על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ג): זה “אקטיביזם” זה?!
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57693
על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ג): זה “אקטיביזם” זה?!
הבג“ץ עושה אלף תרגילים, גורר רגליו ומייבש עותרים דלי–עם במשך שנים על שנים, רק כדי לחמוק מחובתו לפרש את הדין, מנסה לגלגל לפתחם של “העם והכנסת” את כדור האדמה הלוהט הזה, אבל “העם והכנסת” גם הם גוררים רגליים, ובסוף, כאשר בעל כורחו ובדלית ברירה, הבג“ץ עושה את מה הוא היה חייב לעשות מלכתחילה, 15 שנים קודם, עו“ד מאשימים אותו ב“אקטיביזם שיפוטי“!
נו, באמת!…
שמחה ניר, עו“ד
נא להכיר את ספרי החדש:
Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump
למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות
בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
המשותף לתיקי נעמת ורסלר, ולדיוננו היום – תיק נטליה דהן
השונה בין תיק רסלר והתיק הנוכחי – תיק נטליה דהן
השלכות נגררות של גרירת הרגליים
מי אמר אקטיביזם שיפוטי ולא קיבל?
ביום 1.3.2021 פסק הבג“ץ כי שר הפנים חייב להכיר כיהודי כמי שעבר גיור רפורמי או קונסרבטיבי, וזאת לצורך קבלת אזרחות מתוקף חוק השבות (בג“ץ 11013/05, ועוד, נטליה דהן, ואח’ נ’ שר הפנים, – להלן: פס“ד נטליה דהן או פס”ד דהן).
ה“סיפור” הזה החל לפני 15 שנים, כאשר תריסר מגויירים כאמור עתרו לבג“ץ, יחד עם כמה ארגונים אשר תמכו בהם.
שופטי הבג“ץ, כידוע, לא אוהבים לעבוד קשה, וגם לא אוהבים לתת החלטות בנושאים שנויים–במחלוקת, כי ברור להם שמה שהם לא יפסקו, הם יחטפו – מכיוון פוליטי זה או אחר, ואני, כדרכי, הולך להחטיף להם, אבל לא משום כיוון פוליטי, אלא מהכיוון הידוע שלי: תרבות השפיטה.
פסק–הדין, כאמור, ניתן ביום 1.3.2021, כאמור, הוא מונה 37 עמודים, וקדמו לו בתיק הזה – למעשה איחוד של 11 תיקים – 73 (!) החלטות–ביניים – תיק שמרטפות לתפארת מדינת ישראל.
התיקים הראשונים בחבליה הזאת הוגשו בסוף נובמבר 2005, וההחלטה הראשונה ניתנה ע“י מיודענו הנבל, השקרן אליקים רובינשטיין:
עתירה למתן צו על–תנאי ובקשה לאיחוד תיקים
החלטה
1. העתירה תועבר לדיון לפני מותב תלתא.
2. המשיב ישיב על העתירה לא יאוחר מ-7 ימים לפני מועד הדיון.
3. הבקשה לאיחוד תיקים תידון על–ידי ההרכב.
ניתנה היום, כ“ז בחשון התשס“ו (29.11.2005).
ש ו פ ט
הדיון בעתירות נקבע ליום 24.5.2006, חצי שנה לאחר הגשת העתירות, ובהעדר החלטה על כך, נראה שהמועד הזה נקבע ע“י הקנטאור.
ההחלטה הבאה, השנייה והאחרונה לשנת 2005, ניתנה ע“י מיודענו אהרן ברק:
בפני: כבוד הנשיא א‘ ברק
העותרים:
נטליה דהן ואח‘
נ ג ד
המשיב:
שר הפנים–משרד הפנים
בקשה להקדמת מועד דיון מטעם העותרים
בשם העותרים: עו“ד ניקול מאור (סנטר)
החלטה
מונחת לפניי בקשה להקדמת הדיון הקבוע בעתירות ביום 24.5.2006. נטען, כי אשרות השהייה של העותרים יפקעו עובר למועד הדיון הקבוע, ויש בכך, בהיעדר צווי ביניים, כדי לפגוע בהם. המשיב מתנגד להקדמת הדיון. הוא מבקש זמן לגיבוש עמדה. הוא התחייב כי ככל שיפקעו אשרות השהייה של העותרים, הוא יאריך אותן לתקופה קצובה נוספת. רשמנו לפנינו את התחייבות המשיב. לאור התחייבות זו, אנו דוחים את הבקשה. מועד הדיון יישאר על כנו.
ניתנה היום, כ‘ בכסלו התשס“ו (21.12.2005).
ה נ ש י א
נתתי הפעם גם את הכותרת כדי להראות שאהרן ברק ישב כדן יחיד (בהחלטות ביניים זה תקין, ולרוב כך גם נוהגין), אבל בדרך הוא עבר מטמורפוזה: מתחיל בגוף ראשון יחיד (“מונחת לפניי…”), אבל בהמשך הוא עובר לגוף ראשון רבים (“רשמנו לפנינו … אנו דוחים את הבקשה“).
בלטינית צחה זה נקרא pluralis majestatis. אנחנו המלך!
בשנת 2006 ניתנו 11 החלטות בבקשות לדחות את הדיון, להקדים את הדיון, להצטרף להליך, וכו’.
בשנת 2007 – 5 החלטות.
וכן הלאה, וכן הלאה … 73 החלטות.
ביום 11.1.2021 ניתנה, בהרכב מלא של תשעה שופטים, ההחלטה האחרונה לפני פסק הדין, והיא משקפת את אי רצונם של השופטים לתת פסק–דין (הפעם זה לא מה שאני אומר עליהם, אלא מה שהם אומרים על עצמם!):
החלטה
1. כפי שציינו בהחלטתנו מיום 7.12.2020, העתירות שבכותרת תלויות ועומדות מזה שנים ארוכות. רובן הוגשו לפני 15 שנים ומפאת חשיבותה ורגישותה של הסוגיה ניתנה לכל הגורמים הנוגעים בדבר שוב ושוב האפשרות לגבש פתרון מקיף אשר ייתר את הצורך במתן פסק דין. למרבה הצער, פתרון כזה לא נמצא עד כה וזאת גם לאחר שביום 19.8.2020 נענינו, בפעם המי–יודע–כמה ולפנים משורת הדין, לבקשת המשיב לדחות את מתן פסק הדין, ואפשרנו הגשת הודעה מעדכנת עד חודש נובמבר 2020. אך גם מועד זה חלף, ללא כל התקדמות בנושא. תחת זאת, הגיש המשיב בקשה נוספת לדחיית מתן פסק הדין. בקשה זו נדחתה על–ידינו ביום 7.12.2020 ולאחר עיון בבקשה שבפנינו עתה ובתגובת העותרים לבקשה, אנו סבורים כי מטעמים דומים יש לדחות גם את הבקשה דנן.
2. למותר לציין, כפי שצוין גם בהחלטתנו מיום 7.12.2020, כי ככל שתחולנה התפתחויות נוספות טרם מועד מתן פסק הדין, ניתן יהיה להגיש הודעה מעדכנת ביחס להתפתחויות אלו.
ניתנה היום, כ“ז בטבת התשפ“א (11.1.2021).
הנה, עד הרגע האחרון ממש השופטים מנסים לחמוק ממילוי תפקידם, ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לפתחו של המחוקק – אך ללא הועיל.
לא למותר לציין כי עד ליום מתן פסק–הדין, 1.3.2021, לא הוגשה שום הודעה מעדכנת, וניתן פסק הדין פה אחד ע“י כל תשעת השופטים, בהסתייגות של נועם סולברג, שאכן תמך בהחלטת הרוב, אבל הציע לתת למשיב דחייה של 12 חודשים מיום כינונה של הממשלה ה-36 (הוא לא יודע כמה זמן זה ייקח – גם אנחנו לא יודעים!).
כצפוי, התגובות נחלקו, מי בעד, מי נגד, וכיוון ששאלת “מיהו יהודי” אינה במרכז האג’נדה שלי (צריך להשאיר משהו גם לאחרים), אני אתייחס רק לשתיים מהן, שהן אכן במרכז האג’נדה שלי – תרבות השפיטה, והפעם – על “האקטיביזם השיפוטי:
בהודעה מטעם ח“כ משה גפני והשר יעקב ליצמן נאמר כי סיעת יהדות התורה תדרוש להעביר בכנסת את פסקת ההתגברות. “החלטת בג“ץ להכיר לראשונה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי בישראל הינה הרת אסון למשמעות המונח מדינה יהודית“, נכתב בהודעה מטעמם. “במשך כל הדורות ידע עם ישראל להכיר בדתו ובאמונתו ללא זיופים וחיקויים, וכך זה יימשך גם לעתיד. יהדות התורה תדרוש את פסקת התגברות כדי לעמוד בפני האקטיביזם השיפוטי, שפוגע בהמוני יהודים בארץ ובעולם ומאיים לקרוע אותנו מבפנים. בלי זה לא ניכנס לשום קואליציה“.
וכן:
ח“כ מיכאל מלכיאלי, אמר: “3000 שנה עם ישראל הלך לאורם של חכמי ישראל בשאלת מיהו יהודי ואף בית משפט לא ישנה את זה. בית המשפט לא מפספס שום הזדמנות לפגוע בקדושת כרם ישראל. כל פעם מחדש, האקטיביזם השיפוטי שמשתלט על חיינו, גורע עוד משהו מצביונה היהודי של המדינה. אין לרפורמים דריסת רגל במדינת ישראל, כי גם הציבור החילוני לא קונה את הסחורה שלהם. בג“ץ הוא הגוף היחיד במדינה שלצערנו מכיר בהם. בכנסת הבאה ש“ס תעגן בחקיקה את מעמד הרבנות הראשית, כגוף היחיד שיוסמך להכיר בגיורים במדינת ישראל“.
אופנה פשתה במקומותינו: כל אימת שפסק–דין לא מוצא חן בעיני מאן דהוא, הוא זורק לחלל את המלים “אקטיביזם שיפוטי“, ומגלגל אלי מרום עיניים מדושנות–עונג, כאילו הוא אמר את הכל – למרות שהוא לא אמר, ולא כלום.
הגיעו דברים לידי כך שהמטיפים נגד האקטיביזם השיפוטי באים בטענות כנגד בית המשפט דווקא על כך שהוא לא מגלה מספיק אקטיביזם, כאשר האינטרסים הפוליטיים שלהם מצריכים את ההיפך.
אבל כשאני שואל אותם אם הם בעד האקטיביזם השיפוטי או נגדו – הם ממלאים מקלדתם מים.
במאמר על האקטיביזם השיפוטי – נאום תשובה לעו”ד שמחה רוטמן הבאתי שורה ארוכה של מקרים בהם הצגתי לתוקפי האקטיביזם השיפוטי את השאלה הזאת, ואף אחד לא הרים את הכפפה.
ראו את אלה:
עוד על פסה“ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן–דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי
על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום–תשובה לד“ר דרור אידר (א): על אקטיביזם ופוליטיקה
על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום–תשובה לד“ר דרור אידר (ב): על המאמר “חציית גבול בין הרשויות“;
על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום–תשובה לד“ר דרור אידר (ג): מה לפרשת אזריה ולאקטיביזם הזה?
על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום–תשובה לד“ר דרור אידר (ד): מה זה אקטיביזם שיפוטי
מי מציע עכשיו מהפכה חוקתית? נאום–תשובה לעיתונאי אראל סג“ל
ולא שכחתי להציג גם את מאמר–הדגל שלי בנושא: לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה“סמולנות“!
והנה, כמה מפתיע, גם עו“ד רוטמן לא ענה על השאלה הזאת.
את המונח “אקטיביזם מפלאסטיק” טבעתי לראשונה במאמר ביהמ”ש העליון – בית משפט לא רלוואנטי, או: זה “אקטיביזם”, זה? – בו הראיתי כי האקטיביזם המיוחס לביהמ“ש העליון בכלל, ולאהרן ברק בפרט, אין לו ידיים ורגליים, והם יעשו כל מאמץ אפשרי או בלתי אפשרי כדי לחמוק מהכרעה, ובין השאר גם לגלגל אם האחריות לפתחו של המחוקק – אשר לא חייב להם, ולא כלום.
באותו המאמר התייחסתי לשני פסקי דין של הבג“ץ, מיום 20.2.2002, ולשניהם ישנה השלכה על הדיון שלנו היום.
פסק הדין האחד (בג“ץ 5070/95 (ותיקים נוספים), נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות, ואח’ נ’ שר הפנים, ואח’ – להלן: פס“ד נעמת) ניתן בסוגיית הרישום של יהודים רפורמיים וקונסרבטיביים במירשם האוכלוסין – בדיוק הנושא בו דן פס“ד הבג“ץ בו אנו דנים כאן;
פסה”ד השני (בג“ץ 24/01 עו“ד יהודה רסלר, ואח’ נ‘ כנסת ישראל, ואח’ – להלן: פס“ד רסלר) דן בפרשת הפטור מגיוס לצה”ל, הניתן לתלמידי ישיבה אשר “תורתם אומנותם”.
בפסה”ד הראשון קבע בית המשפט העליון כי פקידי מירשם האוכלוסין חייבים לרשום כיהודים גם יהודים רפורמיים וקונסרבטיביים, וכי שאלת ההשתייכות לזרם הדתי אשר ביהדות אינה מעניינם של הפקידים.
פסה“ד הזה ניתן כשבע שנים אחרי פתיחת התיק, בו ניתן 27 החלטות + פסק–דין המונה 37 עמודים (בדיוק כמו פס“ד נטליה דהן, בו עסקינן – האמנם מקרה הוא?!) וגם זה היה תיק שמרטפות – כמה מפתיע.
בפסה”ד השני קרה דבר אשר ספק אם יש לו אח ורע בפסיקה הישראלית (ואפילו בפסיקה העולמית): נשיא ביהמ“ש העליון דאז, אהרן ברק, החליט שהנושא שבמחלוקת (הפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות ש“תורתם אומנותם“) חשיבותו רבה עד כדי כך שמן הראוי לקבוע לו דיון בהרכב של 11 שופטים – כמעט הרכב מלא של ביהמ“ש העליון, אז – 13 שופטים. קביעה של הרכב רחב, ואפילו רחב מאוד, היא אמנם נדירה, אבל אין בה שום חידוש, אלא שהייחוד הפעם היה שאחרי פסק–דין מפורט, מנומק ואחראי, המונה 19 עמודים, זו הייתה התוצאה:
22. סיכומו של דבר: בהתחשב בקשיותה המיוחדת של הסוגיה, שחוק הוראת השעה נועד להסדירה אך באורח זמני, ולנוכח הפעילות החקיקתית המתרחשת והולכת לקראת הבאתה לפני מליאת הכנסת, במועד קרוב, של הצעת חוק דחיית השירות, הכרעתנו בשאלת חוקתיותו של חוק הוראת השעה לעת הזאת – בין לחיוב ובין לשלילה – אינה נראית רצויה. מטעם זה, ובלי לנקוט כל עמדה בדבר ההסדר החקיקתי הראוי לעניין גיוסם לשירות ביטחון של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, הייתי מבטל את הצו–על–תנאי ודוחה את העתירות.
ובתכלית הקיצור: אחרי שנשיאו קבע הרכב הרכב רחב במיוחד משום חשיבות הנושא, בית המשפט העליון דש וטחן בנושא עד–דק, ובסוף החליט … שלא להחליט, ולגלגל את הנושא לפתחו של המחוקק.
ואם לא די בכך – אותו אהרן ברק, אשר קבע את ההרכב הרחב–במיוחד – הוא גם היה שותף לפארסה הזאת, של “לא להחליט“, ואם בכך הוא לא ביזה את עצמו – לא ידעתי ביזוי עצמי מהו.
אגב, גם כאן היה לנו תיק שמרטפות, אבל “קטן” יותר: “רק” 10 החלטות, ופס“ד המונה “רק“ 19 עמודים (וחלפה “רק” שנה–ומשהו מפתיחת התיק).
המשותף לתיקי נעמת ורסלר, ולדיוננו היום – תיק נטליה דהן
בתיק דהן נדון אותו הנושא בו דן פס“ד נעמת: רישומם כיהודים של מי שהתגיירו בגיור קונסרבטיבי או רפורמי. שניהם נגרר שנים (נעמת – 7 שנים, מ-1995 ועד 2002, דהן – למעלה מ-15 שנה, נובמבר 2005 ועד מארס 2021).
במאמר הזה אני לא נכנס לשאלה מדוע בפס“ד דהן היה צורך לדוש בשאלה שכבר נדונה בפס“ד נעמת – שאלה המצריכה דיון נפרד.
והמשותף לכל שלושת התיקים – היותם תיקי שמרטפות – תקים בהם ביהמ“ש גורר רגליים ונותן למדינה אלף הזדמנויות לחסוך מעצמו כתיבת פסק–דין (נעמת – 27 החלטות לפני פסה“ד, רסלר 10 החלטות לפני פסה“ד דהן – 73 החלטות לפני פסה“ד).
השונה בין תיק רסלר והתיק הנוכחי – תיק נטליה דהן
בתיק רסלר הבג“ץ היו סבלני למדי, אבל בסוף, כאמור, הוא החליט שלא להחליט, וגלגל את תפוח–האדמה הלוהט הזה.
בתיק דהן הוא היה סופר–סבלני, נתן למדינה למעלה מ-15 שנים, נתן 73 החלטות כדי לאפשר למדינה להסדיר את הנושא בדרך של חקיקה – ובסוף סבלנותו פקעה.
בנוסף להערות דלעיל על האקטיביזם, לא נצא פטורים בלי להתייחס לקשקשנותו של בנימין נתניהו בנושא פסה“ד בו עסקינן:
אני לא רוצה להיכנס לשאלה אם, ועד כמה, פס“ד דהן מסכן את חוק השבות, ולשאלה מה הקשר בין חוק השבות ל“יהודית ודמוקרטית” (טוב, “יהודית” אנחנו יודעים, אבל במה חוק השבות עושה את המדינה “דמוקרטית” יותר? האם הגבלת חוק השבות רק ליהודים אורתודוקסים מנעה את הפיכת המדינה ל“תחנת נסיונות” וגרירתה לאלף מערכות בחירות שכל מטרתן אינה אלא לשמור על כסאו של ראש הממשלה?!).
אבל שימו לב לחוצפה: “ממשלת ימין יציבה שתחזיר את הריבונות לעם ולכנסת“.
ריבונו של עולם! חמש עשרה שנים ויותר הבג“ץ עושה כל מאמץ אפשרי או בלתי אפשרי כדי “להחזיר את הריבונות לעם ולכנסת“, ואילו “העם והכנסת” מסרבים לקבל את הכדור לידיהם.
ביבי, מתוך כל השנים האלה, אתה היית ראש הממשלה 12 שנים, והייתה לך “ממשלת ימין יציבה” (יותר מדי יציבה!). איכן היית כל השנים האלה, שעכשיו אתה מתבכיין?
ביבי, נניח שאנחנו נותנים לך עכשיו “ממשלת ימין יציבה” ל-2000 השנים הבאות – האם תצליח להסדיר את הנושא הזה שהמדינה כולה לא הצליחה להסדירו במשך כמעט 73 שנותיה?
ביבי, איפה הבושה?!
ולחברי הכנסת החרדים אשר מלינים על ה“אקטיביזם” הזה (גפני, ליצמן, מלכיאלי) – המפלגות שלכם קיימות כל שנות המדינה, ואתם הייתם שותפים לרוב הממשלות בישראל. מה עניין אתכם כל השנים? עניינו אתכם השליטה על ועדת הכספים, משרד הפנים, ושאר מוקדי הכסף והכוח הפוליטי.
מדוע לא אמרתם כל השנים אנחנו לא רוצים ג’ובים, אנחנו לא רוצים את ועדה הכספים, את משרדי הפנים, השיכון, הבריאות, אנחנו לא רוצים דבר לעצמנו, אנחנו רוצים רק חוק “מיהו יהודי” שיהיה לטעמנו – זהו התנאי היחיד לתמיכתנו בממשלה?
אתם מעולם לא אמרתם את זה, כי אין לכם אלוהים, זולת הכוח והכסף.
האם אחרי הבחירות הקרבות תשנו את העדפותיכם? האם תתמכו, למשל, בממשלת ביבי–בנט–הגזענים בלי לדרוש את נתח–השררה–והכספים – תמורת חוק “מיהו יהודי“?
הם עכשיו נזכרו להבטיח את זה: “סיעת יהדות התורה דוחה מכל וכל את החלטת בג”ץ על הכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי. הסיעה תציב כתנאי הצטרפות לקואליציה עתידית לחוקק חוק גיור על פי ההלכה ופסקת ההתגברות“.
נו, אם הם יוותרו גם על וועדת הכספים וגם על כסאות שרים וסגני שרים, ויעמדו רק על “חוק גיור על פי ההלכה ופסקת ההתגברות” – אני אצדיע להם, אבל אני מניח שהם לא יוותרו על ה“כופתאות” שהם רגילים לקבל תמורת תמיכתם בממשלה.
אני מנחש שביבי ייתן להם את הכופתאות, יחד עם הבטחת–ביבי “להקים ועדה” (אולי גם “ועדה חליפית” …), כמו שמזכירה לנו אסתר חיות כבר בתחילת פסק דינה בתיק נטליה דהן:
2. בעקבות דיון בעתירות שהתקיים ביום 12.11.2006 הוחלט כי המשיב יעדכן בנוגע להקמת ועדה ציבורית בראשותו של פרופסור יעקב נאמן ז“ל “כדי שייעשה ניסיון לגבש הצעות והסדרים מוסכמים בסוגיה נשוא העתירה“. חלפו חמש שנים ובחודש אוקטובר 2012 ביקשו העותרים לחדש את הדיון בעתירות, נוכח החלטת הכנסת השמונה–עשרה על פיזורה ונוכח טענת התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית (להלן יחדיו: התנועות) כי בפועל לא מתקיימים מגעים בין הצדדים.
עכשיו תארו לעצמכם מצב בו הרכיכה מבלפור משיגה 61 מנדטים יחד עם החרדים והוא נותן להם את כל התנאים שלהם (ועדת הכספים, כסאות בממשלה, חוק “מיהו יהודי” ופיסקת ההתגברות, וכמובן גם פטור מגיוס וכן מאות מיליוני שקלים תקציבים לישיבות ושאר מוסדות החינוך שלהם): הביביסטים יאכלו הכל, האנטי–ביביסטים יחרקו שיניים, אבל מה יגידו יהודי ארה“ב?
כך ויקיפדיה:
מתוך כלל היהודים האמריקאים כ-35 אחוז מגדירים עצמם כרפורמים, 18 אחוז מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, 10 אחוז מגדירים עצמם כאורתודוקסים, 6 אחוז מגדירים עצמם כנמנים עם זרם אחר, ו-30 אחוז לא נמנים עם שום זרם.
הנה כי כן, מהקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם (למעלה מחמישה מיליון), 53% רפורמים וקונסרבטיבים, ורק 10% אורתודוקסים. האם אתם מבינים מה זה?!
כן, אני יודע מה זה: עוד עילה להגדיר את רוב יהודי ארה“ב כ“אנטישמיים“.
פס“ד נטליה דהן לא מתיימר לקבוע את יחסה של מדינת ישראל לכל מי שטוען “אני יהודי” לפי סוג הגיור שלו. הוא גם לא מונע – וגם לא מתיימר למנוע – שום חקיקה שתשנה את המצב, הוא רק מפרש את הדין הקיים.
והדין הקיים הוא דין אזרחי–חילוני, של מחוקק אזרחי–חילוני, והוא מסדיר את היחסים בין האזרח למדינה. הוא יכול לקבוע שכל מי שמצהיר “אני יהודי” ייחשב כיהודי, ויהיה זכאי לאזרחות מכוח חוק השבות. החוק הזה לא קובע דבר לעניין היחסים בין אדם לאלוהיו, הוא גם לא קובע, ואפילו לא מתיימר לקבוע, למימסד הרבני מי ייחשב ליהודי לצורך נישואין, וכו’ – זה בסמכותם, ושום מחוקק חילוני, בשום מדינה דמוקרטית, יכול לומר לאנשי הדת איך לנהל את ענייניהם הדתיים.
לא טוב לכם? הכנסת רשאית, בכל רגע שתחפוץ, לתקן את החוק – זו זכותה, זו סמכותה, ואין בכך שום “עקיפת בג“ץ“.
מה האסון אשר יקרה אם כך יהיה?
יקרה שבמשך השעות הספורות שתחלופנה יירשמו במירשם האוכלוסין כיהודים שני אנשים שעברו גיור קונסרבטיבי, ואחד שעבר גיור רפורמי, ואז הברז ייסגר שוב.
האם זה מה שישנה את צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית–אורתודוקסית (כאילו שעכשיו הוא כזה)? האם זה מה שישנה את מדינת ישראל כמדינה יהודית–דמוקרטית (כאילו שעכשיו היא כזאת)? האם זה משנה את המאזן הדמוגרפי של מדינת היהודים?
אם עד כדי כך שברירים הם חוק השבות וגם צביונה ודמוקרטיותה של המדינה – אז אין לה כל זכות קיום.
וזה מזכיר לי את מה שהבאתי בירח אוגוסט 2004, על התינוק שמסכן את ביטחון המדינה.
להגיד שאני מה–זה–מאושר ממה שבתיהמ“ש שלנו עושים, ואיך שהם מפרשים את החוק? אתם יודעים שלא כך הוא.
קחו, למשל, את המאמר מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסק–דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב–מלל, ותבינו עד כמה אני סוגד לפרשנות שלהם.
כאשר אני חולק על הפסיקה שלהם, אני חורק שיניים, רוקע ברגליים, וכותב מאמרים – זה מה שיש לי. זה מה שאני יודע לעשות.
כאשר המדינה חולקת על הפסיקה, היא לא יכולה לרקוע ברגליים, כי, כמו לשקר, גם לה אין רגליים, ואם היא רוצה לכתוב מאמרים – היא אמורה לעשות זאת בדרך של חקיקה.
ומה עם ביבי?
הוא יכול לחרוק שיניים, אבל הוא מעדיף לחשוף שיניים:
אז לא, זו לא הדרך, ביבי. אל תלמד מחברך הטוב, דונאלד טראמפ, שאחרי שהוא מיצה את כל הליכי הערעור על כשלונו בבחירות, הוא שלח את אוהדיו להסתער על הקפיטול – ואני חושש שגם אתה תשלח את אוהדיך להסתער על הכנסת, אם תפסיד בבחירות:
תחת הכותרת עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ! הצעתי, בין השאר, לקבוע הוראת–דין לפיה הבג“ץ –
ידון ויפסוק בעתירה על פי המצב הקיים בעת הגשתה; מצא בית המשפט את העתירה מוצדקת בעת הגשתה, ייתן פסק דין הצהרתי הקובע זאת, גם אם לאחר הגשת העתירה בא עניינו של העותר על תיקונו.
זה בדיוק מה ששופטינו לא אוהבים לעשות, הם ינהלו נגדך, העותר, מלחמת התשה, עם אלף מיקצי–שיפורים, ימשכו אותך שנים, ויום אחד תגלה שבלי לשאול אותך הם החליטו שעתירתך “התייתרה“. התיק בו עסקינן הוא, אולי, תיק השמרטפות הארוך ביותר של הבג“ץ שלנו.
ומה יצא להם מזה הפעם? כמו היהודי המפורסם – הם גם אכלו את הדגים הבאושים, גם חטפו מלקות, וגם שילמו את מחירם.
ובסוף הם גם יגורשו מן העיר.
אם הם היו מחליטים לפסוק לפי המצב ביום הגשת העתירה, הם היו נותנים לשר הפנים זמן לתשובה – נניח חדשיים, שלושה, ונותנים פסק–דין. זה היה חוסך להם לא רק את 73 החלטות–הביניים, אלא גם את תיאורה בגוף פסק–הדין של כל השתלשלות העניינים במשך 15 השנים מאז הגשת העתירה ועד פסק–הדין – והתוצאה הייתה אותה התוצאה, אבל בפחות מאמץ.
זאת ועוד: אם היו נותנים את פסק–הדין הזה, היה קורה אחד מהשניים: או שהמחוקק היה עושה סוף–סוף את מה שנראה לו, או שהוא לא היה מצליח לשנות דבר – וזה אומר ש“רצון העם והכנסת” הוא שהמצב יישאר כפי שהבג“ץ פסק.
כה פשוט!
השלכות נגררות של גרירת הרגליים
גרירת–הרגליים של השופטים לא רק שאינה מתיישבת עם “אם יש צדק, יופע מיד“, אלא שלפעמים הפגיע היא ממשית מאוד.
עתירתם של שלושה מ-12 העותרים נמחקה משום שהם “עזבו את הארץ והקשר עמם נותק“. מן הסתם נמאס להם מהסחבת, ואם הם יחזרו שוב, הם יצטרכו לעבור מחדש את כל הוויה–דולורוזה הזאת.
השאלה היא מה הפריע לשופטים לצרף גם אותם לתשעת העותרים שנשארו עד הסוף, וזכו שעתירתם תתקבל ויינתם להם צו מוחלט. זה אפילו היה חוסך לאסתר חיות, הידועה בציבור גם כאסתר חיות טרף, או אסתר המלכה, את ההסברים מדוע עתירותהם של השלושה “נמחקו“.
האם הם חוסכים את הצווים המוחלטים לנכדיהם?
אבל זה עו“ד כלום:
בבג”ץ 10662/04 הייתה גרירת–רגליים שנמשכה למעלה משבע שנים, והיו 20 החלטות לפני פסה”ד (נראה שרובן טכניות, בלי כוונת סחבת). גם עצלות לכתוב פסק–דין (70 עמודים) לא הייתה, וגם החשש מהביקורת הציבורית לא היה.
גרירת–הרגליים הייתה מסיבה אחרת: הנשיאה דאז, דורית ביניש, עתידה הייתה לפרוש ביום 28.2.2012, עם הגיעה לגיל 70, והיא השאירה את העותרים להתייבש, אפילו בלי צו–ביניים – הכל כדי שיהיה לה פסק–דין “חגיגי” להציג בטקס הפרישה שלה.
והתוצאה: בניגוד למסורת של ביהמ“ש העליון שלא לדון בעתירות “עקרוניות” שאינן אופרטיביות לגבי העותרים עצמם, היא נתנה פסק–דין עקרוני, ללא שום נפקות לעותרים (שלפחות אחד מהם הספיק למות בינתיים, אם זכרוני אינו מטעני).
לפירוט יתר, קראו דמדומי הנשיאה (ב): בג”ץ הבטחת ההכנסה – הלכה משפטית נכונה, פס”ד לא אפקטיבי שהולדתו בשערוריה.
מי אמר אקטיביזם שיפוטי ולא קיבל?
ואם כבר דיברנו על האקטיביזם השיפוטי המושמץ – פסה“ד של ביניש, בו דיברנו בפרק הקודם, הוא הכי אקטיביסטי שאפשר: הוא קבע שהוראת–החוק השוללת הבטחת הכנסה ממי שיש לו רכב, “בבעלותו או בשימושו“.
והנה, הפלא ופלא, כל הארץ דיברה בשבחו, ואף אחד לא טען אקטיביזם שיפוטי.
מדוע אף אחד לא קפץ על רגליו האחוריות? משום שזה פסק–דין פופולארי/פופוליסטי, שעושה צדק עם החלשים.
ורק אני הקטן, אמרתי המלך צודק, אבל בכל זאת הוא עירום.
____________
לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה“סמולנות“!
ביהמ”ש העליון – בית משפט לא רלוואנטי, או: זה “אקטיביזם”, זה?
על קבורתו הזמנית של נוסח החוק (ב), על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ב) ועל אקטיביזם וסמולנות שקיימים, או לא קיימים
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
בהצלחה לך אדם יקר.
שמחה חבר יקר
אתה לפיד לני המחנה
ראש וראשון לבועטים
בהצלחה רבה לו ובבריאות לרגל הוצאת ספרך
בברכה בני