המאמר התפרסם לראשונה באתר חדשות מחלקה ראשונה

 

מתברר שמאמרי הקודם באתר ‘מחלקה ראשונה‘, ‘המהפכה הטרוצקיסטית בעיצומה‘ עורר תגובות רבות ומגוונות. רוב התגובות היו מצד אנשים שהביעו תמיכה בנארטיב שהצעתי במאמרי הנ”ל. חלק קטן מן המגיבים הביעו עמדות אד הומינם, לאמור: לגופו של כותב ולא לגופם של דברים. מתברר שיש בין הניאו טרוצקיסטים אנשים המוצאים קשר בין עובדת היותי נכה צה”ל רתוק לכיסא גלגלים לבין דעתי הפוליטית. ואולם לשאר המגיבים אני חייב את ההבהרות הבאות.

מתברר שיש בשמאל הציוני גם כמה וכמה גורמים שפויים, אשר טענו כנגדי כי אין בדברי יותר מאשר אינטואיציה פובליציסטית בלתי מבוססת. אני חייב להודות, כי כמעט כל פובליציסט שאני מכיר כותב את הגיגיו הפוליטיים על סמך התרשמות כללית ונטיית לב, או על סמך אינטואיציות והטיות אידיאולוגיות. בדרך כלל, מי שקורא את דברי כאן ובמקומות אחרים יכול להעיד כי אני לא נוטה לכתיבה מופשטת, ולכל טיעון שאני מעלה אני מצמיד אסמכתא ומראה מקום. עכ”פ, לדעת מבקרי, הטיעון שהעליתי במאמרי הקודם הינו טיעון כל כך קיצוני, עד כי הוא מחייב ראיה, ומובן כי על טוען הטענה מוטלת חובת ההוכחה. אי לכך, תרתי פה ושם בין אתרי אינטרנט לעיתונים של הבל, ומצאתי כי מרוב ראיות קשה לראות את הדברים אחרת ממה שתיארתי במאמרי הקודם.

ביטויי הפלג הטרוצקיסטי במפלגת “האבודה“

 

אחד מן הכותבים הניאו מרקסיסטים, המרבה להישתלח ב’אימפריאליזם הציוני/אמריקני’, בשם אחוות ‘הפרולטריון הערבי ישראלי המדוכא’, הוא איש תמהוני בשם יוסי שוורץ. הגיגיו רוויים בנטיות טרוצקיסטיות. הרטוריקה שלו מתאימה לשעותיו האחרונות של שלטון הצאר, והוא כותב בלהט מהפכני המתאים לימי המהפכה ברוסיה. באחד האתרים האנטי ציוניים, פרו אסלמו פשיסטיים המוכרים והפופולריים ביותר בארץ כותב מר שוורץ בין היתר את הדברים הבאים:

גילוי דעת: בחירות במשבר

מאת: יוסי שורץ [ ::: בימת שמאל ::: ]

24.1.2003
“יש להשתמש בתקופת הבחירות כדי להעביר את המסר שיש הכרח במפלגת פועלים עצמאית ערבית-יהודית המונית כנגד כל האגפים של הציונות, מאיתם ושרון ועד פרס ומצנע. רשימה שתילחם על תביעות שכר וקצבאות ושירותים חברתיים חינם לכל, אך גם תעלה תביעות השוזרות את המאבק החברתי עם המאבק לשחרור לאומי והמאבק האנטי אימפריאליסטי. תביעות החורגות מהמדינה הבורגנית ציונית כגון: תבוסה למלחמה האימפריאליסטית כנגד העם העירקי, זכות השיבה של הפליטים, הלאמת המפעלים שהבעלים מאיימים לסגרם תחת פיקוח פועלים, שבוע עבודה מקוצר ללא כל קיצוץ בשכר ובתנאים הסוציאליים. הפעילים היכולים להקים רשימה מסוג זה קיימים במפלגות הערביות, בחד”ש, בתוך ההסתדרות, בארגונים החברתיים ובארגונים הדמוקרטים הנאבקים כנגד הכיבוש“.

“אנו קוראים להצביע עבור חד”ש, כאשר אנו מזהירים כי הפרוגרמה שלה של שתי מדינות אינה אלא אשליה רפורמיסטית בלתי מציאותית. האימפריאליזם והציונות לא יאפשרו פתרון זה. רק מהפכה של המוני הפלחים והפליטים כאשר בראשם מעמד הפועלים המונהג על-ידי מפלגה מהפכנית יכולה לפתור את השאלה הלאומית הפלשתינית.

אנו קוראים להצביע עבורה משום רצוננו לפתח דו שיח רציני עם האגף השמאלי שלה המאמין בצורך של חזית מאוחדת של השמאל. אנו מחפשים שיתוף פעולה עם האגף השמאלי ועם חברי השורה של חד”ש כאשר מטרתנו היא הקמתה של מפלגת פועלים מהפכנית. מפלגה כזו לא תקום אלא מתוך מאבקים משותפים תוך דיונים תיאורטיים פרוגרמתיים. עמדתנו היא שהפרוגרמה המהפכנית היא של מדינה חילונית דמוקרטית וסוציאליסטית בכל שטחי פלשתין ההיסטורית במסגרת מזרח תיכון סוציאליסטי.

פורמולה זו הינה הביטוי הפרוגרמתי של תיאורית “המהפכה המתמדת” של טרוצקי. אנו דוחים את התפיסה של מהפכה דמוקרטית קודם ומהפכה סוציאליסטית כשלב נפרד אחריה כתפיסה רפורמיסטית, אך מן הצד השני אנו גם דוחים את התפיסה שניתן להגיע לסוציאליזם מבלי שההמונים יצאו להיאבק כנגד הציונות הקולוניאליסטית ומשטר האפרטהייד שהקימה. המאבק בהכרח יתחיל על תביעות דמוקרטיות ולרפורמות כלכליות-חברתיות, אך לא יעצור כאן.”

יוסי שוורץ הוא חבר מפלגת העבודה!!! לא שמאל קיצוני או כל כיו”ב, זאת למרות שהוא קורא כאן לתמוך בחד”ש. אפשר לקרוא מאמר מפורט אודות האיש ומעלליו, מצד גורמי שמאל המבקשים להתנער מן הרוח המרקסיסטית טרוצקיסטית. גם בקישור הזה אפשר לקרוא עוד על דעותיו.

לצד הדברים הברורים הללו ניתן למצוא חומר קומוניסטי מתורגם המשמש בעיני מפיציו מסד למהפכה הפרולטרית האנטי אימפריאליסטית של ‘מדוכאי כל העולם’, המבקשים את נפשה של הציונות האימפריאליסטית המשמשת חיל מוצב צלבני קדמי בשירותו של הקפיטליזם האמריקני הנצלני. הם תומכים בעירקים ובבן-לאדן, הם תומכים בגורמים רדיקאליים באירופה המבקשים להשבית נמלים ושדות תעופה מהם מעבירים האמריקנים נשק לבני בריתם ולצורכי המלחמה בעירק. הם מבקשים למסד שיתוף פעולה ערבי יהודי, הנשען על ההנחה לפיה אויב משותף יוצר ברית דמים וסולידריות פוסט לאומית, המאפשרת כינונה של חברה שוויונית המשתיתה את זהותה על בסיס המעמד החברתי הכלכלי המנוצל וההתנגדות למעמד החברתי הכלכלי המנצל, האימפריאליסטי האמריקני ציוני.

חומר על ‘ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי‘ ניתן למצוא באתר: חומר נוסף הקשור לישראלים פרו איסלאמיים הכותבים ברוח מלחמת המעמדות והמניפסט הקומוניסטי ניתן למצוא באתר.

הדברים המעטים באתרים הללו מייצגים רוח רחבה, שניתן באמצעותה להגדיר מחדש את אופי הפעילות של השמאל המרכזי. ואולם לכאורה מה שייכים השוליים ההזויים, הפרו אסלמו פשיסטיים, האנטי ציוניים ולעיתים קרובות גם האוטו אנטישמיים למסגרות הפוליטיות של השמאל המרכזי? התשובה על כך טמונה בצורת ההתארגנות שאימצו לעצמם בני ובנות השוליים הסהרוריים של השמאל. נדמה כי מאז כישלונן של תנועות השוליים השמאליות, דוגמת ‘מצפן’ ו’דרך הניצוץ’, הבינו הניאו טרוצקיסטים שעל-מנת להגשים את מאווייהם הפסיכוטיים הם חייבים גם כוח ממסדי משמעותי, כלומר אלקטוראט רחב המתורגם לתנועות פוליטיות ולמפלגות בעלות כוח משמעותי. כאן שקדו אנשי השוליים על תוכנית שלימים הפכה לסינדרום המגדיר את השמאל כולו.

 

סינדרום הסוס הטרויאני

 

ניתן לזהות דפוס פעולה חוזר בכל הקשת הפוליטית בקרב קבוצות שוליים משמאל ומימין, ולפיו, קבוצות אלה, מרגע שהן מבינות כי לא תוכלנה לצבור כוח פוליטי רב וממילא לא תוכלנה להגשים את האידיאולוגיה בה הן דוגלות, הן מבקשות להרחיב את בסיס כוחן במסגרות מפלגתיות רחבות וגדולות ולאו דווקא במפלגות שוליים אידיאולוגיות דוגמת ‘חדש’ או ‘מולדת’. כל הגורמים האידיאולוגיים שביקשו לרוץ במסגרות מצומצמות נותרו אומנם נאמנים לאידיאולוגיה שלהם אך לא הצליחו לקדם מהלכים ברוח אותה אידיאולוגיה פשוט משום שנחלו כישלון חרוץ מבחינה אלקטורלית.

שרון בתקופת הזוהר שלו נחל כישלון צורב כאשר ניסה לרוץ במסגרת מפלגתית צרה, שלומציון, ומיד כאשר הבין את הטעות חתר לתקנה ע”י איחוד של כמה מפלגות והקמת הליכוד כאלטרנטיבה לשלטון המוחלט ממנו נהנה המערך מאז קום המדינה. שינוי זה הוביל למימוש הפוטנציאל הדמוקרטי בישראל לראשונה ב-77′ עם עליית בגין לשלטון.

בסוף שנות השמונים החלו גורמי שוליים בשמאל מסתננים לתוך מפלגת העבודה, ובהליך מזורז הצליחו לכבוש אותה ולהוביל את מדינת ישראל לאסון אוסלו. ביילין וחבורת אנשי השוליים אותה הנהיג, הצליחה להגשים בפועל אידיאולוגיה שחרגה מן הקונצנזוס הציבורי, אפילו זה שאפיין את מצביעי מפלגת העבודה באותו זמן. פעילותו של ביילין בתוך מפלגה עתירת זכויות עבר, הנהנית עדיין מתדמית ציונית, הוכיחה את עצמה. מפלגת העבודה שימשה מעין סוס טרויאני לגורמי שוליים, וסיפקה מעטה של לגיטימציה לכל הפועלים בתוכה, גם כאשר הללו החלו מגשימים תוכניות קיצוניות ביותר. ציבור המצביעים הישראלי נותר נאמן למסגרת המפלגתית בה הוא מצא את מקומו, גם כאשר התכנים האידיאולוגיים אותם חתרה המפלגה בגיוונה החדש להגשים השתנו לבלי הכר והפכו אובדניים וקיצוניים להחריד. סינדרום הסוס הטרויאני הוכח כדרך המובטחת להצלחת גורמי שוליים שאינם מסוגלים למשוך את ההמונים ולבנות לעצמם בסיס כוח אלקטורלי רחב ואיתן.

גורמי השולים בשמאל הקיצוני הבינו היטב כי אין כלל ערובה להמשך הצלחתם, ולכן שקדו על יצירת בסיסי כוח עוקפי ריבון למקרה שייכשלו בבחירות. מערכות שלמות הפכו מונוליטיות לחלוטין. ביהמ”ש העליון, האקדמיה, התקשורת הישראלית, עולם האמנות והבוהמה וכיו”ב, היו לכיסי עוצמה עוקפי ריבון כשלצדם פועלים במימון גורמים זרים מאות עמותות לא ממשלתיות, המחדדות את השסעים החברתיים ומערערות את יציבות השלטון הנבחר.

הגורמים הללו מגלים את כוחם הרב ומונעים למעשה את מימוש רצון העם ע”י נציגיו הנבחרים באמצעות הפעלת העוצמה הנתונה בידיהם ובכפוף לאידיאולוגיה הצרה של גורמי השוליים הקיצוניים שהשתלטו עליהם. המשמעות המסוכנת של סינדרום הסוס הטרויאני היא פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית. מבחינת השמאל פירושו של דבר, שעד שלא תקום מנהיגות צעירה, בעלת מחויבות מוחלטת לערכי הציונות שתשתלט מחדש על מפלגת העבודה ותחזיר אותה אל עצמה, יש להתייחס אל מפלגת העבודה, ואל השמאל כולו, כאל גוש מפלגות וארגונים הנתון בשבי הזרמים האנטי ציוניים, הניאו מרקסיסטיים, והפרו אסלמו פשיסטיים הקיצוניים ביותר, המשתמשים ביוקרת העבר של תנועות השמאל החלוציות על-מנת לגנוב את דעת הקהל, להגדיל את כוחן, וליישם תוכניות פוליטיות ומדיניות אובדניות בשירות האימפריאליזם האמיתי – האיחוד האירופי ובני בריתו הפאשיזם האיסלאמי.

 

דברים והיפוכם – השסעת הפוסט ציונית

 

כמה נקודות לסיכום, המעוררות תמיהה על המחנה של אנשים החושבים שהם חושבים. אנשי השמאל הניאו טרוצקיסטי הללו נוטים להתעלם מן הסתירות הפנימיות שבדבריהם וככל הנראה אף מאפיין זה הוא חלק ממכלול המאפיינים המגדירים את השמאל הפוסט ציוני בארץ

1. השמאל הניאו מרקסיסטי מתנגד ללאומיות היהודית, שכן היא מייצגת בעיניו סוג של גזענות ושל חוסר שוויון. ואולם בה בעת תומך השמאל בלאומנות הפשיסטית הערבית, אשר ביטוייה, החל במצעדי השאהידים של נוער המתאבדים הפוטנציאלי הערפאתי, עם מועל היד הנאצי וכלה באידיאולוגיה האנטישמית, כמעט כולם שאובים מן האינוונטר האירופי הגרמני של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.

2. השמאל הניאו מרקסיסטי מתנגד להשפעות האימפריאליזם ולגלובליזציה, אבל הוא ממומן ע”י האיחוד האירופי – שהוא תוצר מובהק של עקרונות הגלובליזציה – ביד נדיבה, והוא מייצג את האינטרס האימפריאליסטי שלו באזור ללא סייג.

3. השמאל הניאו מרקסיסטי מגדיר עצמו סוציאליסטי, ואולם עצם תמיכתו באיחוד האירופי איננה אלא תמיכה בעקרונות השוק החופשי ובקפיטליזם עליו מושתת האיחוד.

4. השמאל הישראלי עומד בתוקף על זכויות האזרח והאדם, ובה בעת הוא תומך ללא סייג בחברה הערבית אשר אין בה זכר לזכויות אזרח. נשים בחברה הערבית מדוכאות עד עפר. בהרבה מקומות הן עוברות ברית מילה. לבעליהן יש זכות חוקית להכותן. הקהילה ההומו לסבית הערבית גולה מעזה ומרמאללה לרחובות תל אביב. הפועל הערבי בשטחי הרשות מנוצל, אין לו הסתדרות או ארגון מייצג. הילדים הערביים נתונים לא פעם להתעללות מכל סוג, תוכניות טלוויזיה ורדיו מעודדות ילדים, כחלק מן התפיסה החינוכית הכללית ברשות, לאידיאל ה’שאהיד’ ולמות הקדושים בהתאבדויות תופת. אכן, זכויות אזרח לעילא ולעילא.

5. השמאל הישראלי נגד אלימות, אבל באתרים כמו גוש שלום, אינדימדיה ואחרים, ניתן למצוא ביטויי תמיכה ברצחנות הערבית ללא סייג. באחד האתרים יש משחק מחשב הקורא לגולשים לפוצץ בתי מתנחלים. בשם השלום והעדר האלימות כמובן. בסטטיסטיקה של בצלם מונים עם ‘קורבנות‘ מעלליו האיומים של ‘צבא הכיבוש’ גם את המחבלים המתאבדים. כלומר רוצחי יהודים נכנסים לסטטיסטיקה כקורבנות פשעי המלחמה של ישראל.

6. השמאל הישראלי נגד פשעי מלחמה, אבל באתרים הללו לא תמצאו קמצוץ ביקורת על פעולות הטרור הערביות נגד מטרות יהודיות. וכן לא תמצאו בהם ביטוי קל אפילו לדעה לפיה ירי טילים מתמשך לישובים אזרחיים, ממקומות שפונו לחלוטין מיהודים, מהווה פשע מלחמה.

7. השמאל נגד החימוש האמריקני. השמאל נגד הסיוע של מדינות העולם לישראל בנשק או בצרכי צבא ומלחמה. אבל השמאל תומך, תמך ויתמוך ללא סייג בחימוש מואץ למען ‘השלום’ כמובן, של רוב ארגוני הטרור האסלמו פשיסטיים הנלחמים בנו.

8. השמאל נגד טרנספר. השמאל מוחה נגד גירוש. נגד גירוש יהודי ספרד, נגד גירוש באירופה, נגד גירוש ערבים במלחמת העצמאות, נגד גירוש ערבים שהיה ואו שלא היה, אבל הוא תומך נלהב של טרנספר של יהודים על-רקע גזעני לחלוטין. היהודים המגורשים מגוש קטיף ומצפון השומרון, אינם אלא פליטי המדיניות הגזענית של ממשלת ישראל, אשר החליטה שיש לגיטימציה לגרש יהודים בגלל שהם יהודים מאזורים בהם החליטו מנהיגי הטרור האסלמו פשיסטי לכונן מרחב נקי מיהודים – ‘יודן ריין’. אבל לגרש את ערביי אום אל פאחם, או את השייך ראאד צלאח, או את בשארה על קריאה לרצח יהודים, על תמיכה בחיזבאללה בשעת מלחמה, על קריאה לצאת למאבק מזויין בירושלים וכו’, על כל אלה ועוד – לא. כי הם ערבים וכערבים הם מוגנים לחלוטין.

9. השמאל נגד טרנספר. אבל כאשר ערפאת וראשי רשות הטרור הפלשתינית שהקים כאן השמאל ביצעו טרנספר המוני של נוצרים מבית לחם וגלילותיה, מנצרת ועוד, איש מן ההומניקייטים הללו לא הביע ציוץ מחאה. מאות אלפי נוצרים עזבו לקנדה, והאיסלאם הפך את בית לחם הנוצרית, ואת בית ג’אללה ועוד לוואקף.

10. השמאל תובע אחריות מן היהודים למעשיהם. אבל השמאל מתייחס לערבים כאל יצורים נחותים, ומתוך השקפה גזענית לפיה הערבי איננו אחראי למעשיו, השמאל מאשים את היהודים בכל האסונות שהעם הערבי המיט על עצמו. אין מים באום אל פאחם – היהודי אשם. בנייה לא חוקית בג’לג’וליה – היהודי אשם. אחוז אנאלפביתים אסטרונומי בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל ובעולם – היהודי אשם. בעיות סניטריה וליכלוך – היהודי אשם. מוסר תשלום מיסי עיריה ומיסים בכלל ירוד – היהודי אשם. אחוז עבריינות נוער ועבריינות בכלל גבוה – היהודי אשם. טרור ערבי – היהודי אשם. בכלל הערבי בעיני השמאלן המצוי, הנוטה לגזענות מוסווית תחת איצטלת ההומניות דלה שמטה הטיפוסית, הוא יצור שאיננו אחראי מעשיו ולכן לא ניתן להאשימו בדבר.

 

קשה למצוא פשר לסתירות הללו, שהן מעט מזעיר על קצה המזלג. ואולם אין ספק שהשמאל לוקה בשסעת (פיצול אישיות קולקטיבי) קשה. חלקו האחד מציב רף ערכי גבוה מאוד המחייב רק יהודים, וחלקו השני משחרר כליל את הערבים מציות לרף הערכי הגבוה הזה. ואולי סוף סוף תעבור המחלקה לחשבון נפש קולקטיבי מן המחנה הציוני אל בני ובנות המחנה הפוסט ציוני בארץ, וחברי וחברות תנועות השמאל שהיו פעם ציוניות, יעשו מעשה וישחררו את המסגרות הפוליטיות שלהם משביין.

 

 

ד”ר אלון דהן הינו חוקר חסידות, מורה, מחבר הספר ‘מדריך ליונה עיוורת – הקולוניאליזם האירופי: איום שקם לתחייה’, אב לשלושה ילדים.