ספרנו עוד מלחמה

 
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/13863
בועז מושקוביץ 16.08.2006 08:18

ספרנו עוד מלחמה

כמה מחשבות על מה שעובר עלינו, במקום לפתוח עוד בלוג מלחמה


גיבורים וגיבורי תרבות

 

רב-סרן רועי קליין הציל את חיי חייליו בבינת-ג’בל במחיר חייו שלו. לידם נפל רימון, הוא צעק “שמע ישראל” וחסם בגופו את מרבית ההדף. הוא נהרג, החיילים ניצלו. סיפור גבורתו העילאית פורסם בהצנעה בכלי התקשורת ונדחק מסדר היום.

 

המעשה הזה שייך לעולם שונה מזה הסובב אותנו יום-יום, הרחק מה-“למה מי אתה?”, מהמריבות על מקום חנייה והברברת הנרקיסיסטית של סופרי “הבועה”. אנשים מעבירים את סיפורו של רועי קליין מדוא”ל לדוא”ל ושואלים: האם גבורתו מושתקת כי היה “מתנחל”? האם רועי קליין הורס למישהו את “הפרוטוקולים של זקני ציון” בנוסח החדש על המתנחל הפרזיט המרושע, המופצים בציבור בשקדנות מזה שנים?

 

קל לחשוד בחוסר אובייקטיביות בשאלה-טענה הזו, כל ציבור פגוע עלול ללקות בחוסר אובייקטיביות. הגם שמדרגות השכול נבנות גם הפעם: מי יהיה “ההרוג המפורסם ביותר” של המלחמה הזאת, האם רועי קליין ועמית מרחביה או שמא אורי גרוסמן, בנו של הסופר דוד גרוסמן?

 

האמת היא, שגם על סיפורי גבורה אחרים אנחנו לא יודעים הרבה. ברשימות ההרוגים נהוג לכתוב מי הם היו לפני המלחמה ומה היה הדבר האחרון שהם אמרו בשיחה האחרונה עם הבית, אבל כמעט ואין מידע איך הם נפלו. מי מהם נפל כגיבור ומי בגלל הכשלים של המפקדים? האם כאן הסיבה האמיתית של השתיקה?

 

 

בצבא חיזבאללה כל פלוגה נושאת שמו של שאהיד, זהו חלק מהחינוך להקרבה, אך בשונה מחברה ג’יהאדיסטית, חברה חופשית שפויה אינה יכולה לחיות על גיבורי מלחמה כגיבורי תרבות. צפוי, שגיבורי התרבות שלה יהיו אנשי רוח ואמנות, אך נפרש מרחק רב בין זה לבין השתקת מעשיהם של האנשים כמו רועי קליין.

 

יש מרחק רב בין חינוך הילדים ברוח לא מיליטריסטית לבין העלאה לדרגת גיבור תרבות את אביב גפן, שסרב לשרת בצה”ל על מנת לקלקל את טעמו של הנוער בתחום מוזיקת רוק. או העלאת א.ב.יהושע, שבאמצע מלחמה מודאג, שיש מלחמה והוא עוד לא אמר כלום.

 

המלחמה הבאה, כמו תמיד, תהיה קשה יותר ועקובה מדם יותר. אחרי חשיפות התרמיות “שלום אמת” עם העריצים-הגנבים של המזרח התיכון ואחרי גילוי השחיתויות של הגנבי “השלום” מהבית – מישהו יצטרך לבוא ולהציל את מה שעוד ניתן יהיה להציל. רועי קליין – זה מישהו שעם ישראל בסופו של דבר, זקוק לו אחרי שכל האלילים הכזיבו סופית.

 

אבל נכון להיום, הבית שלו בישוב עלי, שבו חיים אלמנתו וילדיו, מתוכנן להריסה על ידי הנוכל הבכיר של המדינה שגידל שני משתמטים מהשירות ועל ידי ממלא מקומו, שהשתמט מהשירות כדי להתחיל לפתח את הקריירה הפוליטית בגיל צעיר.

 

 

אכזבת וינסטון סמית

 

כשאנחנו ניצבים מול חברת הפחד והדיכוי, השאלה החשובה ביותר מי הוא וינסטון סמית של החברה הזאת ומה הוא חושב עלינו. הוא תמיד ישנו, אפשר להיות בטוח בזה. זה חוק הטבע: כל עוד קיימת התבונה האנושית, במקום שיש מיליון קנאים שטופי מוח המחפשים את המוות בשירות העריץ, יש גם בן-אדם תבוני, אחד לפחות.

 

ישנם כאלה גם בלבנון, אפילו כאלה, שיש להם האומץ להיחשף. אחד מהם הוא איש מדע מביירות בשם מיכאל בהה, ערבי לבנוני נוצרי, שפרסם מאמר בגנות כיבוש לבנון על ידי חיזבאללה ולמען ישראל. הוא החזיק במקרר בביתו בקבוק שמפניה, שאיתו הוא תכנן לחגוג את הניצחון הישראלי על חיזבאללה.

 

אנחנו לא ניצחנו את חיזבאללה, הארגון עדיין כובש את לבנון ומאיים גם על ישראל וגם על האנשים כמו מיכאל בהה.

 

מה חושב עלינו היום מיכאל בהה? אנחנו תמיד מאכזבים את וינסטון סמית הערבי, אנחנו מעדיפים את העסקים האפלים עם האחים הגדולים, קוראים לזה “שלום”, “הגישה הפרגמאטית” ועוד כהנה וכהנה מלים מחוסרות תוכן. וינסטון סמית, השכן והפרטנר הכן והטבעי נשאר באפלה.

 

וינסטון סמית הוא המדד לרמת המוסר שלנו. כל עוד מעשינו אינם מכוונים לשחרורו מהעול – זהו הסימן, שמעשינו אינם מוסריים. בגין חוסר המוסר הזה אנחנו משלמים בדם. גם זה חוק הטבע.

 

 

כפר קנא ב’

 

כמו שכל המלחמה הזו הייתה צפויה מראש, כך גם האירוע בכפר קנא. אחרי שהרשות הפלשתינית, החיזבאללה, קציני האו”ם ועיתונאים הביאו לדרגת אמנות את הבאת הגופות מכל מקום אפשרי והצגת אנשים חיים וחפצים דוממים עטופים השקים כגופות – האירוע החדש בכפר קנא היה הכל מלבד הפתעה.

 

הפיזיקאי נחום שחף, שהוכיח את הזיוף הן באירוע כפר קנא א’ (1996) והן בשורה של אירועים אחרים, שוב נקרא לדגל. חלק מהראיות נחשפו על ידי מספר בלוגרים ברחבי העולם, חלק אחר נתגלה על ידי שחף; כעת אין מקום לספק: בכפר קנא התקיימה הצגה. היא עלתה לישראל בהפסד של 48 שעות בלוחמה אווירית, עם כל הכרוך בכך, ופגיעה נוספת בתדמית ישראל בעולם.

 

גורם אחד אינו מוטרד מהרצף המתמשך של ההצגות: ממשלת ישראל לדורותיה. למרות גודש הראיות המוצקות המוכיחות פברוק באירועים רבים (מוחמד א-דורה, משפחת רעליה וכד’) – מעולם לא התייצב ראש ממשלה בישראל מול מצלמות ומיקרופונים על מנת להדוף את ההאשמות האנטישמיות ולהגן על כבוד הצבא.

 

האנשים האלה, אשר יודעים להסתער כשוורים זועמים להגנת שמם “הטוב” נגד כל המאשים אותם בחוסר ניקיון כפיים, אינם נחלצים לפעולה כאשר מרבית התקשורת העולמית מציירת את החיילים הפקודים שלהם כקלגסים צמאי דם רוצחי ילדים.

 

 

כבוד הקצין

 

מעשה במ”פ בצבא ברה”מ, ששמעתי מפי מכר, לשעבר קצין באותו צבא באפגניסטן. המ”פ הציב לא נכון את השמירה במקום חניית הפלוגה, האפגאנים תקפו בלילה והרגו חיילים. לאחר האירוע התקיימה ישיבת הקצינים של החטיבה.

 

הצבא הסובייטי היה צבא רקוב, מושחת, מוכה שכרות, טמטום וגנבות, חייליו שנאו כל רגע שהייה בו, חיילים ותיקים התעללו בחיילים חדשים וקצינים התעללו בכל החיילים. מעשי הצבא הסובייטי באפגניסטן יכולים להגדיר מחדש את המושג “פשעי מלחמה”. אם זאת, שרדו בו מושגי כבוד מסוימים, בייחוד כשהצבא היה עסוק במלחמה.

 

מפקד החטיבה הציג בפני המ”פ שסרח שתי בררות: בית-דין צבאי וחרפה עליו ועל משפחתו או – אקדח עם כדור אחד, כאן בתוך אוהל הקצינים, ישאירו אותו לבד למספר דקות. הקצין בחר באופציה השנייה.

 

חלילה, שלא נגיע בצה”ל למושגי כבוד כאלה, שכתוצאה יצטוו קצינים להתאבד. ברם, צה”ל נמצא בקצה השני של הקשת, בה מפקד כושל, שטיפשותו גרמה למות החיילים, במקרה הטוב מקבל העמדה בפינה לעשר דקות ובמקרה הרע – עיטור וקידום.

 

לפני עשר שנים, בעימות “מנהרת הכותל”, כוח צה”ל ברצועת עזה ספג אש צלפים. מיקום הצלפים אותר, מסוקים עלו לאוויר, הטייסים כיוונו טילים ודיווחו “על”. אבל אז נזכרו המפקדים, שירי הטילים כרוך באישורו של אלוף הפיקוד.

 

אלוף הפיקוד שאול מופז סרב לאשר את הירי, המסוקים נחתו על הקרקע, ירי הצלפים נמשך וחייל נוסף נהרג. או-אז לאלוף מופז ירד האסימון, המסוקים עלו לאוויר פעם שנייה, הצלפים הפסיקו את הירי והתקפלו מהמקום.

 

מתחילת העימות האחרון בלבנון, המדינה נכנסה לטרוף חושים: לא לשקוע בבוץ! כאילו יש באדמת לבנון כוח מאגי המשקע צבאות. למעשה, כל צבא שאינו מביס את האויב שוקע בבוץ. הצבאות, שהביסו את האויב בבירתו והביאו להחלפת המשטר בה, לא שקעו ולא נאלצו לחזור ולהילחם כל כך מהר.

 

זה אצל הגויים, שכידוע לא מבינים שום דבר במלחמות, לא כמונו, הצבא העברי הטוב בעולם. אצלנו, הכוח הפוליטי שטווה מן האוויר את הדוגמה השטחים-תמורתית – התיאוריה המדינית מן המופרכות והנלעגות שבתולדות האדם על פני כדור הארץ – השפיע קשה על הצבא. לאלופים העבריים “אין פתרון צבאי לטרור” (עמרם מצנע), אצלם “אסור לנצח את הפלשתינים” (עמי איילון). זהו הצבא היחיד, שאלופיו מצווים על פקודיהם: במחיר גבורה והקרבה – לא לנצח!

 

 

הכוח הרב-לאומי

 

זה הרעיון, שאוהבים אצלנו: כוח זר, שיבוא “לשקוע בביצה”, שבה אנחנו עצמנו פוחדים לשקוע. הגעת הכוחות הזרים לחצוץ בינינו לבין האויב, בוודאי עוזרת, כך כנראה לדעת הממשלה, להעלאת כוח ההרתעה שלנו, שאמור היה במלחמה הזאת להיות משוקם.

 

כ”כ, סבורה כנראה הממשלה, שהטלת המשימה לפתור את בעיותינו הביטחוניות על הכוחות הזרים, תעזור לנו לשפר את תדמיתנו בעולם. אמנם לא ברור לי מדוע, לאור המצב, ארה”ב עדיין אמורה להעניק לנו סיוע צבאי? הלא הגיוני יותר להעניק אותו לאלה, שיעשו (אם יעשו) את העבודה לאורך הזמן?

 

 

גרמניה מסרבת להשתתף בכוח הרב לאומי, כדי שלא ייווצר מצב, שחייל גרמני יכוון נשק נגיד חייל יהודי. רגע, מה הכוח הרב לאומי הזה אמור לעשות – הלנו הוא אם לצרינו? אם החייל הצרפתי או האיטלקי יכוון את הנשק נגד חייל צה”ל – זה נסבל יותר?

 

צרפת מתכננת לשלוח את לגיון הזרים שלה. הלגיון הזה הוא ההמצאה המבריקה של רפובליקת החרות, השוויון והאחווה – כל פושע נמלט יכול להתייצב, למסור כל שם וגיל שהוא רוצה ולקבל מקלט בפני החוק, עד התיישנות פשעיו. יודעי דבר מספרים, שהשפה הצרפתית במבטא גרמני מובהק מרבה להישמע שם.

 

 

בהשפעת המלחמה

 

נערה אחת, מבין האורחים מהצפון, שמצאו מקלט זמני בתקוע, עמדה באמצע הישוב, הסתכלה ושאלה: “מה שהרסו בגוש קטיף – גם היה כל כך יפה?..”

 

 

הקייס נגד התקשורת

 

תאמינו או לא, אבל אנשי חיזבאללה למדו מהניסיון של מלחמות גרילה שונות מהדורות הקודמים. במדינה, שצבאה אינו לומד אפילו מהניסיון שלו עצמו, נשמע מוזר, שמישהו מתעניין בניסיונם של ג’וזפה גריבלדי, יוסף טיטו, פידל קסטרו והו-צ’י-מין. חסן נסראללה קורא מדי בוקר סקירה של העיתונים הישראלים, אנשיו עוקבים אחרי השידורים של הרדיו והטלוויזיה, זה קיים כבר שנים וזה ידוע.

 

לאחר טבח המילואימניקים בכפר גלעדי, התרברב נסראללה, שסוכנו בשטח כיוון את הירי. אכן, לאחר זמן לא רב הודיע שב”כ על מעצר חשוד בריגול למען חיזבאללה. אל דאגה: העצור הוא בדואי עלום שם, לא אף אחד מהכתבים והעורכים של “ידיעות אחרונות”, שפרסם על דפיו את דבר הכינוס של אנשי המילואים ב”מכללה באצבע הגליל” (כלומר, מכללת תל-חי).

 

כמו-כן, כתב ערוץ-2 משה נוסבאום, אשר לאחר נפילת הטילים בכפר גלעדי, שידר שבמקום נמצאות משאיות עם תחמושת, שעדיין לא נפגעו – גם הוא מתהלך בצד הלא נכון של הסורג והבריח. אמנם מדובר במסירת מידע סודי לאויב בזמן המלחמה, אבל כפי שלא הופתענו, אין במערכת אכיפת החוק בעלי אגוזים מספקים קשיחים כדי לעצור את סוכני האויב המועסקים בכלי התקשורת הכל-יכולים.

 

אמנם יש משהו, שאפשר לעשות. המשפחות יכולות להתארגן על מנת להגיש נגדם תביעה אזרחית משותפת בסכום, שאפילו להם יעשה שחור בעיניים. לדעתי, יש כאן קייס.

 

 

פלוגה כקבוצת כדורגל

 

צה”ל לא מנסה להסתיר, שלא לכל החיילים בלבנון סופק כל הציוד הדרוש, מזון ומי שתייה. בעצם הוא מנסה לצמצם נזקים על ידי הצגת הדברים כמשהו נורמאלי, כורח המציאות, פועל יוצא מן התקציב הדל ותנאי השטח. החיילים הורשו לבזוז חנויות לבנוניות, ההורים מימנו רכישת קסדות, נמצאו בדחיפות ספונסרים עשירים כדי לרכוש ציוד נוסף.

 

יש לזה תקדימים היסטוריים: החיילים הרומיים קיבלו מהצבא רק לחם, בשר הם נתבקשו להשיג לבד; חלק מיחידות העילית של הסולטאן הטורקי לא קיבלו שכר אלא התקיימו על ביזה; הקוזאקים חויבו להתייצב לשירות עם הסוס מהבית.

 

אמנם היו גם תקדימים אחרים: במלחמת העולם הראשונה, על פי “בחזית המערב אין כל חדש” מאת אריך מריה רמארק, תחת הפגזות כבדות הגיע המזון לחיילים הגרמניים בחפירות, כי “המזון לא פחות חשוב מהתחמושת”. אמנם אלופי צה”ל אינם ידועים כבעלי בקיאות מופלגת בהיסטוריה צבאית, אך לפחות את הספר בן-האלמוות הזה היו יכולים לטרוח לקרוא.

 

 

כידוע, בעקבות “הנסיגה המתוכננת” של צה”ל מדרום לבנון במאי 2000, ציוד רב, כולל מכשירי קשר נפל לידי חיזבאללה. בריחת צה”ל כונתה על ידי עורך “מעריב” באותם ימים יעקב ארז במלים “מהלך אלגנטי”. בתמורה לליקוק, מינה אותו אהוד ברק לשבת באיזו ועדה בינלאומית יוקרתית נגד האנטישמית. איפה הוועדה ואיפה האנטישמיות?!.

 

מכשירי הקשר בעלי כיתוב עברי נכנסו לשירות חיזבאללה יחד עם הציוד מטהרן: משקפות לילה, כוונות לייזר ואופטיות וטילים חדישים מכל הסוגים והמינים. מה צריכים להרגיש החיילים, שמתייצבים למלחמה נגדם ושומעים, שאין באפשרות הצבא לספק להם אפודים קראמיים, כוונות משוכללות, משקפות לילה ומטולי אר.פי.ג’.?

 

בעצם, אם בלאו הכי נאלצים החיילים לחפש להם תורמים עשירים, אז מדוע לא לעשות את זה באופן מרוכז ומסודר, בשיתוף פעולה עם גופים כלכליים גדולים? חטיבת גבעתי תאומץ על ידי “סלקום”, צבע הכומתה מתאים. “אורנג'” תצייר את הריבוע על הטנקים והתמורה תממן הגנה היקפית נגד טילי נ”ט. ערוצי הטלוויזיה יסקרו את היחידות השונות בשדה הקרב בהתאם לזמן השידור, שאותם הגופים יקנו, עם הדגש על החסויות, כמובן.

 

אם קבוצות כדורגל עושות את זה, אז מדוע לא יחידות הצבא, שאינו מסוגל לספק לחיילי חי”ר את כל הציוד הדרוש מתוך התקציב של 46 מיליארד ש”ח בשנה, לא כולל המתנות מהדוד סאם? השיטה הוכיחה את עצמה, אז בואו נרחיב אותה. בואו נכתוב על אפודי המגן של המילואימניקים: “הפלוגה הזאת נלחמת ושופכת דם למען העם והמולדת בחסות רשת מקדונלדס – הקציצה של המדינה!”

 

 

קישורים

 


המאמר של מיכאל בהה מלבנון

 

Hizbullah’s resilience built on years of homework

 

 

תרמית כפר קנא

 

“אספקת הטילים נחתה אצל חיזבאללה”

 

כוח הרתעה ז”ל

 

 

אתה המחבר: Agoraphilia



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר