על חורבן הבית השלישי: נאום-תשובה לרינה מצליח

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/58590

עיתונאית ידועה ומקובלת מציגה נכונה את בעייתהבעיות של מדינת ישראל, אבל לא יורדת לשורשיה *** אני משלים את החסר – מעולה וצנוע (בעיקר צנוע).

ממורדות הלבנון עד ים המלח

שמחה ניר, עוד

בן 82 אנוכי היום (15.6.2021), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא: מה, לכל הרוחות, אני עושה כאן?!

רינה מצליח: האקדח שמופיע במערכת הראשונה

הטרגדיה הלאומית שלנו – דגימתאקראי מייצגת

חורבן הבית השלישי בשער, ואתם רוקדים!

על האופציה הנוקליאריתשל הפלשתינאים

על הבעייה הפלשתינית הבלתיפתירה, ועל הטרגדיה הישראלית

עוד טרגדיה: למדינת ישראל אין PLAN B

טרגדית ישראל והגרעין האיראני

הטרגדיה של המצב הביטחוני

הערבים מבינים“, הערבים צריכים להבין

מי מיטיב להבין את המנטליות של הצד האחר?

על השטות של חזרה לארץ אבותינו

שאלתתם

מדינת אפרטהייד

נאציזם כחוללבן

אכן, מדינה פלשתינאית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל

הטרגדיה של צמצום האופציות

הערבים לא פרטנר לשלום

הערבים רוצים רק להשמידנו

פתרון מדורג

חזיוןתעתועים ושמו דונאלד ג’יי טראמפ

הערבים צריכים להביןגם שהזמן פועל לרעתם…

יהדות ארהב והמפלגה הדמוקרטית

הסכמי אברהם, ושברם

האם העברייה הקולקטיבית

מדוע אני לא מדבר על שלום“?

נאוםתשובה לרינה מצליח

אפרופו: מה עם שירי מולדת?

מבוא: מה, לכל הרוחות, אני עושה כאן?!

אני משפטן, וקרוב לשישים שנה אני רב עם השופטים, ומשתדל לרחוק מהפוליטיקה.

במיוחד אני מתנגד לפרשנות משפטית מוטהפוליטית. ראו: תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”.

את ההקדמה הבלתי–נמנעת הזאת אני נאלץ להביא שוב ושוב, כהערה למייחסים לי מוטות פוליטית, כי כאשר אני מגן על פסיקה כזו או אחרת של בתי המשפט תוקפים אותי מימין, ומייחסים לי “סמולנות“, וכאשר אני דווקא תוקף את השופטים, אז תוקפים אותי משמאל, אבל גם מימין, על כך שאני “מאזן” את הביקורת שלי באופן מלאכותי, רק “כדי שלא יגידו“.

אז אלה גם אלה יכולים לנשק לי בתחת.

וליתר ביטחון, קחו את מה שיש לי לומר על עצמי – ותעשו עם זה מה שאתם רוצים:

על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר;

האם אני ימין או שמאל?

עיקר האוריינטציה שלי הוא שאני בעד ארץ-ישראל השלמה-שלמה, מג’יבלטאר והמאגרב אשר בפאתי מערב, ועד קמצ’טקה, אשר במזרח, או, בלשון המקרא, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, ואחר כך נדבר הלאה.

אלא מאי: כיוון שאף אחד לא מפשק רגליו לפנינו ליתן לנו את אשר חפצה נפשנו, אני מוכן, לפחות לעת הזאת, להסתפק בכל פשרה שיוסכם עליה בין (לפחות) 51% מהישראלים לבין (לפחות) 51% מהפלשתינאים.

ועכשיו רק תגידו שאני סמולן ויפה-נפש.

אני מקווה שבזה נסיים את הוויכוח, כי אני לא חייב לכם דבר, רק לעצמי.

והנה, למרות שזה לא התחום שלי, בשנים האחרונות אני שקוע עד צוואר בביצה הפוליטית.

התשובה לכך היא ברורה: כשם שאני מצפה מהשופטים ליושר אינטלקטואלי, כך אני מצפה גם מהפוליטיקאים.

רוצים להנציח את המצב ביוש? תגידו, בלי להתחמק.

רוצים לצאת למלחמה על גבולות ההבטחה האלוקית? רוצים לספח את יוש עם או בלי לתת אזרחות לתושבים המקומיים? רוצים להקים מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל? רוצים ארץ ישראל השלמה, מג’יברלטאר והמאגרב עד קמצ’טקה?

רק תגידו, ואני יוצא מהוויכוחים האלה, ומשאיר אותם למי שהנושאים הם בלב האג’נדה שלהם.

אבל, לעומת זאת, פוליטיקאים שמרמים אותי, שמזגזגים, למשל, בין “פתרון שתי המדינות” לבין לא במשמרת שלי” – ממני הם לא ישבעו רוב נחת, בדיוק כשם ששופטים חסרי יושר אינטלקטואלי לא שובעים ממני הרבה נחת.

רינה מצליח: האקדח שמופיע במערכת הראשונה

רינה מצליח מנסה להסביר את המציאות של חיינו“.

לגירסתה חייבת להיות פה אי פעם ממשלה ומנהיגות שתבין שהיא צריכה באומץ לב לשים את הסוגיה הפלסטינית בראש מעינייה ולחפש פיתרון“.

מנסה וספק אם מצליחה, כי היא מתארת נכונה את הבעייה, אבל לא יורדת לשורשה, ועל כך במערכה ה(כמעט) אחרונה של סיפורנו היום.

הטרגדיה הלאומית שלנו – דגימתאקראי מייצגת

אדם בשם Amit Cimber מעלה פוסט:

אחת הבעיות הכי קשות של הממשלה הזאת מעבר לנזקים הבלתי פוסקים מצד שמאל היא השיווק העצמי שלה . הדוברות . בזמן לא רב ותחת לחץ מטורף היא עשתה דברים מטורפים שהציבור לא ממש ער מתוך קשב סלקטיבי. למרות ממשל אמריקאי מאוד חלש ומאוד בעייתי טרם פתחו את השגרירות הפלסטינית בירושלים גם הסכם הגרעין עשוי להכשל כפועל יוצא מלחץ ישראלי . בכלכלה עלו עשרות רפורמות שחלקן מהפכניות של ממש שאת תוצאותיהן נראה בשנים הבאות . והינה פצצת הפצצות – עלה דירוג אשראי של ישראל . דהיינו הריבית על החוב של המדינה צפוי לרדת אבל תעקבו אחרי פוליטיקאים רבים מהקואליציה שכולים לשידור – מה הם יענו על שאלות המראיין על איכות הממשלה ? תשובת שמאלצ בסגנון שיטחי , יאיר לפידי כזה . החזרנו את המדינה לנורמאליות . מה זה אומר ? למה אתם לא מספרים על הצלחות . תראו איזה הישג ענק . מה זה הקשקוש הזה על נורמאלית .

האמת, אני לא בדיוק יודע מה הוא רוצה להגיד בכריכה הרבמפרקית הזאת, אבל נדלקתי על שתי תיבותלשון בדבריו, ושאלתי אותו שאלה שאני מרבה לשאול את תומכי נתניהו ואחרים:

עמית, אתה מדבר על הנזקים הבלתי פוסקים מצד שמאל“, ומייחס לממשלה הזאת תשובות שמאלצ בסגנון שיטחי“, אז בוא ואשאל אותך, כאיש ימני, שאלה שהתשובה לה היא מספרית בלבד.

והשאלה היא: כמה ארונות בשנה אנחנו צריכים לספור כדי שנעצור ונשאל את עצמנו רגערגע, אולי טעינו, אולי הקונספציה של הערבים מבינים רק את שפת הכוחכשלה, והפתרון לשפיכת הדם היהודי (מי סופר דם ערבי) הוא דווקא על המגרש המדיני?

ואני מבקש תשובה מספריתגרידא, לא תשובה וכחנית, שמנסה לכופף את השאלה כך שתתאים לתשובה שיש לך בפאוצס.

דבר כי שומע עבדך.

והוא מגיב:

אבל היא לא כשלה . ראשית מי שחושב שיש פיתרון הן מימין והן משמאל הוא אידיוט . ערבים חיים בעולם כוחני אלים . ראה אירועי רהט שלשום . הסיפור שלנו עם הערבים זה כיצד להפוך את הבעיה הבלתי נסבלת לנסבלת ..מתי זכינו לשקט יחסי מצידם בהיסטוריה ? רק שפעלנו בכח רב . חומת מגן למשל . אגב. לא תמיד הכחצריך להיות צבאי אלא אולי ענישתח . גירוש משפחות למשל . הרתעה . זריעת פחד היא שם המשחק .

אני מקשה עליו:

לא אמרתי שהיא כשלה, לא התייחסתי לנקודת הזמן הנוכחית, אלא לסיטואציה אפשרית בעתיד.

האם אתה מוכן לקרוא את השאלה כפי שהיא, ולתת תשובה מספרית, במקום תשובה וכחנית?!

הוא עונה:

4567. אתה לא מבין שהשאלה מטופשת ?

אני מעמיד אותו במקומו:

אני לא מתערב בריבונות שלך להשיב, אל תתערב בריבונות שלי לשאול.

קל מאוד להאשים את השאלה כאשר אין לך תשובה.

אני מזמין אותך לתת תשובה רצינית יותר, תשובה של מי שמסוגל להביא בחשבון שגם הוא מסוגל לטעות לפעמים.

כך הוא:

שאלה של נקיטת עמדה מול הטרור היא לא לפי מקדם הריגה . זה לא קורונה . שאלה של מה עושים טרור איסלמי היא פונקציה של איזה מקלות הם אפקטיביים .

ואני:

אוקיי, אנחנו עושים נגד הטרור כל מה שאתה מציע, אבל משנה לשנה אנחנו מגיעים למסקנה שטעינו, לפי כל מקדם שתרצה.

מה צריך לקרות כדי שנגיד טעינו?

הוא:

זו הנקודה אנחנו לא . אנחנו לגמרי לא . א. אנחנו בקושי יורים . ראה אינתיפדת מאי אשתקד . כדור אחד לא נורה . ב. הריסת בתים מתרחשת הרבה אחרי אירוע הטרור וגם אופן ההריסה הוא חלקי . ג. הכי חשוב והכי מרתיע טרור כזה שלא חושש ממוות או מעצר הוא ענישת המשפחה . לגרש אותם . השפלת המשפחה האב והאם הקטן היא פגיעה המוטיבציה של הטרור . לא עשינו זאת מאז ימי בן גוריון

אני מסביר לו בכפיתאת מה שאדם אינטליגנטי אמור להבין, אבל גם הוא כנראה מבין, אבל משים עצמו לא מבין:

אם לא הבנת: לצורך השאלה שלי הצעתי לצאת מתוך הנחה טנטטיבית שאנחנו כן עושים את כל מה שאתה מציע, וזה, עפעס, לא עובד (כפי שקורה לכל אחד מאיתנו, וגם למדינות: ראה, למשל, איך לפוטין השתבשו כל התוכניות באוקראינה).

עכשיו אתה שוב מוזמן לענות על בסיס ההנחה הזאת, אם יש לך תשובה.

בנקודה הזאת הוא נאלם ונעלם.

הדושיח הזה משקף את הטרגדיה הלאומית שלנו, כולה: אין לנו תשובות לשאלות קשות, ואנחנו טומנים ראשינו בחול כיענים, ומכופפים את השאלות הכי קיומיות שלנו, כך שתתאמנה לתשובות שאין לנו, או לתשובות הרצויות לנו.

כמה זמן יכולה מדינה להתקיים בלי שיש לה תשובות לשאלות הכי קיומיות שלה?

האם באמת מדינת ישראל תתחיל לחשוב על פתרונות חלופיים רק כאשר מספר הארונות שאנחנו סופרים יעמוד על 4567 בשנה?

חורבן הבית השלישי בשער, ואתם רוקדים!

אני מבקש לרכז היום דברים אשר נקרים בדרכי, ואני רק מתכופף ולוקט אותם, בלי שום יצירתיות משלי. למעשה נראה לי שאת רובם כבר אמרתי לא פעם, אבל לא במקובץ, ולא בריכוז כזה של מאסה קריטית אשר מראה באילו קירות אנחנו מטיחים את ראשינו.

אלה דברים שעם כל אחד מהם בנפרד אפשר לחיות (ואפשר גם למות, מיינד יו), אבל הצטברותם יחד היא תחילת סופה של מדינת ישראל, תחילת סופו של המפעל הציוני.

לא, אל תרמו את עצמכם, ואל תגידו לנו זה לא יקרה”, “זה הזוי” וכו’, כי כבר אמרתם לנו את זה – וחטפנו קשות.

זוכרים את ההיבריס הישראלי אחרי ההישג הצבאי במלחמת ששת הימים? זוכרים את אלבומי הגנרלים, כריכה קשה, נייר כרומו משובח, בצבע, בצבע?

זוכרים את הקונספציההארורה שעלתה לנו בחייהם של קרוב ל-3000 מחיילינו – הקונספציה לפיה הערבים יודעים שלא כדאי להם לפתוח במלחמה נגדנו“?

הבעייה שלנו הייתה שהאידיוטים האלה לא ידעושזה לא כדאילהם, והשאר היסטוריה עגומה, מכאיבה וכואבת.

אז לא, אצלי אין פרות קדושות, ואין שום תרחיש שהוא הזוי“.

כן, בהחלט, כל תרחיש יש לו היתכנות אחרת, אחד יכול לבוא בעתיד הקרוב, ואחר אולי רק בעתיד הרחוק יותר – אבל העובדה שהוא נראה הזוילא פוטרת אותנו מלהיות מוכנים גם לו.

זוכרים את הסבירות נמוכהשבנמוכות“? כן, גם היא הייתה תוצאה של ההיבריס שלנו.

אפתח בתרחיש הכי הזוישאפשר להעלות על הדעת.

על האופציה הנוקליאריתשל הפלשתינאים

תחת הכותרת פירוקמרצון של הרשות הפלשתינית – המוצא היחיד, הבאתי לפני כשלוש שנים את התרחיש הזה:

  1. הרש“פ מודיעה למדינת ישראל – עם העתק למוסדות האום ופרסום בכל העולם – שאם תוך שבעה ימים היא לא תיכנס איתה למו“ם על בסיס שתי המדינות, היא, הרש“פ, מתפרקת ביזמתה, ומחזירה את המפתחות למדינת ישראל. ההודעה כוללת הבהרה שהפעם היא רצינית, אין גרירת–רגליים ואין רגע–רגע.
  2. אם ישראל לא נכנסת למו“ם תוך הזמן שנקבע, או שנכנסת למו“ם אבל עושה תרגילים, הרש“פ מחליטה להתפרק, ובתיאום איתה גם כל הרשויות המקומיות בשטחי הרשות.
  3. לפני מימוש ההחלטה הרש“פ והרשויות המקומיות מרוקנות את קופותיהן (אם בכלל יש בקופותיהן דבר, חוץ מחובות), ומשלמות את משכורות עובדיהם ואת שאר החובות. אם עדיין נשארים כספים נוספים – העובדים יקבלו את משכורותיהם העתידיות, ככל שהכסף נמצא.
  4. מנהיגי הרש“פ והרשויות המקומיות מנתקים את הסלולאריים שלהם, עוזבים את השטח ויוצאים לחו“ל, כך שההתפרקות היא בלתי הדירה.
  5. ברחבי הגדה פורצות מהומות – חלקן לאות הזדהות עם ההנהגה, וחלקן לאות מחאה.
  6. השתלטות ישראל על התבערה הפלשתינית מצריכה 20,000 שוטרים וחיילים, המדינה מוציאה צו 8 בלתי מוגבל בזמן.
  7. במקביל החמאס לא טומן ידו בצלחת ויוזם פעולות נגד ישראל מכיוון דרום, הגוררות “כניסה קרקעית“.
  8. חיילי צה“ל חוזרים הבייתה בארונות, בקצב גובר והולך, האם העברייה הקולקטיבית מבעירה את מדינת ישראל.
  9. האלוף שמואל גורודיש קורא את נאום ה“יורים ובוערים” של סבו המנוח.
  10. שום גורם בגדה לא מנצל את הוואקום השלטוני כדי לתפוס את השלטון, ולו מן הטעם הפשוט שבלי כסף אין שלטון.
  11. ברחבי מדינת ישראל מתחילות הפגנות בעד–ונגד, דונאלד טראמפ שולח לישראל רכבת אווירית של אמבולנסים ורכבי כיבוי.
  12. הקהילה הבין לאומית מנסה לרסן את מדינת ישראל, ביבי מתנגד, טראמפ תומך בו ומפעיל את הווטו שלו על כל הצעה הקוראת לישראל להפסיק את הפעילות המלחמתית, האו“ם מוציא משורותיו את ישראל ואת ארה“ב, נוטש את ניו יורק ומתמקם בסין.
  13. הכנסת ה–XX מחליטה להתפזר.

ובתשובהמראש למלעיזים ולספקנים אמרתי:

זה לבטח יתרחש, השאלה רק מתי.

האם ההנהגה הפלשתינית תיקח על עצמה תרחיש כזה? אין לי ספק בכך, אבל השאלה מתי זה יקרה, וכמה דם פלשתיני יישפך עד שהיא תתפקח. בינתיים, הסירוב שלה לקבל מישראל כספים שמהם מנוכים המענקים של הרש“פ ללוחמיהם ובני משפחותיהם – סירוב המחמיר את המצב הכלכלי בשטחי הרש“פ – הוא אכן צעד קטן בכיוון הזה.

האם יש צורך ב“מקורות אינטרסנטיים” כדי לחזות אפשרות כזאת?

לא, אין צורך. יכולות להיות דיעות שונות לגבי ההסתברות שהיא תתממש, אבל שום ממשלה אחראית לא יכולה שלא להכין את שיעורי–הבית לגבי האפשרות הזאת – רחוקה ככל שתהייה.

האם הממשלות שלנו הכינו שיעוריבית לתרחיש כזה?

אני מפקפק בכך, כי הרי הערבים יודעיםשזה לא כדאילהם, אבל גם כאן השאלה היא אם האידיוטים האלה אכן יודעיםשזה לא כדאילהם.

ורק אבהיר שאם אני הייתי במקומם, הייתי עושה את הדבר ההזויהזה מיד אחרי נאום בראילן של בנימין נתניהו.

מכה בברזל בעודו חם.

על הבעייה הפלשתינית הבלתיפתירה, ועל הטרגדיה הישראלית

אנחנו יכולים לרמות את עצמנו, מכאן ועד להודעה חדשה.

הדר (למשפט האזרחי המצרי) גיא בכור, למשל, יכול לומר מבוקרעדערב שהפלשתינאים הם לא עם“, שהם עם מומצא” … נו, טוףףףף: הם לא עם“, הם רק ציבור אתני“, אבל גם היהודים, מיינד יו, הם עם מומצא“, ולמעשה אין בעולם עםשאינו מומצא“.

אבל הלאעםהזה חי ובועט, הוא מהווה לנו בעייה קיומית אשר עולה לנו בהרבה חיי אדם, ואני לא רואה אותה נפתרת בעתיד הנראה לעין (אלא אם הפלשתינאים יבחרו באופציה הנוקליארית, אותה פירטתי למעלה מכאן).

מדוע הבעייה הזאת אינה פתירה היום?

לבעייה הזאת ישנם שלושה פתרונות תיאורטיים עיקריים, פלוס פתרונות שוליים אחרים, שאין להם שום שוק בשיח הציבורי.

הפתרונות העיקריים הם אלה:

מדינה דולאומית אחת, יהודיתערבית, מן הים עד הירדן;

שתי מדינות לשני העמים, דהיינו מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל;

הנצחת המצב הקיים.

הפתרון הראשון, מדינה דולאומית, אף אחד לא חפץ בו, כי הוא יביא לכך שבמוקדם או במאוחר יהיה לנו רוב ערבי במדינה, והמדינה היהודית הלכה פייפען.

פתרון שתי המדינות הוא האפשרות היחידה שתשאיר את מדינת היהודים עם רוב יהודי, אבל … כאן קבור הכלב, כאן מתחילה הבעייה הפוליטית הפניםישראלית: השמאל תומך בפיתרון הזה, הימין מתנגד לו ורוצה סיפוח מלא של השטחים“, אבל בלי תמיכה של המרכז הפוליטי לא יקום אף אחד משני הפתרונות האלה.

מדוע המרכז הפוליטי (פרנקלי ספיקינג – בעיקר הליכוד) לא תומך – לא בפתרון שתי המדינות ולא בסיפוח?

משום שאם הוא יתמוך בפתרון שתי המדינות, השמאל יגיד אמרנו את זה כל השנים, ועכשיו, סוףסוף, הכל מבינים את זה! ואילו הימין יגיד אמרנו לכם שהליכוד יקים את המדינה הפלשתינאית – וצדקנו!

מעבר לכך, אם הפתרון הזה יקרום גידים ועור, והשקט ישרור במקומותינו, למרכז כבר לא תהייה המפלצת שהוא מזהיר מפניה – ואנה הוא בא.

ובמלים אחרות: אם המרכז (קרי: הליכוד) יתמוך בפתרון שתי המדינות, הוא יאבד קולות גם לימין וגם לשמאל.

אבל למרכז הפוליטי אין היושר האינטלקטואלי לומר בגלוי: אנחנו תומכים בהנצחת המצב הקיים. הם לא יגידו את זה, כי זו סחורה שלא נמכרת – לא בשוק הישראלי, ובוודאי שלא בקהילה הביןלאומית.

אז מה עושים?

מוצאים 10 או 100 אלף חרצפים, כאלה שמוקסמים מחיוכים שמנוניים וסיסמאותרחוב קצרות וקליטות, מחדירים לתת התודעה שלהם את המנטרות העבשות האומרות כי הערבים מבינים רק את שפת הכוח” (וכמובן שלא מדברים על כך שכבר 74 שנים הם מבינים רק את שפת הכוח“, ואנחנו הולכים עם זה מלווייה ללווייה).

החרצפים האלה, אחוז או שניים מכלל המצביעים בבחירות לכנסת, הם אלה אשר מטים את הכף – זה מחירה של הדמוקרטיה, שאני לא מציע לבטל.

ובכלל, הפעם אני לא מציע שום דבר – רק מקונן על חורבן הבית השלישי האורב לנו מאחורי כל פינה.

הטרגדיה הישראלית כאן היא בכך שהמרכז הפוליטי נועץ את עקביו במצב הקיים – לא משום שזו טובת המדינה, אלא משום שהדבר מבטיח את שרידותו הפוליטית.

כן, כן … אני מתכוון בדיוק אליך, בנימין נתניהו, שאמנם אתה כבר לא ראש הממשלה, אבל אתה עדיין מנהיגו הבלתימעורער של המרכז הפוליטי. אתה יכול – אפילו מבחוץ” – להנהיג את המחנה שלך לתמיכה בסיפוח השטחים, או לתמיכה בפתרון שתי המדינות: כך או כך תוציא את המדינה מהקיפאון המדינה, אפילו שזה ישים קץ לקרייה הפוליטית שלך (אם היא ממילא עדיין לא הגיעה אל קיצה).

אבל לא: אתה לא תרד מהגדר, כי שרידותך הפוליטית חשובה לך יותר מטובת המדינה.

עוד טרגדיה: למדינת ישראל אין PLAN B

אוקיי, צ’טכננתי.

אני אמנם חרצף, אבל עם ראש פתוח, עם לב קשוב, אני מוכן לצוף אנה-ואנה, וצ’יכננתם אותי שהערבים יודעים רק את שפת הכוח”.

אלא מאי?

אפילו אלוהים יכול לטעות בתחזיות ובהערכות שלו, וכן גם אתם, והשאלה היא מה דעתכם על אפשרות שהתיזה שלכם תיכשל?

לצורך הדיון כאן בואו נניח, טנטטיבית, שאנחנו גומרים את השנה עם 100 ארונות – אזרחים וחיילים שאיבדו את חייהם בגלל הטרור הפלשתינאי.

בשנה הבאה אנחנו מפעילים עוד יותר כוח, כי, כידוע, הערבים מבינים רק את שפת הכוח, אבל – כמה נורא, כמה עצוב – מספר הארונות עולה ל-105, וכדי למגר את הטרוראנחנו מפעילים עוד יותר כוח, ועוד יותר כוח, כי, כידוע, הערבים מבינים רק את שפת הכוח, אבל – כמה נורא, כמה עצוב – מספר הארונות בשנה השנייה כבר עולה ל-110, וכן הלאה, וכן הלאה: 115, 120, 130 … 200, … 1000 ארונות.

והשאלה היא כמה ארונות בשנה אנחנו צריכים לספור כדי שנעצור ונשאל את עצמנו רגערגע, אולי טעינו, אולי הקונספציה של הערבים מבינים רק את שפת הכוחכשלה, והפתרון לשפיכת הדם היהודי (מי סופר דם ערבי?) הוא דווקא על המגרש המדיני?

לשאלה הזאת יש רק תשובה מספרית. יכול העונה לתת מספר נמוך, ויכול הוא לתת מספר גבוה – איש לטעמו, ובלבד שהתשובה, כאמור, תהייה מספרית, ולא וכחנית.

דגימתאקראי של השאלה הזאת, והאיןתשובות עליה, הבאתי למעלה מכאן (ודגימת אקראי נוספת אביא בהמשך), אבל ככל שאני מציג את השאלה הזאת – ואני עושה זאת שוב ושוב – אני לעולם לא מקבל עליה שום תשובה, ובמקום לתת לי תשובה על פי השאלה, הנשאלים מתחילים להתווכח אתי על השאלה, ומנסים לכופף אותה כך שתתאים למה שלעונה יש מן המוכן בקליפבורד שלו: “זה לא ייתכן“, “הערבים מבינים רק את שפת הכוח“, “אתה סמולני“, “אתה יפהנפש“, וכו’ וכו’.

אז לא, אני לא יפהנפש, אני מכוערנפש, מכוערנפש עם קבלות – תשאלו את אליקים רובינשטיין, הוא יאשר לכם את זה, בנפש הכי חפצה.

אבל עצירתה של שפיכת הדם היהודי אינה תלוייה בשאלה אם שמחה ניר הוא יפהנפש או מכוערנפש, אלא בשאלה מה תעשה מדינת ישראל, ואם יש לה Plan B, למקרה שהקונספציות הנוכחיות תיכשלנה.

ואין לה, אין לה!

טרגדית ישראל והגרעין האיראני

משחר ילדותם רצו מנהיגיה של איראן להיות חברים במועדון הגרעין העולמי.

למה? למה לא?!

חברות במועדון הזה יש בה יוקרה, יש בה גם תועלת במישור הפוליטיקה הפנימית של כל מדינה (בעיקר במשטרים דיקטטוריים, איך לא), ובכלל כמה טוב ונעים להיות בחברת הגדולים.

ארצות הברית וחמש מדינותמעצמות לא ממש אהבו את הרעיון שיום אחד הם יעמדו מול איראן גרעינית, והן רצו למנוע את התגרענותה בלי מלחמתמנע, בלי מלחמתמגן אחרי התגרענותה, ובלי מלחמה בכלל.

איך פותרים סכסוכים בין לאומיים בלי מלחמות? על ידי הסכמים, איך לא, והסכמים דרכם להיעשות בדרך של משאים ומתנים, איך לא.

ישבו ארהב וחברותיה לשאת ולתת עם האיראנים על הסכם שימנע או יגביל את האיראנים בהעשרת האורניום שלהם, ואך טבעי הוא שבכל מום לכריתת הסכם כל צד רוצה לתת כמה שפחות, ולקבל כמה שיותר, כאשר כל הצדדים מבינים שמתיחתו של החבל יתר על המידה תביא לקריעתו – ואין הסכם.

כיוון שאיראן לא מכירה במדינת ישראל, מדינת ישראל לא יכלה להיות שותפה גלוייה במום הזה, אבל, כידידת ארהב וכמי שעשוייה להיות המטרה המיידית של הגרעינים האיראניים, המימשל האמריקאי שיתף אותה, התייעץ איתה ועידכן אותה בכל המתרחש בחדרי המום.

אלא מאי? ביום 3.3.2015, שבועיים לפני הבחירות לכנסת ה-20, הגיע ראש ממשלתנו דאז, בנימין נתניהו, לנאום בפני הקונגרס האמריקאי, שהיה בשליטת המפלגה הרפובליקנית, ושם הוא השפיך את כל מה שהוא יודע להשפיך: ההסכם שהמימשל (הדמוקרטי, בראשות הנשיא ברק אובמה) מכין עם האיראנים, הוא הסכם גרוע, שהחלופה לו היא הסכם טוב יותר, או בלי הסכם בכלל.

קל מאוד לנשוף בעורפם של הנושאים ונותנים כאשר אתה לא נושא באחריות.

קל מאוד להגיד אל תסכימו למשהו פחות טוב“, כאשר לא אתה תשלם את מחיר התפוצצותו של המום אם אתה מותח את החבל והוא נקרע, אלא דווקא ההיפך: אם כך יקרה, אתה תאשים את הנושאים ונותנים בכשלון המום“.

וקל עוד יותר להגיד עדיף בלי הסכם“, כאשר הדבר נותן לך מינוף פוליטי בשובך אל קלחת הבחירות עטור הישג כמי שעמד בראש זקוף מול המימשל האמריקאי“.

בנימין נתניהו, שותף למום, עומד מול כל העולם וחושף סודות מהחדר כדי להרוויח הון פוליטי: אם זו אינה בגידה בשותפים, לא אדע בגידה מהי.

בגידתו של נתניהו בשותפיו במימשל הביאה מיד להפסקת שיתוף הפעולה איתו, דבר שהביא לכך שההסכם שנענה בסופו של דבר היה פחות טוב מזה שיכול היה להיעשות, אם נתניהו היה שומר סוד. זה היה ה-JCPOA.

אז בעניין הזה נתניהו בגד גם בנו, הישראלים.

אבל בכך הסיפור עוד לא תם, כי כאן נכנס לתמונה הנשיא החדש, דונאלד ג’יי טראמפ, הדמגוג המושחת, אשר במערכת הבחירות שלו פימפם ללא הרף שההסכם הוא disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous, והבטיח לבטלו אם ייבחר לנשיאות.

כאשר אתה מפמפם ללא הרף שההסכם הוא disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous, אף אחד לא שואל אותך מה כל כך גרוע, ומה יש לך להציע במקומו, וכאשר היציאה מההסכם לא מצריכה תקציב ואישור הקונגרס, הרי זה כה פשוט לצאת ממנו חדצדדית – לפמפם ללא הרף שההסכם הוא הוא disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous-disatrous, בעיקר כאשר אתה מתואם עם חברך הטוב, בנימין נתניהו.

רק נבהיר: בניגוד לשקרים שטראמפתניהו הלעיטו אותנו בהם, ההסכם לא מאפשרלאיראנים שום דבר – הוא דווקא הגביל אותם!

תוצאת ביטולו החדצדדי של ה-JCPOA הייתה שהאיראנים ראו עצמם משוחררים ממגבלות ההעשרה לפי ההסכם (3.67%), וכבר עברו את ה-60% העשרת אורניום.

איראן היא כיום מדינתסף גרעינית, או, לפחות, כמעטמדינתסף גרעינית.

כאשר נכנס לבית הלבן הנשיא החדש, ג’ו ביידן, הבין המימשל כי עדיין עדיף הסכם גרוע על פני מלחמה גרעינית טובה, ולכן יש לחדש את ההסכם עם האיראנים, אבל הבעייה היא שבינתיים האיראנים שיפרו פוזיציות ונכנסו למום הנוכחי עם תנאיפתיחה טובים בהרבה מאלה שהיו להם עם פתיחת המום על ה-JCPOA, ובעם כתיבתן של השורות האלה אנחנו עדיין לא יודעים מה יכלול ההסכם החדש, אם הוא בכלל יקרום עור וגידים.

עוד טרגדיה שהביא עלינו בנימין נתניהו.

הטרגדיה של המצב הביטחוני

15 שנים שלט בנו מר ביטחון“, וראו לאן הגענו.

בפרק הזה אני לא מביא דבר משלי, וכל מי שחפץ באישוש הדברים ימצא אותם אצל האלוף במיל’ יצחק בריק.

בריק מזהיר אותנו כבר שנים כי אנחנו לא מוכנים לשום מלחמה עתידית, וכי במלחמה הבאה אנחנו עשויים לעמוד מול חמש חזיתות, ולחטוף אלפי טילים ורקטות מדי יום: הכל “קונבנציונלי” – לא גרעיני, לא כימי, לא בקטריולוגי.

חלק מהתיזה של בריק, אולי אפילו עיקרה, הוא כזה: המדינה משקיעה את כל (או רוב) משאביה הביטחוניים בחיל האוויר, שהוא חייל יוקרתי ויקר, ומשנה לשנה הוא פחות ופחות רלוואנטי.

השקעה בחיל האוויר היא השקעה לעשרות שנים: כך, למשל, מטוסי הפאנטום הראשונים נכנסו לשירות בשנת 1960, והאחרונים יצאו מהשירות בשנת 2021 – למעלה מששים שנה.

מטוסי ה-F-15 הראשונים נכנסו לשירות ב-1976, הם עדיין מכהניםבכל חילות האוויר שהכניסו אותם לשימוש, הם עדיין מיוצרים סידרתית ואיש אפילו לא חולם להוציאם לפנסיה.

כך גם מטוסי ה-F-16 שנכנסו לשירות ב-1978.

מטוסי ה-F-35 הראשונים נכנסו לשירות ב-2015, ולפי הניסיון ההיסטורי, הם (וחליפיהם מאותם הדגמים) יהיו איתנו בערך עד שנת 2070 או אפילו 2080: 50 – 60 שנה מהיום, כאשר מלחמות העתיד הקרוב בהרבה (אפילו העשור הנוכחי והעשור הבא) תהיינה אחרות לגמרי (כטב”מים, טילים בליסטיים מדוייקים, קרני לייזר וכו’), וגם בחזית הטרור אלף טייסות F-35 לא תמנענה אפילו פיגוע אחד ברחובות ערינו.

השאלה המתבקשת מאליה היא מה נעשה עם המטוסים האלה אם – חס וחלילה! – יפרוץ השלום באיזורנו, אבל, לפי מה שאני מציג כאן – הסכנההזאת לא ממש מוחשית, ואם, חס וחלילה, זה אכן יקרה – נמכור אותם לכל המרבה במחיר.

ואם נחזור לעניין הגרעין האיראני – לא שאני מזלזל בו, אבל אותי מפחידות יותר מאות פצצות איראניות קונבנציונליותשעשויות לנחות מדי יום בכל אחת מערינו הגדולות.

אבל לדבר על הגרעין האיראני זה הרבה יותר סקסימאשר על אלפי פצצות שאין אפשרות להימנע מהן, אלא בפעילות במישור המדיני.

הערבים מבינים“, הערבים צריכים להבין

בכל ויכוח מהסוג הזה אני שומע את כל הקלישאות החבוטותלעייפה (לחלקן אתייחס גם בהמשך).

הקלישאה המצוייה ביותר היא, כאמור, הערבים מבינים רק את שפת הכוח.

אז לא, לא צריך להיות ערבי כדי להבין את שפת הכוח, כי את זה כבר למדנו בשיעורי הפיזיקה בבצפר העממי, ואפשר להניח שגם הערבים למדו פיזיקה, מן הסתם, בבצפר העממי שלהם.

הלוגיקהשל הקלישאה הזאת היא שאנחנו נכה בערבים/בפלשתינאים שוב ושוב, עד שהם יבינושיש להם ברירה – או לחיות תחת שלטוננו, ובתנאים שאנחנו נכתיב להם (למשל: לחיות תחת שלטון מדינת ישראל מהים ועד הירדן, בלי אזרחות כלשהי, ולכל היותר במעמד של שבט בדואי במדבר הצחיח), או להתחפףמאזורנו לכל הרוחות.

את שפת הכוחמבינים גם מי שמפעיל אותו וגם מי שהכוח מופעל נגדו.

את התיאוריה לפיה הערבים מבינים רק את שפת הכוחאנחנו מיישמיםכבר 74 שנים, מאז פרוץ המדינה, וביתרשאת כבר 55 שנים, מאז שנטלנו את האחיזהבשטחים“, ובעיקר במה שידועה בציבור כהגדה המערביתשל הירדן, ואנחנו מכנים אותה יהודה ושומרון“, לאמור בעזרת השםנפתור את הבעייה הזאת.

אלא מאי?

במבחן האמפיריהניסיון הזה כשל וכושל יום יום, כי הערבים האידיוטים לא מביניםאת מה שהם צריכיםלהבין, והוא כשל וכושל כמו שכשלה הקונספציהשל מוצאי ששת הימים, אותה הזכרתי למעלה מכאן, הקונספציה לפיה הערבים יודעים שלא כדאי להם לפתוח במלחמה נגדנו“, והיא כשלה משום שהאידיוטים האלה לא ידעושזה לא כדאילהם, והשאר היסטוריה עגומה, מכאיבה וכואבת.

אז הערבים לא מבינים, ולא רוצים להבין, את שפת הכוח.

הם עושים לנו את מה שאנחנו עשינו לבריטים, שגם הם אמרו כי היהודים מבינים רק את שפת הכוח” (אמרו גם שהיהודים מבינים רק את שפת הכסף, נו, שוין).

אכן, המאבק לעצמאותנו לא בא לנו בחינם: הבריטים היכו בנו, היגלו אותנו, תלו אותנו – אבל אנחנו עם קשהעורף, עם שעליו אנו שרים כל סדר פסח את וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ“, עם אשר בדמו כתב את למות או לכבוש את ההר“, ואת אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד“, ואנחנו הראינו לבריטים שאנחנו אכן מבינים היטב את שפת הכוח: עשינו להם טרור, פוצצנו להם גשרים, פוצצנו להם את מלון המלך דוד, ותלינו להם שני סרג’נטים (לפחות אחד מהם היה יהודי, ובמלון המלך דוד הרגנו לפחות 17 יהודים).

ובסוף הבריטים אכן הבינו שאין להם מה לעשות בפלשתינה (אי).

ומי שחושב שהפלשתינאים אינם עם קשהעורף”, עם שגם עליו חל וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ“, עם שגם אצלו יש למות או לכבוש את ההרואין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד” – סופו שילמד את זה בדרך הקשה, בכוח החוח.

מי מיטיב להבין את המנטליות של הצד האחר?

הקידומתשל הקלישאה הנל היא אתם לא מבינים את המנטליות הערבית“, ואחריה מיד באה האמירה שהערבים מבינים רק את שפת הכוח“.

הבעייה שלנו עם השחץ הזה היא שהערבים מבינים את המנטליות שלנו הרבה יותר מאשר אנחנו מבינים את המנטליות שלהם.

קחו, למשל, את נושא חילופי השבויים/אסירים: כאשר נדרשנו לשלםתמורת שחרורו של גלעד שליט בשחרורם של 20 – 30 קטינים ונשים אשר ממילא היו אמורים להשתחרר, אנחנו הפגננו כוח“, אמרנו שאנחנו לא מנהלים מום עם טרוריסטים“, אבל בסוף שילמנו על שחרורו ב-1027 אסירים, רבים מהם עם דם על הידיים.

אמרתי אז: עוד נתגעגע לעיסקת ג’יבריל (שחרור 1150 אסירים תמורת שלושה חיילים שלנו, בערך 383 אסירים על כל חייל משלנו), ואתם צחקתם עלי.

צחקתם עלי, ובצדק, כי אתם מבינים את המנטליות הערבית, לא אני.

על השטות של חזרה לארץ אבותינו

ישנה תשובה אחת למדברים על הכיבוששלנו בשטחים“: אין עם נחשב כובש בארצוהוא!

כבר עמדתי בעבר על כך שועדת אדמונד לוי, יקירת הימין, הגדירה את אחיזתנו בשטחים ככיבוש“, אבל מסתבר שמוקיריה בוחרים מעוגתה רק את הצימוקים הנוחים להם.

ראו: אם לא הירדנים, מי היה הריבון עד 1967?

יחד עם זאת, כדי למנוע ויכוחים צדדיים, אני עדיין נזהר וגורס נטילת אחיזה“.

הבסיס לטענה הזאת הוא גבולות ההבטחה האלוקית“, והשאלה היא מהו הבסיס לבסיס הזה.

ההבטחה האלוקית 3.0

הסיפור על ההבטחה הזאת מקורו בתנך, שהוא המיתוס הלאומי שאנחנו כתבנו לעצמנו.

לפי המסורת היהודית כתיבת התנך התחילה עי משה רבנו, שחי כ-400 – 500 שנה אחרי אברם/אברהם, שהוא עצמו נולד כ-2000 שנה אחרי סיפור הבריאה, עם אדם, חווה, הנחש והגירוש מגן העדן.

אני לא יודע אם למשה, שהיה טרוד במישמוע העם קשההעורף שלו, היו במדבר תנאים לכתוב את המיוחס לו (חמשת חומשי התורה, ופרשת בלעם ואיוב), אבל אין שום עדות לכך שמלבד אגדותעם המהלכות בעלפה מדור לדור (ומשתנות כמו במשחקהילדים טלפון שבור“) נשאר בכתובים דבר כלשהו המאשש אם עצם קיומו של האלוהים, שלא לדבר על הבטחה אלוקית” כלשהי על טריטוריה ענקית (מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת), לזרעו של אדם שהיו לו בסך הכל שלוש נשים (שרה, הגר וקטורה), וכן תשעה צאצאים (ישמעאל, מדין, ישבק, שוח, מדן, זמרן, יקשן, יצחק, בכל), אשר לא ברור אם כולם היו ונבראו, או שלפחות חלק מהם הומצאובהמשך עי הדורות הבאים של מחברי המיתוס הלאומי, וממשיכי דרכם.

צריך להביא בחשבון שאפילו לגבולות ההבטחה ישנן גירסאות שונות.

כך, למשל, יש לנו:

וַיֵּרָא האֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת“ (בראשית, יב, ז‘),

כאשר אנחנו לא ממש יודעים מה בדיוק נכלל במתנההזאת. נקרא לה גבולות ההבטחה 1.0.

והלאה, פרק אחד קדימה:

והאָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. טז וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה (בראשית, יג, ידיז).

הבה ננסה לשחזר את המקום אשר אתה שם”, ונראה עד כמה אפשר למתוחאת כל הארץ אשר אתה רואה“:

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד. יד וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. ט

אוקיי, כיכר הירדן, אותה בחר לוט, היא באזור ים המלח – מינוס 400 מטרים מתחת לפני הים התיכון (לפני שמפעלי ים המלח השתלטו עליו), וסביר להניח שאחרי היפרד אברם מלוט, הוא לא הסתובב הרבה בשטח עד שיהוה נגע לו בכתף, בעדינות, ואמר לו: אַבְרָם, אַבְרָם, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וגו’.

כמה יכול אדם לראות סביבסביב כאשר הוא עומד במקום הכי נמוך בעולם?

לא הרבה – גבולות ההבטחה 2.0.

הלאה, עוד שלושה פרקים קדימה: בברית בין הבתרים מתוארים גבולותיה של הארץ המובטחת, וכאן התיאבון הטריטוריאלי של כותבי המיתוס היהודי קפץ כמה כיתות:

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת האֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי (בראשית, פרק טו, פסוקים יחכא) – גבולות ההבטחה 3.0.

והלאה, עשרה פרקים קדימה, ורסיה מחודשת של ההבטחה האלוקית, אשר ניתנה ליעקב בחלום הסולם:

וְהִנֵּה הנִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי האֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (בראשית, פרק כח, פסוקים יגטו) – גבולות ההבטחה 4.0.

מה אני מבין מזה?

אני מבין שגם בזמן המקרא, הרבה מאוד שנים לפני בנימין נתניהו, כותבי המיתוס הלאומי שלנו כבר ידעו לזגזג עם גירסאות מגירסאות שונות, וניתן להניח שאף אחד לא ממש התכוון לקיים את אשר הוא מבטיח.

הבטחות בחירות כבר אמרנו?

כמובן שאפילו ניקח את ההבטחה המינימליסטית, עדיין נשאלת השאלה היא אם יכול עם כלשהו להקנות לעצמו זכויות כלשהן רק מכוח המיתוס הלאומי שהוא כותב לעצמו, שלא לדבר על כך שהמיתוס הזה עצמו כולו מבוסס על הקנייהמאת יישות אלוהיתכלשהי, שגם היא המצאה של כותבי המיתוס ושאין כל הוכחה לקיומה, ואפילו אם היא אכן הייתה קיימת – לא ברור איזו זכות קניינית הייתה לה על הטריטוריות שהיא נתנה לאברהם ולזרעו, והרי, כידוע לכל סטודנט מתחיל למשפטים, אף אחד לא יכול להקנות לאחרים זכויות שאינן שלו.

כמובן שישנה גם השאלה מהו הדין אם הנהנהלא עושה דבר למימוש המתנה שקיבל, וברוח סע’ 6 לחוק המתנה שלנו (שאמנם לא היה קיים אז, אבל הוא משקף עיקרון אוניברסלי): “בעלות בדברהמתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה“.

הנה כי כן, אפילו אם לאותה יישות אלוהית (שעצם קיומה, כאמור, שנוי במחלוקת) הייתה הבעלות על גבולות ההבטחה (מה שלגמרי לא בטוח), היא מעולם לא עברה לאברהם ולזרעו, ולמען האמת – אברהם וזרעו גם מעולם לא עשו דבר למימושה של ההקנייה הזאת, ואפילו טענות לבעלות כלשהי על הטריטוריה הזאת לא היו להם.

ייתכן שהם אפילו לא ידעו על המתנה שקיבלו.

הבה נעבור במעוף הציפור על פני ההיסטוריה של אברהם וזרעו: הוא נולד בעיר חרן אשר בדרום טורקיה של היום, עשה רילוקיישן לאור כשדים, גם היא בדרום טורקיה, משם נדד דרומה אל ארץ כנען, השתקע בה, אבל תוך שניים–שלושה דורות ירדה רמת החיים, היה רעב בארץ, וניניו של אברהם ירדו מצריימה. הם ירדו כ“מהגרי עבודה“, אבל השלטון עשה אותם עבדים, עד אשר הגיע החוליגן הידוע אשר גילה מנהיגות והצליח לתמרן את פרעה לשלוח את עמו מעליו: משה רבנו.

דרכם של אברהם וזרעו מדרום טורקיה דרך ארץ כנען ודרך מצריים בחזרה לארץ כנען ארכה כאלף שנים, אז באה גלות בבל, משם בחזרה לארץ כנען, ואז באה עלינו גלות רומי, אשר נמשכה קרוב לאלפיים שנה, כאשר אנחנו נהנינו מאוד ממנעמי הגולה, וכלל לא עלה בדעתנו לשוב אל ארץ אבותינו, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.

כל סיפורי הרילוקיישן הגיעו לקיצם כאשר ענני האנטישמיות העיבו על שמי אירופה, ופתאוםנזכרנו בארץ אבותינו (אבל לא בגבולות ההבטחה), זלגנו אליה טיפיןטיפין, תוך התכתשות עם השלטון העותומאני, עם השלטון הבריטי ועם האוכלוסיה המקומית, אשר חייתה קרוב לאלפיים שנה באיזור הזה, אוכלוסיה אשר איש מעולם – ועד עצם היום הזה – לא טען שהיא, האוכלוסיה המקומית, פלשה אליו, קנתה בו אחיזה ויצרה בו עובדות אתנופוליטית בדרך בלתי חוקית.

לו, לפחות, היינו דורשים מהם שכרדירה תמורת המגורים בנחלת אבותינו“, בדואר רשום עם אישורמסירה, היינו יכולים לנסות להוציא נגדם צופינוי בעילת אי תשלום שכרהדירה, אבל אפילו את המינימום הזה לא עשינו.

ישננו על זכויותינו, כמאמר המשפטנים, אם בכלל היו לנו זכויות כאלה, ולאורך כל הדרך אנחנו לא דיברנו – אף לא ברמז קלוששבקלושים – על ההבטחה האלוקית.

ישננו על זכויותינו (אם בכלל היו לנו), ומה קרה באלפיים השנים האלה?

לשם כך הבה ניכנס קמעה אל הויקיפדיה, תחת הערך פלסטינים, וערך משנה תאוריות על מוצא הפלסטינים:

מאז המאה ה-20 מתנהל דיון בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים, בעניין מוצאם של ערביי ארץ ישראל, במיוחד הפלאחים – סוגיה שתפשה לה מקום בתודעה הלאומית הפלסטינית הנפרדת מהלאומיות הערבית הכללית.[25]

התאוריה הכנענית

[…]

התאוריה היהודית

גישה נוספת היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית או השומרונית החקלאית שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני.[26] ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בספרם של דוד בןגוריון ויצחק בןצבי, בו טענו כי הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בניערב את ידם בעבודת האדמה בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מסים. … האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא“.[27][28] בן צבי סייג כי מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם“, אך קבע כי הרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האסלאם“.[29]

לפי הערכות עדכניות, בסוף המאה ה-5 היהודים היוו רק כ-10% מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל,[30] או כשמינית מכלל התושבים בתחילת המאה ה-7.[31] לטענת ההיסטוריון משה גיל, כדי לקבל את הסברות בדבר מוצאם היהודי של ערביי ארץ ישראל, יש להניח שהייתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה כלשהי, אולם לדבריו אין במקורות – יהודיים, נוצריים או מוסלמיים – ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם, אלא אם כן מדובר בהמרת דת מאונס“, וממילא אין ידיעות כאלה על ארץ ישראלולכן אין סיבה לחשוב שערביי ארץ ישראל היו צאצאי יהודים“.[32] ישנן עדויות על התאסלמות המונית של שומרונים תחת השלטון המוסלמי,[33][34] אך לא ניתן להשליך מכך על האוכלוסייה היהודית.

שוללי התאוריה היהודיתמסתמכים גם על מחקרים גנטיים שלפיהם נראה כי רובם המכריע של הפלסטינים אינם קרובים ליהודים או לשומרונים (אם כי ישנן חמולות בעלות רקע יהודי או שומרוני שהתאסלמו) אלא קרובים יותר ליושבי חצי האי ערב וצפון אפריקה.[35] מחקרים גנטים אחרים הדגימו שלפחות ברמה הפטרנלית קיים קשר גנטי מובהק בין יהודים אשכנזים ומזרחים לבין הפלסטינים; אותם מחקרים הראו שיהודים קרובים יותר גנטית לפלסטינים מאשר לארצות המוצא שלהם.[36][37][38][39]

הגירות מוסלמים לארץ ישראל

[…]

הנה כי כן, “חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית או השומרונית החקלאית שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני, בשנת 70 למניינם – כך דוד בןגוריון ויצחק בןצבי, ואילו הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה, לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ, ולא התחילו שום ספירהחדשה (בדיוק כשם שהעותומנים הבריטים לא התחילו שום ספירה חדשה – רק שהו, כדי להעביר את הזמן).

אמור מעתה: מאז חורבן הבית השני וצאתנו לגלות רומי, בקרוב לאלפיים השנים שחלפו מאז בארץ הזאתלא היה אפילו רגע אחד של ואקום אוכלוסייתי. אלפיים שנים של רצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית או השומרונית החקלאית שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני“. אלה הם הפלשתינאים, אשר, כידוע, “אינם עם“.

הגיעה מלחמת השחרור, נלחמנו לעצמאותנו נגד השלטון המנדטורי ונגד האוכלוסיה המקומית (ערבים, איך לא), איבדנו 6,000 לוחמים (1% מהציבור העברי בארץ, שקול כנגד 70,000 לוחמינו היום או כנגד 3,000,000 חיילים אמריקאים במונחי האוכלוסיה האמריקאית הנוכחית), ובשנת תשט-1949 עשינו את הסכמי שביתת הנשק עם המדינות נגדן לחמנו.

להבדיל מהפוגה(truce), “הפסקת פעולות האיבה” (cessation of hostilities), או הפסקת אש” (cease-fire), “שביתת נשק” (armistice) היא –

[…] a formal agreement to cease all military operations in a conflict permanently. It ends the war, but it does not establish peace; for that, a peace treaty must be negotiated and ratified. But in an armistice, the parties make a commitment to stop trying to settle their differences on the battlefield.

כאשר מדינת ישראל חתמה על הסכמי שביתת הנשק, היא לא התכוונה למשהו זמני, לצורך התארגנות, פינוי נפגעים, התחמשות, הצטיידות וכו’, אלא להסדר קבוע, לקראת הסכמי שלום בעתיד כלשהו.

בעשותה כן היא, מדינת ישראל, ויתרה לעולמים על “גבולות ההבטחה האלוקית” (מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת, או כל גירסה אחרת), על הצהרת בלפור, על ועידת סן רמו, על “שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן”, ואפילו על גבולות ארץ ישראל המנדטורית – מן הים עד הירדן.

מדוע ויתרה ישראל על החלומות המגלומניים האלה?

משום שהיא איבדה 6000 חיילים – מספר השקול כנגד למעלה מ-3 מיליון חיילים אמריקאים במונחי האוכלוסייה האמריקאית של היום, ומשום שהיא העריכה שהישגים טריטוריאליים נוספים (ראו כמה אני נזהר מהמילה “כיבוש“) אינם בגדר האפשרי, ועלולים לעלות לנו ביוקר מבחינת חיי אדם (ואפילו להרע את מצבנו מבחינה טריטוריאלית).

בשנת 1967 הפרו מצרים, סוריה וירדן את הסכמי שביתת הנשק, תקפו אותנו מדרום, מצפון וממזרח, ואנחנו ניהלנו מלחמת הגנה, מלחמת איןברירה מוצדקת, אשר בסיומה מצאנו את עצמנו אוחזים בכל חצי האי סיני, ברצועת עזה, ברמת הגולן ובגדה המערבית של הירדן.

יכולנו לומר למדינות האלה אתן הפרתן את הסכמי שביתת הנשק, ועכשיו גם אנחנו פטורים מהם, ואנחנו חוזרים וממשיכים את מלחמת השחרור, מאותה הנקודה בה היא נעצרה.

יכולנו לומר – אבל לא אמרנו.

לא אמרנו, בין השאר משום שלהמשיך היום את מלחמת השחרור זה סיכון חייהם של 10,000 עד 50,000 חיילים בלי שהשגת המטרה אכן מובטחת (ואפילו את התחתונים המשומשים שלנו היינו עלולים לאבד).

מכל מקום, לכל הטוענים לשיבה לארץ אבותינו” – לא זו בלבד שאתם לא יודעים למה אתם עצמכם מתכוונים, אתם טוענים לזכויות שמעולם לא היו לנו, ושעל חלקן ויתרנו לעולמים כדי שלא לאבד עוד חבליארץ, וכדי להימנע משפיכה של עוד דם יהודי.

כן, כן … מי סופר דם ערבי.

זו, קרוב לוודאי, הטרגדיה הכי גדולה של מדינת ישראל.

___________

עוד בעניין זה:

דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יג): נאוםתשובה לפרופ’ חובב טלפז, מעריץ עיוור.

היהודים והערבים, ישראל והפלשתינאים: אחרי כל השגיאות שנעשו – מה עכשיו?

שאלתתם

אם אכן האלוהים הבטיח את הארץ הזאת לזרעו של אברהם – האם הישמעאלים אינם זרעו של אברהם?

מדינת אפרטהייד

על ההיפרדות מהפלשתינאים (קרי: פתרון שתי המדינות) אומר מיכאל יגאל מימון:

ההפרדות היא אם כל חטאת. זו טמינת הראש בחול כמעשה בת יענה. זה לחשוב שאם נתעלם מקן הצרעות שבחצר האחורית (או הקדמית, תלוי בעניני המתבונן) שלנו הוא יעלם ויחדל לפגוע בנו.

להפך, יש לטהר את הצרעות והצפעונים המקננים שם ויש רק דרך אחת והיא הפוכה מהפרדות. כמה שזה לא מקובל ולהוותנו כמעט לא תקין פוליטית – יש לחזור ולשלוט שם בכל מחיר ולנהוג כבעלי הבית ולא כזרים הכובשים ארץ לא להם.

אין חיץ ומחיצה בין איוש ומדינת ישראל. זו אשליה מסוכנת להאמין בשקר שזו ארץ אחרת מעבר להרי החושך.

מקשה אברהם מאיו:

יפה, אתה מדבר על מדינה אחת לשני עמים. יש רוב ערבי בן הירדן לים, אז אני מבין שאתה זונח את רעיון המדינה היהודית

עונה לו מימון, בעל הפוסט:

אין רוב ערבי, הסר דאגה מלבך. ויש פה רק עם אחד. השאר לא נחשבים.

לא שזה מה שקובע אבל למרות השקרים דמוגרפים יש באיוש פחות ערבים מאשר בתחומי הקו הירוק לשעבר (פחות ממיליון וחצי יחד עם מזרח ירושלים). וכן יש צניחה מתמדת בפריון המשפחה הערבית בכל תחומי אי לעומת נסיקה בפריון המשפחה היהודית.

זו תהיה תמיד מדינה יהודית, מדינת הלאום היהודית שתסבול בתחומיה – כן, תסבול! – מעוטים לא יהודים דוברי ערבית שמי מחבריהם שישלימו עם קיומה ולא ילחמו בה הם יהנו מזכויות אזרחיות. מי שא ישלימו יעופו מפה. מי שילחמו ימותו בקרב.

לא יהיו פה למעוטים זכויות לאומיות כי אין פה לאום נוסף ואין לנו רשות לראות בארץ ישראל כארץ השייכת לעוד לאום.

הגיע הזמן לצאת מהפרדיגמות הכושלות המצפניסטיות שגררו והסיטו אותנו אליהם בעשורים האחרונים. לחזור בצורה ברורה ולא מגמגמת למדינה יהודית תקיפה כפי שהיתה בימי בן גוריון.

שואל מאיו:

מיכאל יגאל מימון הסבר מהן זכויות אזרחיות

ואני תורם שאלות משלי:

עם זכות הצבעה לכנסת, או בלעדיה?

אתה אומר כי מי ש[ל]א ישלימו יעופו מפה. מי שילחמו ימותו בקרב“: האם יש לך PLAN B למקרה שהרעיון שלך ייכשל?

איך הגעת לכך שארץ ישראל נגמרת באיוש, ולא בגבולות ההבטחה האלוקית?

ומה עם רצועת עזה – האם יש ומחיצה בינה לבין ומדינת ישראל, או שהיא בכל זאת ארץ אחרת מעבר להרי החושך“?

אתה אומר שאין לנו רשות לראות בארץ ישראל כארץ השייכת לעוד לאום“: ממי אנחנו זקוקים לרשות?
ואם הייתה לנו רשות – האם היית משנה, ולו פסיק אחד, בקונסטרוקציה שלך?

הוא עונה:

עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, לכן בגין סרב להציע אותה למצרים..והיא תחזור לרבונת ישראל, בעה.

ומוסיף:

נצרך לחולל שנוי משטרי עמוק ויסודי, להקים קונסטרוקציה פרלמנטרית. משטר נשיאותי ביצועי. בחירות אזוריות ושני בתי נבחרים.

בכל מקרה חובה למנוע בחוק השתתפות נציגים לא יהודים בהכרעות בנושאים לאומיים יהודיים. כפי שקרה להוותנו באוסלו ובהתנתקות וחוק הלאום שבהם השתתפו חכים ערבים. אלה ענינים משפחתייםיהודים שזר לא יעורב בהם. כפי שערל לא יכול לאכול קרבן פסח. ורק גר נימול יכול לחגוג את הפסח.

ומקנח:

לידיעתך, תכנית ב plan B, היא המציאות הגרועה השוררת היום

אבל אותי זה לא מספק, ואני מקשה עוד, מוסיף שורה של שאלות:

כאשר שאלתי על PLAN B, התכוונתי בדיוק למה שאמרתי: חלופה למקרה שהרעיון שלך ייכשל” (דהיינו הרעיון לפיו מי שלא ישלימו יעופו מפה. מי שילחמו ימותו בקרב“). האם כוונתך היא שבמקרה שהרעיון שלך ייכשל, “המציאות הגרועה השוררת היוםהיא בכל זאת החלופה הטובה ביותר?

ומה יהיה דינם של המבקשים לשנות זכויות פוליטיות בדרכים דמוקרטיות לאאלימות?

האם תדכא את חופש ההפגנה? האם גם המפגינים הלאאלימים ימותו בקרב“?!

כאשר אתה מציע למנוע בחוק השתתפות נציגים לא יהודים בהכרעות בנושאים לאומיים יהודיים” – האם אתה מתכוון להפריד את הדת מהמדינה, ואם לא – האם הלא יהודים יצטרכו לממן את שירותי הדת היהודיים, למשל?

והאם, לפי אותו העיקרון, היהודיים יימנעו מהכרעות בנושאים של דתות אחרות, אבל יממנו את צרכיהם הדתיים של בעלי הדתות האחרות?

אתה אומר גם כי עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, והיא תחזור לרבונת ישראל, בעה“:

השאלות בעניין הזה:

א. האם יש לך הערכה (מספריתנטו, ללא ויכוח עם השאלה), בכמה דם יהודי (חיילים ואזרחים) תעלה לנו החזרת הריבונות על עזה, ותחזוקתה של הריבונות הזאת?

ב. האם יש לך הערכה דמוגרפית לגבי היחס המספרי יהודיםערבים בכל גבולות הארץ לשיטתך, לגבי המצב היום, וכן בעוד 10, 20, 30, 50 ו-100 שנים?

הלאה:

לא ענית לי על השאלה ממי אנחנו זקוקים לרשות לראות בארץ ישראל כארץ השייכת לעוד לאום“, ואם הייתה לנו רשות – האם היית משנה, ולו פסיק אחד, בקונסטרוקציה שלך.

גם לא ענית לי על השאלה איך הגעת לכך שארץ ישראל נגמרת באיוש, ולא בגבולות ההבטחה האלוקית.

ושאלה שענית לי עליה רק באופן חלקי: האם בכל הנוגע לעניינים לאיהודיים תהייה לאוכלוסיה הלאיהודית זכות הצבעה לכנסת – ובכנסת?

אתה גם אומר שמדינת הלאום היהודית שתסבול בתחומיה  כן, תסבול! מעוטים לא יהודים דוברי ערבית“: מה עם מיעוטים לאיהודים הדוברים שפות אחרות?

ומה עם משפחות מעורבות דוברי ערבית, דוברי רוסית, אנגלית וכו‘.

ומי יקבע מיהו יהודי?

ומה עם ספקיהודים?

ולסיום, קרא את התרחיש הכאוטי הזה:

פירוקמרצון של הרשות הפלשתינית – המוצא היחיד, ואמור מהו הפתרון שלך לתרחיש שאני מציג.

ולא, אל תיתן לי תשובה חמקנית מסוגת זה לא יקרה“, כי אתה לא יכול להכין תשובות רק לתרחישים שנוח לך להתמודד איתם (גם לפני מלחמת יום הכיפורים אמרנו זה לא יקרה“, מיינד יו).

עד לרדת הגיליון לדפוס האיש לא חזר אלינו עם תשובות לשאלותי, וגם זה משקף את אותה הטרגדיה: מדינה שאין לה פיתרונות לשאלות קיומיות, וגם לא מוכנה לחפש פיתרונות כאלה.

לא למותר להזכיר כי מדינתאפרטהייד זו הייתה גם אחד מחזונותחזיונות התעתועים המתחלפים ללאהרף של בנימין נתניהו, באחרית ימיו כראש הממשלה.

בראיון בישראל היום, 28.5.2020, כעשרה חודשים לפני הבחירות לכנסת ה-24 (הנוכחית), נשאל נתניהו: בכל זאת, בבקעה יש כמה אלפי פלשתינים שחיים שם. מה זה אומר, שהם יקבלו אזרחות ישראלית?

והוא עונה: “לא. הם יישארו כמובלעות פלשתיניות. […] הם יישארו נתינים פלשתינים אם תרצה […]”.

ואני שואל מה זה אם לא מעמד של שבט בדואי במדבר, ללא שום מעמד פוליטי, נתינות של יישות לא מוגדרת,שעצם קיומה ומהותה תלויים ברצונה המשתנה חליפות של מדינה אחרת?

מה זה אם לא בנטוסטנים בדומה לאלה שהיו תחת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה?

ואני מוסיף ושואל מדוע הוא לא עשה את החזוןחיזיון הזה לאבןהראשה של מצע הליכוד, ומדוע הוא לא העלה אותו על ראש שמחתו מעל דוכן הנואמים בעצרת הכללית של האום.

נאציזם כחוללבן

את הביטוי הזה טבעתי לכל המאוחר בשנת 2007, תחת הכותרת נאציזם כחוללבן אנחנו כבר מכירים, ועכשיו גם לילבדולח ושריפת ספרים – הכל כחוללבן!

מאז החכמתי עוד, וכל החפץ ימצא כהנה וכהנה בעזרת מנוע החיפוש באתר שלי.

כשהוקמה מפלגת כחוללבן הרגשתי לא נוח עם הביטוי הזה, כי לא רציתי שישתמע קשר כלשהו בין הביטוי הזה לבין המפלגה. תהיתי מה לעשות עם זה, כי לעבור על כל המאמרים באתר ולתקן כל אחד מהם זו עבודה מסובכת, וגם למצוא הגדרה אחרת שתשקף את אותה המשמעות לא היה לי פשוט, אבל הפסקתי את השימוש במונח הזה, עד שאחליט מה לעשות.

כעת, כשלכל ברור שלא הייתה לי כל כוונה לקשור בין התופעה לבין המפלגה, אני מרשה לעצמי לחזור ולהשתמש בביטוי הזה.

חהכ יאיר גולן, כשהיה סגן הרמטכל, אמר באחד מטכסי יום השואה הוא מזהה תהליכיםהמזכירים את אותם הימים האפלים, ומיד חטף מכל עבר דברי גינויים על כך.

צר לי מאוד, אבל מי שלא מזהה תהליכים, זה לא אומר שהם לא קיימים, ומי שמתכחש להם, אין זה אלא בגלל מצפונו הרע.

אני דווקא מזהה אותם היטב.

טלו, למשל, את העובדה שהדר דרור אידר קרא לאלאור אזריה היכנס לכלא בראש זקוף, והיא לא הפריעה לבנימין נתניהו למנות אותו כשגרירנו באיטליה, ארץ הפאשיזם – מה זה, אם לא חלק מהתהליכים?

וראו לעיל מה מציע אותו מיכאל יגאל מימון, לפנים סגן מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ובעל תפקידים ציבוריים נוספים:

בכל תחומי אי […] זו תהיה תמיד מדינה יהודית, מדינת הלאום היהודית שתסבול בתחומיה – כן, תסבול! – מעוטים לא יהודים דוברי ערבית שמי מחבריהם שישלימו עם קיומה ולא ילחמו בה הם יהנו מזכויות אזרחיות. מי שלא ישלימו יעופו מפה. מי שילחמו ימותו בקרב.

שימו לב: מיעוטים לא יהודים דוברי ערבית.

האם זה לא נשמע כתמונתראי של מיעוטים לא אריים דוברי יידיש?

ואלה רק דגימותאקראי לגזענות האוכלת בנו בכל פה, במסווה של מדינה יהודית ודמוקרטית“.

אחלה דמוקרטית, אפילו לא יהודית.

אכן, מדינה פלשתינאית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל

הטענה העיקרית נגד הקמתה של מדינה פלשתינאית היא שהמדינה הזאת תהווה סכנה למדינת ישראל.

אין ספק שהטענה הזאת היא נכונה.

יחד עם זאת, גם המצב הנוכחי עולה לנו, בין בחיי אדם, בין במחירים אחרים.

המחיר הכרוך בחיינו בארץ הזה, מתבטא באלה:

בראש ובראשונה – מחיר הדם היהודי (מי סופר דם ערבי?!);

אחר כך – נזקים אחרים, בני כימות;

ובסוף נזקים אחרים, שהם, בעיקר, תלוייהשקפה: ההשפעה על היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית“.

הבה נתרכז בפרמטר מדידאחד – מחיר הדם: כמה קרבנותאדם עולה לנו המצב הנוכחי, ובכמה דם יעלה לנו פתרון שתי המדינות (או כל פתרון אחר).

אף אחד מכל המברברים לנו על הסכנה שבמדינה הפלשתינאית לא נותן לנו תשובה לשאלה הזאת.

גם אני לא יודע, ולכן אני שותק.

אני רק דורש שהמדינה שלי תבדוק את הנושא באופן מקצועינטו, ללא כל מוטות פוליטית.

אבל לא, אף אחד לא מוכן לקיים בדיקה שעשוייה להרוס לו את התיזה.

בדומה לכך, זה עשרות בשנים שאני קורא לקיים מחקר אשר יקבע במה להשקיע את הלירה השוליתבמאבק בתאונות הדרכים: האם להשקיע אותה בתשתית, באכיפה או במשהו אחר?

אני לא יודע, ולכן אני שותק, אבל אני דורש שהמדינה תבצע את המחקר הזה.

אבל גם בתחום הזה, כמו בכל תחום אחר – אף אחד לא מוכן לשאול שאלות ולחפש תשובות אשר תהרוסנה לו את התיזות ותשמטנה את הקרקע מתחת למקור פרנסתו וזכות קיומו הפוליטי.

עוד טרגדיה.

הטרגדיה של צמצום האופציות

היום השביעי למלחמת ששת הימים היה היום הכי מתאים להתחיל בניסיונות למימוש פתרון שתי המדינות – ניסיונות שהיו עשויים להצליח, (והיו עשויים גם להיכשל), אבל האוכלוסיה הפלשתינאית אשר שמחה להיפטר משלטונו של המלך חוסיין הייתה בשלה להסדר מדיני חדש, וגם השנאה והחשדנות ההדדית בינה לבין העם היושב בציון עדיין לא הייתה מה שהיא היום.

אלא מאי?

האופוריה של ששת הימים העלתה לנו את התיאבון הטריטוריאלי.

מדינת ישראל הרשמית – קרי: ממשלות ישראל לדורותיהן – לא ידעה מה לעשות עם זה, כמו נער אשר מקבל, כמתנת ברמצווה, לילה עם ג’וליה רוברטס, וגם הוא לא יודע מה לעשות עם זה.

מה עושים הפוליטיקאים כאשר הממשלה והכנסת לא יודעות מה לעשות?

נותנים לרחוב ליצור עובדות.

והרחוב אכן יצר עובדות, עובדות בלתיהפיכות, וגם החריף את השנאה, את האיבה ואת החשדנות ההדדית, והתוצאה היא שהתמיכה בפתרון שתי המדינות – אשר בשיאה עמדה על יותר ממחצית הציבור הישראלי ויותר ממחצית הציבור הפלשתינאי – הולכת ופוחתת, ובסוף כל מה שיישאר לנו יהיה או מדינת אפרטהייד (ראו לעיל), או מדינה הנלחמת על קיומה ומקיזה את דם בניה בלי הרף.

___________

עוד בעניין זה:

אורי אבנרי זל

היהודים והערבים, ישראל והפלשתינאים: אחרי כל השגיאות שנעשו – מה עכשיו?

הערבים לא פרטנר לשלום

אחת הקלישאות הנפוצות במקומותינו היא ש“הערבים לא פרטנר לשלום, הם רוצים רק לקבל, ולא לתת שום דבר“.

אומר בנימין נתניהו, בראיון בישראל היום, 28.5.2020: “לא אנחנו נוותר, אלא הפלשתינים“, והשאלה היא על מה יש להם לוותר, חוץ מאשר על הכבוד הלאומי שלהם (שבישראל אין לו ערךשוק כלל ועיקר), או על התחתונים המשומשים שלהם, שערכם בעינינו הוא לכל היותר אפס.

ומה אנחנו מוכנים לתת להם חוץ מאשר נגושיאיישנזחסרי תכלה ותוחלת, אשר כל מטרתם אינה אלא להראות שאנחנו שוחרישלום כפייתיים וחסרימרפא, ואילו הערבים הם סרבניהשלום?

___________

עוד בעניין זה:

על המו”ם נתניהוגנץ: מאבומאזן ועד גנץ – ביבי התחמן לא השתנה!

Does Israel really want peace with the Palestinians?

הערבים רוצים רק להשמידנו

במקום להתווכח עם מפמפמי המנטרה הזאת, אני מעדיף לאחוז את השור בקרניו.

אני לא מתווכח איתם, כי בניגוד להם, החכמיםמכל, אנוכי הקטן אין לי הכישורים המקצועיים לדעת מה אחרים רוצים, וגם לא ראיינתי אותם אישית.

אני יכול לפמפם להם על כך שההתפלגות הגאוסיאנית חלה גם על הערבים ועל רצונם בשלום איתנו, לאמור בקצה האחד ישנם מעטים אשר רוצים ממש להשמידנו, בקצה השני ישנם מעטים אשר ממש רוצים בשלום איתנו, וביןלבין ישנם רבים אשר נכונותם לחיות איתנו בשלום היא ברמה זו או אחרת.

אני יכול להוסיף ולומר להם שההתפלגות הגאוסיאנית הזאת חלה גם עלינו, הישראלים, אבל מי מוכן לשמוע דברים אשר יהרסו לו את התיזה.

במקום לטפס על קירות חלקים, אני מעדיף, כאמור, לאחוז את השור בקרניו: מה דעתך על כך שהג’ניוס היהודי יכול – אם הוא רק רוצה – לגרום לכך שהערבים ישנו את רצונם זה?

ואני מוסיף: אם הוא לא רוצה – שלא נדבר על העדר רצונם של הערבים בשלום, ואם הוא לא יכול – הוא לא ג’ניוס!

גם לשאלה הזאת אני לעולם לא מקבל תשובה, וזה אומר לי שבין אם הג’ניוס היהודי לא רוצה, בין אם הוא לא יכול – בלי ג’ניוס יהודי שגם רוצה וגם יכול, זכות הקיום של המדינה היהודית מוטלת בספק רב.

פתרון מדורג

בואו נניח שאנחנו רוצים מאוד – ממש משתוקקים – להגיע להסדר עם הפלשתינאים, הסדר כלשהו, אבל אנחנו חוששים, חוששים בכנות ובצדק, מפני מוקשים – אמיתיים או מדומים – שהערבים מכינים לנו (בעיקר עם הסדר שתי המדינות).

השאלה היא אם הג’ניוס היהודי לא יכול ליצור פיתרון הדרגתי, אשר יתפרס על פני 10, 20 או 50 שנה, ויהיה ניתן לביטול ולהסגה אם הפלשתינאים יתחילו לעשות לנו חוכמות.

הסדר שייתן להם תקווה, הסדר שיהיה כדאי להם לקיימו, ושלא יהיה להם כדאי להפר אותו.

אבל גם לשאלה הזאת אני לא מקבל תשובה, כי אף אחד לא רוצה להרוס לעצמו את התיזה.

חזיוןתעתועים ושמו דונאלד ג’יי טראמפ

דונאלד טראמפ הוא ידיד ישראל האמיתי“, הנשיא האמריקאי הטוב ביותר לאמריקאים ולמדינת ישראל.

והא ראייה: הוא הכיר בירושלים כבירתה של מדינת ישראל, והעביר אליה את שגרירות ארצו (להלן יחד: מהלך ירושלים): אחלה ידיד ישראל, הטוב והמיטיב עמנו.

אז לא, ממש לא.

דונאלד טראמפ הוא ידיד של עצמו, ושל עצמו בלבד.

אפילו את מהלך ירושלים הוא לא ביצע מאהבת ציון, אלא בשביל הבייס האבנג’ליסטי שלו, כפי שהוא, במו פיו, העיד על עצמו:

And we moved the capital of Israel to Jerusalem,” Trump said at a rally held at an airport in Oshkosh, Wisconsin, apparently referring to his decision to move the embassy from Tel Aviv. “That’s for the evangelicals”.

ולא זו בלבד, אלא שהוא, ברוב טובו וחסדו, אף הגדיל לעשות והעביר לירושלים לא רק את השגרירות, אלא גם את בירת ישראל עצמה (“we moved the capital of Israel to Jerusalem”) – ועל כך, בפרפרזה על אמרתו הידועה של אלברט איינשטיין, נוכל לומר כי ההבדל בין היקום לבין חוצפתו של דונאלד טראמפ הוא שליקום יש גבולות.

כן, כן, אומרים לי: מה זה משנה אם הוא נתן לנו את זה מאהבת ישראל או מאהבת זרים – העיקר שזה טוב לנו!

אז לא בדיוק.

אכן, הכרה בירושלים כבירת ישראל, והעברה אליה של שגרירות ארהב (וכל שגרירות אחרת, אפילו של צפון קוריאה) היא טובה לישראל, אבל השאלה היא באיזה מחיר.

אם היו מציעים לי את המהלך הזה במחיר של שערה משערות ראשו של ילד יהודי, הייתי תופס את הילד היהודי הראשון שהיה נקרה בדרכי, גוזז את כל מחלפותיו, ואומר קח, דונאלד, קח!

אבל, מאידך, אם המחיר הוא חייו של יהודי אחד (ושוב: מי סופר דם ערבי), הייתי אומר רגערגע, זה יקר מדי.

זה יקר מדי, משום שהסתדרנו בחיים גם בלי זה, בלי קורבנותאדם למען משהו שהחרצפים, כאשר נוח להם הדבר, אומרים בדיוק את ההיפך הגמור, דהיינו שזה “בסך הכל הכרה במצב הקיים ממילא”.

האם הכרה במצב הקיים ממילא” שווה קורבנות אדם? מי שרוצה להקריב את עצמו – שיקריב!

גרתי ועבדתי בירושלים גם לפני שחוברה לה יחדיו, וגם לאחר מכן.

למדתי משפטים בירושלים, בתחילה בקמפוס גבעת רם, ואחר כך בקמפוס הר הצופים, ובלילות החורף הירושלמיים הקרים הייתי סר לפעמים אל מאפיית הפיתות שבעיר העתיקה, ליד שער שכם, והפיתות, עם ביצים בפנוכו, היו חמות וטעימות לי גם בלי הכרתו של דונאלד טראמפ בכך שהאדמה עליה עמדו רגלי היא אדמתה של בירת ישראל (היא הייתה כזאת גם בלעדיו, מיינד יו).

לימים, כאשר נזקקתי לויזה לארהב, הוצאתי אותה בשגרירות האמריקאית בתלאביביפו, והיא הייתה חמימה וטעימה בדיוק כמו הפיתות, עם הביצים בפנוכו, במאפיית הפיתות שבעיר העתיקה, ליד שער שכם, בלילות החורף הירושלמיים הקרים.

אז למה אנחנו שונאים את ברק אובמה, למרות כל מה שהוא נתן לנו (סיוע בטחוני בסך 38 מיליארד דולר לעשר שנים, עד 2026 ועד בכלל, יותר ממה שנשיא אמריקאי כלשהו נתן אי פעם למדינה כלשהי), ומשפיכים מנחת כל אימת שמוזכר שמו של טראמפ למרות המעט שהוא נתן לנו (75 מיליון דולר בלבד, בקושי חצי מטוס קרב משומש, בלי אחריות היצרן, בלי חלפים, בלי היוזרמניואל, ובלי הקופימייקר אינקלודד)?

כיוון שכבר הארכתי יתר על המידה, אפנה אתכם אל התשובה, כאן:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

האם מהלך ירושלים של טראמפ היה טוב לישראל, מעבר לצד הסמלי שלו (אשר אני רחוק מלזלזל בו, בכפוף לשאלת המחיר)?

התשובה תלוייה בשאלה מה אנחנו רוצים להשיג: אם רוצים להקשיח את ליבותיהם של הישראלים והפלשתינאים גםיחד – מהלךירושלים היה הדבר הכי טוב שחרצפי נתניהו יכלו לחלום עליו, אבל אם רוצים להתקדם אל פתרון מדיני לסכסוך באיזורנו – המהלך הזה היה הדבר הכי רע למדינת ישראל.

אלא מאי? כאשר מדובר באינטרס הפוליטי של טראמפתניהו – למי זה משנה אם הדבר טוב לישראל, או רע לה.

האם מהלך ירושלים היה טוב לארצות הברית עצמה?

לא, הוא היה רע מאוד לאינטרס האמריקאי, אשר כל השנים חייב את ארהב לשמור על נייטראליות בסכסוך המזרחתיכוני, עד אשר נכנס טראמפ לתמונה, במגפיו המסומרים, ומאז הפלשתינאים חדלו לראות בו מתווך ראוי, ואפילו לא היו מוכנים לשמוע את שמו.

אבל כאשר מדובר באינטרס הפוליטי של דונאלד ג’יי טראמפ – למי זה משנה אם הדבר טוב לארצוהוא, או רע לה.

הערבים צריכים להביןגם שהזמן פועל לרעתם…

עוד מנטרה עבשה שצמחה לנו בעקבות מהלך ירושלים של טראמפ: הערבים צריכים להביןשהזמן פועל לרעתם: אם פתרון שתי המדינות לשני העמים כבר מתחילתו היה off the table, וגם פתרון המדינה האחת לשני העמים גם הוא מלכתחילה off the table, ועכשיו גם ירושלים והשגרירות הן off the table, וממילא גם כל החלומות שלכם על בירת פלסטין הם off the table, הם צריכים להבין – ובסוף גם יבינו! – שאם הם ימשיכו להתעקש“, הם יקבלו עוד כהנה וכהנה דברים שיהיו off the table …

אבל מה לעשות שהאידיוטים האלה לא מבינים, והעקשנים האלה גם לא רוצים להבין, שהזמן פועל לרעתם?

וכמה פעמים צריך עוד להזכיר לכם את הקונספציההארורה, שתחילתה במוצאי ששת הימים, וסופה ביום כיפור התשלד, 6.10.1973, שעה 1400?

גם אז בניתם על כך שהערבים יודעים“, וגם מבינים“, שלא כדאילהם לתקוף אותנו, אבל האידיוטים האלה לא ידעוולא הבינושלא כדאילהם לתקוף אותנו.

ועל כך אני מרבה לומר כי בכל מלחמה באיזורנו ניצבים אלא מול אלה הערבים שלמדו משהו מהמלחמות הקודמות, מול היהודים – שלא למדו מהן דבר!

יהדות ארהב והמפלגה הדמוקרטית

החרצפים אשר מהללים את טראמפ, שופכים את חמתם על יהודי ארהב ועל המפלגה הדמוקרטית, יען כי לא תמכו במהלך ירושלים של טראמפ.

נתחיל ביהודי ארהב: אלה אינם אנטישמים, ואינם עוכרי ישראל.

פרט לכך שהם לא עושים עלייה, הם נאמנים לישראל, תורמים לה כספים, ושולחים את בניהם לשרת בצהל.

הם רוצים לראות את מדינת ישראל חיה בשלום ובבטחה עם שכנותיה, והם מאמינים שפתרון שתי המדינות הוא הנכון ביותר, או, לפחות, הרעבמיעוטו.

יכול להיות שהם טועים, אבל זה לא הופך אותם לשונאי ישראל.

ולמי שלא זוכר: בשיא הפופולריות של הפיתרון הזה תמכו בו יותר ממחצית הישראלים: האם גם הם היו אנטישמים ושונאי ישראל?

והאם הישראלים שחדלו לדגול בפיתרון הזה עשו זאת משום שהם התפקחו“, או משום שממשלות ישראל נתנו למצב העובדתי בשטח להידרדר כך שהפיתרון הזה נעשה פחות אפשרי, מיום ליום?

ומיהודי ארהב אל המפלגה הדמוקרטית, אשר תומכים בה כ-70 – 80 אחוז מיהודי ארהב.

כמובן שתמיכה מאסיבית של ציבור כלשהו היא אלמנט חשוב בכל מערכת פוליטית, במיוחד במערכת פוליטית מאוזנת כמו המערכת הפוליטית, אבל בואו נניח שראשי המפלגה הזאת רוצים להירשם בהיסטוריה כמי שהביאו את ה-Pax Medii Orientis, ואולי אפילו לזכות בפרס נובל לשלום.

אז גם לגבי אלה, יכול להיות שהם טועים, אבל זה לא הופך אותם לשונאי ישראל.

חשוב לציין כי גם בסביבתו הקרובה ביותר של טראמפ רבה התמיכה בפתרון שתי המדינות.

קחו, למשל את הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרייהם, נאמןטראמפ, אשר אמר כי פתרון המדינה האחת הוא מסוכן ומשוגע: האם גם הוא אנטישמי ושונא ישראל?!

הסכמי אברהם, ושברם

כאשר פרץ הראשון שבהסכמי אברהם, התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה שהוא עדיף על לא כלום, ורק לאחר מכן, כשהתפקחתי, הבנתי שהוא אמנם עדיף על לא כלום, אבל מצאתי בו 32 פעם אבל“, אשר באו לידי ביטוי במאמר ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלאכלום, אבל …

פרט פיקנטי: עם היוודע דבר הסכמי אברהם, פרצו חרצפי נתניהו במקהלה: הסמולנים מקנאים בנתניהו על שדווקא הוא הביא את השלום הזה!

אז לא: הראשון שהילל ושיבח את נתניהו על ההסכם הזה היה הסמולן אמנון אברמוביץ, שנואהביביסטים, אבל למה להרוס להם את התיזה?

זו האמת על ההסכמים האלה:

בנימין נתניהו לא חלם משחר נעוריו להביא שלום לאיזורנו – לא עם הפלשתינאים, ולא בכלל. כל מה שהוא רצה היה לשמור על אחיזתו בבלפור. כדי לשמור על אחיזתו בבלפור הוא היה צריך להמשיך ולדכא את שאיפות העצמאות של הפלשתינאים, וכדי להשאיר את הבעייה הפלשתינאית לאפתורה, הוא המשיך לתמוך בחמאס, בעזה, היריבים של הרשפ.

אלא מאי?

כדי לומר לכל המיומי בעולם את מה שהוא רוצה לשמוע – נתניהו או לא נתניהו – הוא רימה את כל העולם עם הזיגזוגים שלו בין נאום בראילן, בו הוא דיבר בזכות פתרון שתי המדינות, לבין לא במשמרת שלי“, וכך הוא רימה גם את אובמה, גם את טראמפ, גם את שאר העולם – וגם אותנו, הישראלים.

רימה את טראמפ כיצד. שלוש שנים הוא עבד יחד עם ג’ארד קושנר, חתנו של טראמפ ויועצו הבכיר, על עיסקת המאה“, אשר עיקרה היה סיפוח לישראל של שטחי יוש, מחד, ומדינה פלשתינאית על חלק משטחי יוש וחלק משטחי מדינת ישראל, מאידך.

שלוש שנים נתניהו העמיד פנים כאילו תכנית המאה היא משוש חייו, תשוקת נפשו, אבל ברגעהאמת הוא אמר רגערגע, סיפוח כן, מדינה פלשתינאית – לא ולא!

תכנית המאה הייתה, איפוא, DOA – Dead on Arrival.

אלא מאי?

כיוון שגם טראמפ וגם נתניהו היו זקוקים להישג פוליטי – כל אחד מהם לצורך הבחירות שעמדו לפניו, הם הוציאו מהבוידעם ניירותעבודה מצהיבים מתקופתם של יצחק רבין ושמעון פרס, ועשו מהם שלום תמורת שלום” – עוד שקר ביביסטי.

זה לא היה שלוםתמורתשלום.

לבד מכך שזה היה שלום בין מי שמעולם לא היו אוייבים אלה לאלה, זה היה שלום תמורת ויתור על הסיפוח, שלום תמורת ויתור על ההתנגדות למכור לאמירויות מטוסי F-35 ומערכות נשק מתקדמות אחרות, שלום תמורת הסכמה להעביר נפט מים סוף לים התיכון בכמויות שהצנרת העתיקה והמתפוררת של קצאא לא מסוגלת לעמוד בהם, וכל כמות של נפט העוברת דרכה מהווה סכנה סביבתית אדירה.

ואם לא אכפת לכם – כנראה שאנחנו, העם היושב בציון, עדיין לא יודעים את כל מה שנתניהו שילם על חשבוננו תמורת השלוםבחינם הזה.

אם נתניהו היה מתכוון מלכתחילה להגיע להסכמי אברהם, וחותר אליהם ללא ליאות והרף, הייתי משבח את יכולתו הדיפלומטית, ומשאיר לאחרים לדון בשאלה אם הם טובים או רעים לעם בציון ולמדינת ישראל, אבל ההסכמים האלה לא היו עדות לכישרונו הדיפלומטי, אלא לכישלון תכניתו לסיפוחתמורתלאכלום.

ובמלים אחרות: הסכמי אברהם, יחד עם הטקס בבית הלבן, היו לוויה ספקטקולרית לכישלון קולוסלי.

האם העברייה הקולקטיבית

במאמץ לשמר את הבעייה הפלשתינאית, אנחנו יוצאים מדי פעם בפעם למסע צבאי למיגור/חיסול/הדברת הטרור – אחת ולתמיד!“.

אנחנו יודעים שאנחנו מרמים את עצמנו.

אנחנו יודעים היטב שהאם העברייה והקהילה הבינלאומית עומדים בצד וסופרים את המתים, וכאשר מניין המתים בצד הפלשתינאי מגיע ל-1000, 2000 או 3000, הקהילה הבינלאומית עוצרת אותנו.

אצלנו התהליך דומה, והאם העברייה הקולקטיבית עוצרת כל מבצעכאשר מנין המתים מגיע ל-70, 100 או 150.

בזמנו של טראמפ יכולנו לשחק את עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב, ולהשתין על כל העולם בגלל הווטו של טראמפ, שהיה מובטח לנו, אבל האם העברייה אינה שפוטה של טראמפ, ויש לה say משלה.

האם העברייה הקולקטיבית ממלאת אצלנו בגבורה את תפקידו של הנער ההולנדי, אשר סותם את החור שבסכר באצבעו הקפואה.

ראו דושיח שלי עם חבר ביביסט, ניב ב’ עמית:

אני:

55 שנים אנחנו מביניםאת זה, 55 שנים אנחנו מפגינים את כוח הזרוע, 55 שנים שהאם העבריה הקולקטיבית עומדת בצד, סופרת ארונות, וכשהמניין מגיע ל-70, 100, אולי 150, היא אומרת עד כאן“, “כוח הזרוענסוג מפני האם העברייה, והכל חוזר על עצמו.

רק להזכירך את מה שאלברט איינשטיין היה אומר: אי שפיות היא לנסות את אותם הדברים שוב ושוב, ולצפות לתוצאות אחרות.

ומה הוא עונה לי, בין השאר, כאשר אני שואל אותו את השאלה אשר כבר הצגתי לעיל:

לכמה אבידות בשנה אנחנו צריכים להגיע כדי שנתחיל לשאול את עצמנו אם הפתרון לבעיית הטרור הוא אכן בכוח הזרוע, או אולי דווקא על המגרש המדיני?

הוא עונה לי:

האם העיבריה, עם כל הכבוד והרבה כאב, צריכה קודם כל לזכור ש-50, 100, 150 זה הרבה פחות מ-6 מיליון !!!

זוכרים שהערבים צריכים להביןאז גם האם העבריה צריכה להבין“.

מה היא צריכה להבין” – ש-50, 100, 150 זה הרבה פחות מ-6 מיליון?

את זה היא כבר הבינה כשהייתה בגן טרום חובה, וסביר להניח שאם היית מציע לה לספור 51, 101 או 151 ארונות, עם הבטחה שאחרי כן תרגע הארץ, שיתקיים באזורנו וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה – אם היית מציע לה את חזוןאחריתהימים הזה, היא לבטח הייתה מקבלת את זאת באהבה, אבל אתה זורק לחלל מספר דמיוני, הלקוח ממקומות ומזמנים אחרים, ולא מבטיח לה שום דבר ממשי – זולת אותה מחזוריות של דם והרג, וספירת ארונות.

אתה אפילו לא נותן לה תשובה לשאלה המספריתנטו כמה אבידות בשנה אנחנו צריכים להגיע כדי שנתחיל לשאול את עצמנו אם הפתרון לבעיית הטרור הוא אכן בכוח הזרוע, או אולי דווקא על המגרש המדיני?

במקום התשובה לשאלה הזאת אתה מדבר על כל מיני יפי נפש שעוד לא קלטו שהערבים מבינים רק שפה אחתופוסק חדמשמעית כי אין פתרון במגרש המדיני, אלו הן אשליות“.

אבל איך אתה יודע שאין פתרון מדיני, אם אנחנו מסרבים אפילו להתחיל לשאול את עצמנואם הפתרון לבעיית הטרור הוא אכן בכוח הזרוע, או אולי דווקא על המגרש המדיני?

אולי דווקא אנחנו האשמים בכך שאנחנו מסרבים אפילו להתחיל לשאול את עצמנואת השאלה האלמנטרית הזאת?

אז יש לי הפתעות בשבילך, ניב ידידי: אולי האם העברייה צריכה להבין“, אבל היא לא רוצה להבין, והיא לא רוצה להבין משום שהמדינה שלה לא רוצה להבין שהיא אולי טועה שוב בקונספציות הארורות שלה.

מדוע אני לא מדבר על שלום“?

התשובה הקלאסית לכל הדיבורים על שלום מתבטאת בשימת מירכאות לגלגניות סביב המילה שלום“, יחד עם שלוש נקודות (…), לאמור המבין יבין“.

אז יותר קל לדבר על הסדר מדיני” – זה מעורר פחות נוגדנים אצל קנאי המדינה היהודית-ודמוקרטית.

נאוםתשובה לרינה מצליח

כך אומרת רינה מצליח:

צריך לבוא ולהגיד לציבור הישראלי:

עד שלא נפתור את הבעיה הפלסטינית כך או כך או כך אנחנו נתונים לפיגועים האלה ולהרג בנינו הצעירים, החיילים, המבלים, הנשים.

זה גורלנו עד שלא ימצא פתרון לסכסוך הפלסטיני.

ומה הטרגדיה הכי גדולה? שאין לא לימין ולא לשמאל תכנית מדינית אמיתית איך לפתור את הסכסוך המדמם הזה עם הפלסטינים, עם השכנים שלנו.

עם הבעיה המרכזית של מדינת ישראל שבגללה אנחנו נתונים לפיגועים כל יום, כל חודש, כל שנה.

השמאל לאט לאט מבין שרעיון שתי המדינות הולך ומתפוגג לו.

הימין מעולם לא הציג איזשהי אלטרנטיבה לפתור את הסכסוך הזה חוץ מלחיות בתור מדינה שנותנת כמה זכויות מעטות מדי לציבור גדול מדי שהולך וגדל.

אני מנסה להסביר את המציאות של חיינו.

חייבת להיות פה אי פעם ממשלה ומנהיגות שתבין שהיא צריכה באומץ לב לשים את הסוגיה הפלסטינית בראש מענייה ולחפש פיתרון.

עכשיו אם אתם חושבים שאני פוטרת את הפלסטיניים ושמה את כל האחריות על הישראלים אתם טועים.

אבל אני ישראלית. אני לא פלסטינית. ואני רוצה שיהיה כאן פתרון.

רינה, את אכן נוגעת בבעייה האמיתית, אבל לא בשורשה של הטרגדיה.

זה אכן נכון שהשמאל לאט לאט מבין שרעיון שתי המדינות הולך ומתפוגג לו, וזה לא משום שהשמאל פתאום קיבל תבונה ותובנה, אלא משום שהרעיון הזה אכן הולך ומתפוגג לו.

אבל זה לא נכון שאין לא לימין ולא לשמאל תכנית מדינית אמיתית איך לפתור את הסכסוך המדמם הזה עם הפלסטינים, עם השכנים שלנו.

יש תוכניות – גם לימין וגם לשמאל.

לימין יש תוכניות לספח כל שטחי יוש, כנראה ללא מתן אזרחות לאוכלוסיה המקומית שבהם.

לשמאל יש תוכניות להקים מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל.

אי אפשר לדעת עד כמה התכניות האלה מפורטות, כל עוד הן לא עומדות לפני מימוש.

והן לא עומדות לפני מימוש – ולעולם גם לא תעמודנה לפני מימוש, כל עוד אין במרכז הפוליטי תמיכה לצד האחד, או לצד השני.

ולא תהייה תמיכה כזאת, כי כוחו הפוליטי של המרכז נובע מהשארת המצב ללא פתרון, ומההפחדה מפני כל פיתרון, הפחדה שהנהגת המרכז הפוליטי מחדירה לנפשם של החרצפים.

למחנה נתניהו יש מנטרה: “ממששת” – ממשלה שבראשה עומד ראש ממפלגה שקיבלה רק שישה מנדטים, וזה, מבחינתם, לא לגיטימי כאשר מנהיגם הבלתימעורער עומד בראש מפלגה המונה 30 מנדטים.

יש בהם שגם מרחיקים לכת ואומרים שראש הממשלה האמיתי הוא מנסור עבאס, העומד בראש מפלגה המונה רק 4 מנדטים.

הבעייה היא שהחרצפים אשר במרכזה של המפלגה החרצפית מונים – ככל הנראה – הרבה פחות מארבעה מנדטים, אבל הםהם אלה אשר קובעים את גורלה של מדינת ישראל לחורבן הבית השלישי.

זאת הטרגדיה האמיתית שלנו, טרגדיה של מדינה אשר נשלטת על ידי החרצפים.

אגב, רינה, את אומרת:

עכשיו אם אתם חושבים שאני פוטרת את הפלסטיניים ושמה את כל האחריות על הישראלים אתם טועים.

אבל אני ישראלית. אני לא פלסטינית. ואני רוצה שיהיה כאן פתרון.

ואני, במאמר

Does Israel really want peace with the Palestinians?

אותו פרסמתי ב-Forida Jewish Journal בשנת 2018, ניסחתי זאת קצת שונה, וכך פתחתי:

In the headline I don’t even hint that the Palestinians do want peace, but they aren’t my compatriots, they owe me nothing, neither do I owe them anything. For me they are the “constant” in this equation, and my open account is but with my Israeli compatriots.

מסתבר שכיוונתי לדעתן של גדולות.

 

אפרופו: מה עם שירי מולדת?

תגידו לי, בבקשה, כל אלה המתיימרים להיות המחנה הלאומי“: מתי בפעם האחרונה לימדו שירי מולדתבמערכת החינוך שלכם?

קחו, למשל, את השיר הזה:

שיר בוקר

מילים: נתן אלתרמן
לחן: דניאל סמבורסקי

בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו ניבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.

בהרים, בהרים זרח אורנו,
אנו נעפילה אל ההר,
האתמול נשאר מאחורינו
אך רבה הדרך למחר.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!

.

או, למשל, את זה:

שיר העמק

מילים: נתן אלתרמן
לחן: דניאל סמבורסקי

באה מנוחה ליגע
ומרגוע לעמל.
לילה חיוור משתרע
על שדות עמק יזרעאל.
טל מלמטה ולבנה מעל,
מבית אלפא עד נהלל.

מה, מה לילה מליל
דממה ביזרעאל
נומה עמק, ארץ תפארת
אנו לך משמרת.

אופל בהר הגלבוע,
סוס דוהר מתל אל תל.
קול זעקה עף גבוה,
על שדות עמק יזרעאל.
מי ירה ומי זה שם נפל
בין בית אלפא ונהלל.

מה, מה לילה מליל
דממה ביזרעאל
נומה עמק, ארץ תפארת
אנו לך משמרת.

ים הדגן מתנועע,
שיר העדר מצלצל,
זוהי ארצי ושדותיה,
זהו עמק יזרעאל.
תבורך ארצי ותהולל
מבית אלפא עד נהלל.

מה, מה לילה מליל
דממה ביזרעאל
נומה עמק, ארץ תפארת
אנו לך משמרת.

.

מה הם אומרים לכם? אני לא יודע אם הם בכלל אומרים לכם משהו, כי ספק אם אתם בכלל מכירים את השירים האלה.

ואתם לא מכירים אותם, כי לא לימדו אתכם, ולא לימדו אתכם השירים האלה, כי הם מורשת אסמול”.

לי הם אומרים את ארץ ישראל השלמה, ארץ ישראל השלמה עם עצמה, ארץ ישראל הישנה והטובה. ארץ ישראל היפה, ארץ ישראל אשר הייתה וספק אם תשוב עוד.

לי הם אומרים את זכרונות ילדותי, את המאבק בשלטון הבריטי, את החלום למדינה עברית, מדינה בה נהייה אדונים לעצמנו.

והנה אנו עבדים לעצמנו.

_____________________

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

###

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

______________________

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

2 תגובות על “על חורבן הבית השלישי: נאום-תשובה לרינה מצליח”

  1. אילן גלעדי הגיב:

    שמחה ניר שלומות
    קראתי עד הסוף עם השירים , ולמדתי שגם לך אין ,ואתה גם לא מציע פיתרון לבעיה ואתה גם אומר את זה מפורשות ! ,
    שזורה לכל אורך הפוסט הזה שלך, האמירה ואני מצטט : הערבים “יודעים” שזה “לא כדאי” להם, אבל גם כאן השאלה היא אם האידיוטים האלה אכן “יודעים” שזה “לא כדאי” להם.
    ומהציטוט הזה עולים כמה תובנות : האחת היא שהם “אידיוטים” השניה הכדאיות , והשלישית היא שבאמירה הזאת גלום גם הפיתרון,

    ראשית : באמירה הזאת שלך אתה למעשה הופך את האמונה בדת לאידיוטית , כאשר הסיבה הבסיסית לסכסוך היא האמונה ולא הכדאיות ,
    שנית : על בסיסה של האמונה שאלת הכדאיות המתורגמת אצלך למספרים מתאיינת ואינה רלוונטית .
    שלישית : במבט היסטורי לאחור כמעט כל הסכסוכים המדממים הסתיימו או לאחר הכרעה מוחלטת של אחד הצדדים היריבים ( אמריקה יפן ) או התשת הצדדים המביאה להבנה שפשרה עדיפה המקרה הזה ( ארלנד אנגליה ) .
    במקרה שלנו בלי להיכנס לסיבות הסכסוך לא מסתיים כי לא הגיע או לא הבשיל להבנה שתביא לסיומו .
    ומכאן נמשיך לפיתרון הסכסוך , או שנמתין בסבלנות עד שהזמן יעשה את שלו , או שנביא להכרעה חד צדדית שתסיים אותו אחת ולתמיד ,
    אני בטוח שמיד תקפוץ כמו תייש , ותגיד שהשמדה כוחנית במלחמה של עם אינה על הפרק , ואני גם אסכים איתך , אבל ניתן לעשות אתזה גם ללא פגיעה באיש וללא מלחמה , רוצה לומר כך : מעולם בכל הסכסוך שלנו עם הערבים בכל גילגוליו לא נמצא הצד הערבי ולא ניצבה מולו בעייה קיומית אקצין ואומר שמעולם , הציבור הערבי לא היה מעורב במאבקים לא השתתף פיזית אלא רק קבוצות קיצוניות של נציגים שהתארגנו לכאורה לבצע טרור ופיגועים ללא קשר איליו והוא תמיד עמד מהצד , ומכר למנהיגנו האידיוטים גם הם , סיפורים ולוקשים שהם מחפשים שלום ושהטרור אינו חלק מהם והם אפילו פועלים לעצור אותו מיזמתם ,
    ולכן מה שצריך לעשות זה להביא את האויב האמיתי היינו הלכאורה עם פלסטיני או איך שאתה רוצה לקרוא להם למצב שהוא אישית יהיה מעורב ושהפגיעה תהיה בחממה שממנה מתפתח הסכסוך היינו האזרחים , ושוב אני חוזר אפשר לעשות את זה ולהביא את החממה לסיכון קיומי גם ללא נפגעים והרוגים כלל , ולהכרעה מוחלטת באמצאים לא מלחמתיים , ורק כאשר הם יבינו שגם הם עלולים לשלם אישית כל אחד ואחד מהם הסכסוך יפתר ,

    • Simha Admin הגיב:

      תודה אילן,
      בוודאי ובוודאי שאני לא מציע פיתרון לבעיה, כי אני, כידוע לך, לא נכנס לפוליטיקה-נטו, ואני נוגע בה רק משום שאני מצפה מהפוליטיקאים לגלות יושר אינטלקטואלי.
      בהציבי את השאלה אם האידיוטים האלה אכן “יודעים” שזה “לא כדאי” להם, ברור שהתכוונתי בציניות, ובלעג דווקא לישראלים שבנו על כך שהערבים הם אידיוטים – כאשר הם היו בדיוק ההיפך מכך.
      אני סמוך ובטוח שאף ערבי לא נפגע מהאמירה הזאת, ואף ראה בה מחמאה ליכולתם של הערבים לשבש לישראל את תכניותיה על בסיס ההנחה האידיוטית שהערבים הם אידיוטים.
      מכאן ברור שההנחה שלך כי “באמירה הזאת של[י אני] למעשה הופך את האמונה בדת לאידיוטית” מבוססת על פרשנות שגוייה של דברי.
      באשר ל”כדאיות במספרים”, יש כאן שתי גישות: הגישה האחת היא שארץ ישראל אינה שלנו, אלא כפיקדון מעם השם, ואין לנו רשות לוותר אפילו על גרגר חול אחד מאדמתה – אפילו יהיה המחיר 2000 שנים של הקזת דם יהודי (ובלשונך: שאלה הכדאיות אינה רלוונטית).
      את הגישה הזאת אני מכבד, אפילו שהיא לא גישתי, והיא לא גישתי, לא רק משום שחיי אדם יקרים בעיני מגרגר אדמה אחד פה-ושם, אלא גם משום שהיא לא תואמת את ערכי היהדות, כפי שאני מבין אותה, מפרש אותה ומאמין בה (ומכיר בכך שאחרים מבינים את היהדות אחרת ממני).
      הגישה השנייה אומרת שמדינה פלשתינאית היא מסוכנת לביטחונה של מדינת ישראל, ואת המחזיקים בה אני שואל “בכמה היא מסוכנת”.
      ועל כך אף אחד מהם לא משיב לי – גם לא הממשלה שלי לדורותיה, ותסכים אתי שלפי הגישה הזאת שאלת המחיר היא מאוד רלוואנטית.
      שאר הדברים שאתה מוסיף הם בהחלט דברים של טעם, אבל מי שצריכה לומר אותם היא המדינה שלי, הממשלה שלי (לדורותיה, כולל הנוכחית), אבל הפוליטיקאים המנהלים את המדינה משאירים את התשובה לחרצפים, עליהם אני מדבר לאורך כל המאמר.
      זאת הטרגדיה שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר