על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום-תשובה לד”ר דרור אידר (א): על אקטיביזם ופוליטיקה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45434

שמחה ניר, עו”ד 05.03.2017 22:57
ההיו אם חלמתי חלום

ההיו אם חלמתי חלום

מה להערת מבקר המדינה על התנהלות ראש הממשלה ולאקטיביזם השיפוטי? *** מדוע דרור אידר לא קם להרגו כשהוא עוד היה קטן? *** האם אידר בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו? *** מעט היסטוריה

שמחה ניר, עו”ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הרקע

תחת הכותרת חציית גבול בין הרשויות (ישראל היום, 2.3.2017) חוזר הד”ר דרור אידר ומצטרף לשירת ההמנון האנטי-אקטיביסטי המוכרת ולא ממש חביבה על מי שסולד, כמוני, מפרשנות משפטית מוטה-פוליטית.

אומר כבר כאן את מה שאני מרבה לומר גם לאחרים: דרור אידר, לא אסלח לך על שאתה מאלץ אותי להגן על השופטים מתועבי-נפשי, וגם על המבקר יוסף שפירא, מתועב לא פחות, אבל גם להם מגיע צדק (אפילו שלא מגיע להם צדק), וכשהם פועלים על המגרש שלהם, אנחנו לא יכולים לומר שהם מסיגים את  גבוליהן של הרשויות האחרות, רק משום שפסיקתם היא לצנינים בעינינו.

מזלו של הד”ר אידר הוא שהוא אינו משפטן. לכאלה אני מתייחס בסלחנות יתירה, ומוכן, כמו מורה מסור וסבלן, להסביר להם שוב-ושוב, ממש “בכפית”, את מה שהמשפטנים אמורים לדעת גם בלעדי (ואם מדבריהם עולה שהם, כאילו, לא יודעים – זה משום שהם נותנים הרצאות פוליטיות במסווה של חוות-דעת משפטיות).

ערש-הולדתו של האקטיביזם השיפוטי הוא הערת-אגב בת למעלה מ-300 עמודים, הקרוייה פסק-דין בנק המזרחי, אשר ניתנה בשנת 1995, ע”י נשיא ביהמ”ש העליון הפורש, מאיר שמגר (ושמונה שופטים נוספים, שאת שמו של הבולט שבהם אציין רק בהמשך, ובכוונת-מכוון לא עכשיו).

בפרשת בנק המזרחי עמדו לדיון כמה שאלות:

השאלה האחת – האם המחוקק רשאי לחוקק חוק המגביל את כוחו הוא בחקיקה עתידית.

לשאלה הזאת לא ניתן למצוא תשובה בחקיקה עצמה, משום שבין אם יקבע המחוקק שהוא רשאי, בין אם יקבע שהוא אינו רשאי – תמיד יימצאו עוררין על כך, והדרא קשיא לדוכתיה.

על השאלה הזאת ענה בית המשפט בחיוב.

השאלה השנייה – האם בסע’ 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אכן הגביל המחוקק את כוחו, כאמור.

סע’ 3 לחוק-היסוד הזה, זה לשונו:

אין פוגעים בקנינו של אדם.

וסע’ 8 שבו, הקרוי “פיסקת ההגבלה”, זה לשונו:

אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או …

גם כאן בית המשפט קבע כי אכן כך הוא.

והשאלה השלישית – האם חוק גל אכן עומד בתנאיה של פיסקת ההגבלה, דהיינו שהפגיעה בקניינם של הבנקים (זכותם לגבות חובות) כדי להציל את המושבים החקלאיים מקריסה אכן עומדת במבחן ההגבלה, דהיינו שהחוק הזה אכן “הולם את ערכיה של מדינת ישראל”, שהוא “נועד לתכלית ראויה”, ושהפגיעה בקניינם של הבנקים אינה “במידה שאינה עולה על הנדרש”.

גם על השאלה הזאת בית המשפט ענה בחיוב, ובכך הוא הכשיר את החוק, ובעצם ייתר את הדיון בשתי השאלות הראשונות, שהרי אם הוא עומד במבחן ההגבלה, אין נפקא מינה אם הכנסת הייתה מוסמכת לחוקק אותה, אם לאו, וממילא כל הדיון בשתי השאלות הקודמות לא היה אלא אוסף של הערות-אגב מיותרות.

אלא מאי?

כדי להיכנס להיסטוריה ביזבזו השופטים על חשבוננו זמן שיפוטי אדיר על כ-300 עמודים   מיותרים, שכל-כולם עסקו בשאלה “מה היינו פוסקים אילו”: מה היינו פוסקים אילו החוק היה חורג מד’ אמותיה של פיסקת ההגבלה.

מדוע איש לא קפץ על רגליו עם פס”ד בנק המזרחי?

יש לי כמה השערות מדוע פס”ד בנק המזרחי לא עורר סערה-רבתי, למרות חומר-הנפץ שהוא נשא בקרבו, ובהן:

האחת – מי שנשא את הדגל היה, כאמור, הנשיא הפורש מאיר שמגר הכריזמטי, שאיש לא ייחס לו נטייה פוליטית;

השנייה – גם לפסה”ד עצמו לא היה שמץ של ניחוח פוליטי;

השלישית – מי שנדפק היה הבנק, ולמעשה כל הבנקים, ואת הבנקים המנוולים הרי “מצווה לדפוק“;

הרביעית – לבנקים, אשר הפסידו, אין עניין בתיקון העולם, אלא רק בכסף, והם העדיפו ללקק את פצעיהם, לגלגל את ההפסדים אל פתחם של בעלי המניות, ולחזור לשגרה;

החמישית – פסה”ד ניתן חמישה ימים לאחר רצח יצחק רבין, ולעם היושב בציון היו דאגות רציניות יותר;

השישית – העובדה שעניין ההתערבות בחוקי הכנסת היה רק בגדר אמירות-אגב, גם היא תרמה את שלה;

והשביעית – העולם האקדמי אהב את האפשרות לפקח על חוקי הכנסת, וזה נתן לו עוד חומר למאמרים והרצאות.

איכן היה דרור אידר?

כאשר ניתן פס”ד בנק המזרחי, דרור אידר היה כבר ילד גדול, בן 28 שנים וכמה חודשים. מדוע הוא לא קפץ כבר אז על רגליו האחוריות?

כי האקטיביזם השיפוטי עדיין לא דרך לו אז על היבלות הפוליטיות.

מתי יצא הזעם על האקטיביזם השיפוטי?

בדברי-הרקע בהם פתחתי את המאמר הזה אמרתי:

ערש-הולדתו של האקטיביזם השיפוטי הוא הערת-אגב בת למעלה מ-300 עמודים, הקרוייה פסק-דין בנק המזרחי, אשר ניתנה בשנת 1995, ע”י נשיא ביהמ”ש העליון הפורש, מאיר שמגר (ושמונה שופטים נוספים, שאת שמו של הבולט שבהם אציין רק בהמשך, ובכוונת-מכוון).

וכעת אפרע גם את השטר הזה: “הבולט שבהם” היה – איך לא – אהרן ברק.

כאשר ניתן פס”ד בנק המזרחי, שמגר היה ארבעה ימים לפני תום שלושת חודשי האקסטרא הניתנים לשופט להשלמת טיפולו בתיקים שעל שולחנו, עם הגיעו לגיל הפרישה (70 שנה), וזה היה פסק-דינו האחרון.

אחר כך הוא הלך הבייתה, ואהרן ברק, הנשיא החדש, נשאר לחטוף את כל ה”ריקושטים”.

הוסף לכך את העובדה שאהרן ברק כנראה נהנה מאוד מה”צעצוע” שהוא היה שותף ליצירתו: האפשרות לבקר את חוקי הכנסת, יחד עם הפסיקה שלו בתחום הזה, אשר, מטבע דברים גלשה אל המגרש הפוליטי (לא תמיד, ולא תמיד ברור איכן הוא ה”גבול” של המגרש הזה), ואת העובדה שהיא נטתה שמאלה, לפחות במידה מסויימת, והגעת אל ההבנה מדוע הימין הפוליטי הוא זה אשר נזעק על האקטיביזם השיפוטי, בעוד שהשמאל הפוליטי אוזר חלציו לתמוך בו.

על כך אמרתי במאמר עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ!:

האם התערבותו של הבג”ץ ב”חוק המסתננים” היא בתחום ה”פוליטי”, או בתחום “זכויות האזרח”?

קשה לומר בוודאות: מחד – לכאורה זה עניין נייטראלי של זכויות האזרח, אבל, מאידך, ה”בחישה” הפוליטית הזאת היא כך שהשמאל הפוליטי תומך בהתערבות, והימין מתנגד לה, ואני מניח שאם המסתננים היו “מתנחלים” בשדות עמק יזרעאל, גם אז לא הייתה באה מנוחה ליגע, אבל היוצרות היו מתהפכות: הימין היה תומך, והשמאל היה מתנגד.

עינינו הרואות: “הקרב על גבעת  האקטיביזם” אינו על תרבות השפיטה, ולא על “עליונותו של המחוקק שנבחר ע”י העם”, אלא על התאימות של הפסיקה לעמדותיו הפוליטיות של המבקר אותה, והד”ר דרור אידר אינו שונה מאחרים.

על כל אלה נפשי בוכיה.

ועל כל אלה דיברתי במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”, עליו אדבר בהמשך.

אקטיביזם ופוליטיקה

קראו נא את זה:

לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

וקראו נא גם את שני אלה:

לא אסלח לך, אמילי עמרוסי

עוד על פסה”ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן-דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי

והציגו לשני גיבורי המאמרים האלה את השאלה שאני הצגתי להם בסוף כל אחד מהם: האם אתם בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו?

לי הם לא ענו, והם גם לא יכולים לענות, כי שני הפובליציסטים האלה, אשר תוקפים יום-יום את השופטים על האקטיביזם שלהם, כי הוא לא מתאים לתפיסותיהם הפוליטיות, באו בשני המקרים בטענות על בית המשפט, על כך שהוא לא גילה מספיק אקטיביזם.

במאמר ההמשך של המאמר הזה, כאשר נגיע אל בג”ץ חוף עזה, אני אציג את אותה השאלה ממש גם לבעל-המחבר של המאמר בו עסקינן: האם אתה, דרור אידר, בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו?

אני מנחש שגם הוא לא יענה לי, ואני מזמין אתכם, קוראי, להצטרף אלי בהצגת השאלה הזאת לפניו.

אני מכבד מאוד בעלי דיעות שהם ישרים, לפחות עם עצמם, גם אם אני חולק עליהם, אבל אני מתעב את בעלי הפאוץ’ הכפול, בו מחזיקים סמוך לחזה שתי דיעות הפוכות זו-לזו, ושולפים מהן תמיד את מה שנוח לשולף באותו הרגע.

_______

למאמר הבא בסדרה: על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום-תשובה לד”ר דרור אידר (ב): על המאמר “חציית גבול בין הרשויות”

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר