מי שמתעלם מחור בשן, ומאמין שהחור יסתום את עצמו- סופו שייאנס ע”י כאבי תופת לעשות טיפול שורש. יותר כואב, יותר ארוך, ויותר יקר. ככה בכל תחומי חיינו. התכונה הישראלית האופיינית, לדחות פתרונות, תמיד גובה מחיר יקר. יצחק רבין כינה זאת “תרבות הסמוך”. מאחרים שמענו את ההגדרה: מדינת פל-קל.

בימים האחרונים, צופי הטלביזיה רואים את התוצאה (לא סופי!) של תוכנית ההינתקות.

תושבי שדרות מתרוצצים ברחובות כמו עכברים בתוך חבית פח לוהטת. פצועים, נפגעי חרדה, אין לימודים, אנשים לא הולכים לעבודה. בין “שחר אדום” אחד לשני, מנוסה המונית לבתי מלון, באוטובוסים שסיפק המושיע הנדיב ארקדי גאיידמק.

בעזה כאוס מוחלט. אנשי חמאס יורים על אנשי הפתח- ולהיפך. כל כמה שעות, היורים נעתרים לקריאה להפסקת אש, משגרים קסאמים לשדרות, מחליפים מחסניות- ומחדשים את הרציחות ההדדיות. עזה על סף אסון הומניטארי. התושבים מיואשים. חלקם זוכרים בערגה את הימים בהם פרנסו בכבוד את משפחתם, בחממות של גוש-קטיף.

צה”ל מגיב. שוב ושוב מסתבר שמשגרי הקסאמים, לא ממש מתרגשים מהפגזים שצה”ל יורה לשטחים ריקים. הנהגה אימפוטנטית שעברה סירוס אצל וינוגרד, מצווה את הרמטכ”ל לעשות סתימה. אין אומץ להורות על טיפול שורש. מדי פעם מתבשרים צרכני התקשורת על סיכול ממוקד. כולם ברור, שתגיע התערבות שתביא לרגיעה זמנית.

עד להתפרצות הבאה.

שורות אלה נכתבות בגין הציטוט הבא. שימו לב: “זהו כישלונה הקולוסאלי, הגרנדיוזי, המהדהד של ההתנתקות”. (בן כספית / מעריב / 17.5.07). כשקוראים את כל המאמר, ניתן להסיק, שהכותב הגיע למסקנה שתוכנית ההינתקות הביאה לתוצאה הפוכה מהמצופה. בן כספית, שהיה אחד ממשווקי הגירוש, לא מסוגל לכתוב בפשטות ובפסקנות:

“הימין צדק”!! זה אסור להגיד.

היה כאן ויכוח נוקב בין תומכי ומתנגדי הגירוש. התרחיש שישראל (ועזה) עוברת, נאמר מאות פעמים ע”י המתנגדים (אני מתעלם לרגע מניצחונם בקלפי). אלא שהמגרשים היו אחוזי אמוק. ולא בפעם הראשונה. מדובר בריטואל.

זה התחיל בקדנציה של יצחק רבין ז”ל. תזכורת: בימי אוסלו העליזים, היו לעבודה ומר”צ (ביחד) 56 מנדטים. בבחירות שלאחר הקריסה (ב- 2003), בקושי הצליחו לקושש (ביחד) 25 מנדטים. נטשו אותם מאות אלפי מצביעים. ולמרות הנטישה ההמונית, לא ראינו, אפילו ח”כ אחד מהשמאל – אחד!!- שיביט למצלמה ויגיד: “הימין צדק”!- זה אסור להגיד.

בטרם מנוסת צה”ל מדרום לבנון, הזהיר הימין מנסיגה ללא הסכם. ראש הממשלה דאז אהוד ברק שהביע את דעתו נגד נסיגה חד-צדדית, שינה את דעתו. לא בגלל שינוי מדיני באזור, אלא בגין הלחץ שהפעילו עליו, מי שתא”ל (מיל.) שמוליק זכאי כינה: ארגון “ארבע סמרטוטות”. נסראללה קלט עם מי יש לו עסק, ויום לאחר מנוסת צה”ל (25 במאי 2000), מול מצלמות הטלביזיה עודד את אנשיו בנאום “קורי העכביש”.

התגובה הישראלית לחטיפת חיילים ויריות פה ושם על ישובים- הייתה מינורית. הדיבורים על “לבנון תבער”, התבררו כאיומי סרק. ההתבצרות וההתחמשות של החיזבאללה במשך שש שנים לא היו סוד. דוחות מודיעין נמסרו לאהוד ברק, ואח”כ לאריאל שרון. שניהם התעלמו. ברק פחד להסתבך, ושרון לא שכח את האונס ההמוני שביצעו בו (ב- 82) “ארבע מאות אלף שמאלנים” (“שרון רוצח”!).

בימים שנסראללה קלט טילים ארוכי טווח, והלהיב את לוחמיו המתאמנים, דילג האזרח אהוד ברק בין אולפני הטלביזיה, כדי לספר לעם החוגג בציון, מנפלאות הצימרים בצפון. ביולי 2006, האדמה בגליל רעדה, ובלעה אותו. בחוכמה שלאחר מעשה, פרשנים הסבירו לנו ש”אקדח שנראה במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית”. ולאלה מבינינו שאינם מצויים בטרמינולוגיה הלקוחה מהתיאטרון, ניתן ההסבר שחוק:  “הכתובת הייתה על הקיר”. זוהי אותה כתובת, שהימין צורח אותה באוזני אחיו מהשמאל.

השמאל עיוור (וחירש). והעיוור הזה מתעקש לנווט את מדינת ישראל. קריסת אוסלו, מלחמת לבנון השנייה, עליית החמאס לשלטון, והמחיר שמשלמים תושבי שדרות בגין ההינתקות, הם חלק מהתשלום שאזרחי ישראל נדרשים לשלם בגין העיוורון הזה. כדי שהעיוור יניח להגה, הוא חייב לומר קודם: הימין צדק! וזה כמו שאמרנו- אסור להגיד.