“סמולנות“!

לו היה הדבר תלוי בהם בלבד, הם היו מבטלים לחלוטין את פיסקות ההגבלה, ואולי אפילו את חוקי היסוד בהם היא קיימת, אבל כיוון דקאמר הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, הם מסתפקים במועט – רק “התגברות” על ה“הגבלה“, ובשלב הנוכחי – התגברות “חלקית“, בעניין המסתננים בלבד.

השימוש בבעיית המסתננים אינו “ציני” ואינו “תירוץ” – איילת הכושלת אינה זקוקה לתירוצים – אלא “מקרה פרטי” אשר, לטעמם של מציעי ההתגברות, הגדיש את הסאה, אבל כאשר נשיאת ביהמ“ש העליון משרבבת לנאומה הארכני, כדבר המובן–מאליו, את האמירה כי “השימוש הציני הנעשה בבעיית המסתננים כתירוץ לחקיקתה של פסקה כזו, אף הוא אינו יכול לטשטש את משמעותה ההרסנית” – כל השומע יאמר וואאאווו … השימוש הציני הנעשה בבעיית המסתננים כתירוץ לחקיקתה של פסקה כזו, אף הוא אינו יכול לטשטש את משמעותה ההרסני!

מה זה, אם לא דמגוגיה צרופה?

כמה ועדות–קפה–וביסקוויטים את רוצה?

ולסיום את אומרת:

הסדרת מערכת היחסים בין שלוש הרשויות היא סוגיה מורכבת והרת גורל ויש על כן להתייחס אליה בכובד הראש הראוי ולקיים לגביה דיאלוג ענייני ואחראי במטרה לבנות ולא להרוס.

נו, בטח … את רוצה להקים “ועדה” (בטח ועדה “פריטטית” בראשות נשיאת ביהמ“ש העליון, שחבריה יהיו ארבעה שופטים ופוליטיקאי אחד – מן הסתם משה כחלון) אשר תשב על המדוכה חמש שנים, תצרוך חביות של קפה וטונות של ביסקוויטים, ובסוף תוציא דוח והמלצות כלבבך, אבל ההמלצות תהיינה פתלתלות עד כדי כך שיהיה צורך להקים עוד ועדה, וזאת כ“וועדה ליישום ההמלצות” של הוועדה הקודמת, ובינתיים – או שהסוס ימות, או שהפריץ ימות.

ואיך אפשר בלי הקלישאה “לבנות ולא להרוס“?

ועכשיו שאלת המיליון דולר: במקום ללכת סחור–סחור בהתקפתך על פסקת ההתגברות, ולמעשה לא להגיד שום דבר, מדוע את לא מציעה משהו קונקרטי, כדי לענות על מה שמציק לפוליטיקאים? ומדוע את, שמציעה “דיאלוג ענייני ואחראי“, ומציעה לאחרים “לבנות ולא להרוס” – מדוע את מבקשת להרוס להם את ההצעה, בלי “לבנות” שום דבר תחתיה, ובלי הצעה משלך?

שופטים, פוליטיקאים

ולא אוכל לסיים בלי הערה משלי, אותה הבאתי בפרק י“ד למאמר איך אחזיר את אמון הציבור בבג“ץ! תחת ראש–הפרק מי עדיפים בבחירת השופטים: השופטים על הפוליטיקאים, או הפוליטיקאים על השופטים?

… האמור בפרק הזה יוצא מתוך הנחה שגם השופטים וגם הפוליטיקאים הם צדיקים גמורים, ואין להם אלא שליחותם הציבורית ומחוייבותם על פיה (כמובן שאם הם אינם כאלה, זה סיפור אחר, המצריך טיפול אישי בכל שופט או פוליטיקאי בנפרד).

… לצורך השאלה מי עדיף, בעיני, אקח את נושא חוק המסתננים כדוגמה.

אם תעמוד לדיון השאלה אם מותר לכלוא מסתננים ללא משפט בלי הגבלת זמן – אני אעדיף את עמדתם של השופטים (שאני עדיין לא יודע מה היא, כי זה עוד לא עמד למבחן).

אם השאלה תהייה אם מותר בכלל לכלוא אדם ללא משפט, בהעדר עילת–מעצר המוכרת בחוק – גם אז אעדיף את עמדתם של השופטים.

אבל, מאידך, אם המחלוקת היא בין 12 חודשים לבין 11 חודשים, או אפילו בין 12 ל-3 חודשים, לטעמי אין שום יתרון לרוב של שני שופטים מתוך 3, או ל-15 מתוך 15 שופטים (מבחינת החוק זה אותו הדבר), על פני רוב של 61, 65, 70, 80 או 90 חברי הכנסת.

במחלוקת הזאת אין לשופטים כל יתרון, מבחינתי, כי השאלה כאן כבר אינה ממש ערכית, וכל תשובה היא בהכרח שרירותית. לכן אני מעדיף את רוב חברי הכנסת על פני רוב השופטים, ואם חברי הכנסת יקדיחו את תבשיליהם – אני אחליף אותם בבחירות הבאות, מה שאיני יכול, ואיני רוצה, לעשות לשופט–צדק הפועל על פי מצפונו – גם אם הוא פוסק שלא לטעמי (כמובן בתנאי שהוא יתייחס לכל טענותי וראיותי, ולא יתעלם ממה שלא מתיישב עם התוצאה אותה הוא סימן מראש).

אני מניח בוודאות כמעט מוחלטת שגם אם תחוקק פיסקת ההתגברות, הכנסת לא תתבקש לבטל פסק–דין הקובע שמאסר ללא הגבלת זמן, ללא משפט, אינו מתיישב עם פסקת ההגבלה, וגם אם היא תתבקש – לא יימצא בכנסת הרוב הדרוש לכך.

מאידך, אם הכנסת תאשר מאסר כזה למשך 12 חודש, אני אוכל לחיות עם זה, גם אם לדעתי זה “קצת” מוגזם (דהיינו “לא מידתי“).

ובהקשר לדוגמה שלי: אם הכנסת תאשר השעיית עורך–דין ל-12 חודש על ענייני “סגנון“, זה יהיה מוגזם מאוד, לטעמי, ומאוד לא “מידתי“, אבל מה שאתם עשיתם לי – הוצאה מהמקצוע לצמיתות, פעמיים במצטבר + 27 שנות השעייה (מצטברות גם כן) – זה הרבה יותר גרוע, ואף פוליטיקאי לא היה עושה את זה.

ולפני שאתם מאשימים אחרים ב“שימוש ציני” או “ניצול ציני” – הסתכלו בראי וראו מי עושה שימוש ציני בכוחו לסתום את פיותיהם של מבקריו, בעודו מדבר על “זכויות האזרח“.

להתגאות? “בנין מפואר“?!

גברת חיות, הפסיקו לשקר, להתחסד ולהציג את עצמכם כ“מגיני זכויות האדם“, ותשבי פעמיים לפני שאת אומרת לשופטים החדשים כי –

כל מי שמצטרף אל מערכת בתי המשפט מוסיף בעשייתו השיפוטית עוד לבנים לבניין המפואר של המשפט הישראלי לדורותיו. אכן, יש לנו מערכת שראוי להתגאות בה. הבה נתמקד בהמשך בנייתה וקידומה.

והפסיקו לקשקש ולשקר על חרדתכם לאמון הציבור בכם, כאשר האמת הערומה היא שלא זו בלבד שאינכם חפצים באמון הצבור – אתם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים מפניו כמפני אש!

אז לא, גברת חיות, הבניין שלכם אינו “מפואר” – הוא רקוב, מסואב ומושחת, והדבר היחיד שאתם יכולים לעשות זה ללכת הבייתה, ולהשאיר לפוליטיקאים – מימין ומשמאל, בכוחות משותפים – להקים מן היסוד מערכת משפט חדשה.

חומר קריאה, שיעורי בית

ולקינוח הסעודה אתן לך, גברת חיות, קצת חומר–קריאה, בחירה אקראית, כדי שתביני, עם הראש הקטן שלך, באיזה קן–צרעות את חיה, ועליו את מגינה:

המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו

מרים כלענה: נאום–תשובה לנאום הפרידה של מרים נאור – ברוך שפטרנו

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל“פ

השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג‘ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה! (הם כבר הלכו, ברוך שפטרנו).

כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו“ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא

מפולארד עד פלוני – אליקים רובינשטיין הנבל לא השתנה

עוד על פרשת פולארד – אליקים רובינשטיין הנבל ממשיך לשקר

אשר יגורתי (ל“ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור

אשר יגורתי (ל“ד): גרוניס יושב בתוך עמו, ומשתין עליו בקשת גבוהה

אשר יגורתי (כב): גרוניס מקשקש בקומקום, זוכה לכותרות ו“מייתר” עתירות לבג“ץ

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה

אהרן ברק, אחרי עשר שנים בתפקיד ושנה לפני הפרישה, אולי תתחיל להפנים שאתה נשיא בית המשפט העליון?

אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט

מה זה רכב “מונע“, ומה זה מנוע “מותנע“? על פסק–דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב–מלל

עומדים במרים: מרים–כלענה נאור מתחצפת ומאיימת

על פרשת דיראני החדשה: על החלטה מפוקפקת של מרים נאור, על עלבון לאינטליגנציה, על ציניות וחוסר–טאקט

אדמונד לוי, לא רק אידיוט בלתי נלאה, אלא גם חצוף וחסר–בושה

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי“?

“תוגברה האבטחה סביב השופט אדמונד לוי” … אמרתי לכם, אמרתי לו!

שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן: האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה?

ביהמ“ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות (טו): דנציגר, הנדל, שהם – שופטים מושחתים, איזו טובת–הנאה קיבלתם/לקחתם תמורת פסק–הדין המתועב הזה?

ביהמ“ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (טז): משתינים על אמון הציבור, לא רוצים לפתוח דף חדש

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא