במאמר הקודם (“החופש לדכא את החופש“, פא”צ מיום 21 במרץ 2006) תיארתי את התופעה של סתימת פיות ודיכוי חופש הדיבור של אנשים שאינם הולכים בתלם, בידי אנשים שרוממות ”חופש הדיבור” או ”החופש האקדמאי” בפיהם. אנשים המגיבים על כל ביקורת עליהם בזעקת שבר ”מקקארתיזם” (לא ז’דאנוביזם חס וחלילה) אינם בוחלים באמצעים בהם הם נוקטים על מנת למנוע ממי שאיננו מוכן להיכנע לתכתיבים שלהם את האפשרות להתבטא. התופעה הזאת היא נחלתם של כל חוגי האינטלקטואלים הליברלים כיום, אך היא מקבלת מימדים מפחידים במיוחד בעולם האקדמי, בו התפרצויות של אלימות הופכות להיות ארועים שבשגרה בכל פעם שמתעוררת מחלוקת בנושא כזה או אחר. מסורת של מאות שנים הבטיחה את חופש הדיבור ואת החופש האקדמאי באוניברסיטאות ובמוסדות ההשכלה הגבוהה השונים. זה בא לידי ביטוי בכל הרמות, בקרב ציבור הסטודנטים, בסגל האקדמאי ובאדמיניסטרציות. אורח מהעבר הלא רחוק, שכל חייו היה אמון על המסורת הזאת, אם יגיע לביקור באחד הקמפוסים המובילים (ואין זה משנה אם זה יהיה בחוף המזרחי או בחוף המערבי של ארה”ב, או לחילופין, באחת מאוניברסיטאות היוקרה של אירופה) יתקשה להאמין למראה עיניו. בעולם המערבי בימינו, על הרקע של חברה מודרנית המאופיינת בפתיחות וחופש דיבור, המוסדות האקדמאיים השונים הפכו להיות המעוזים האחרונים של הטוטליטריות המחשבתית. איים של טוטליטריות רעיונית (הכינוי בעגה האקדמאית הוא ”תקינות פוליטית” Political Correctness) בים של חופש. בדומה לאימרה על הפטריוט אפשר לאמר ש”החופש האקדמאי הוא מיפלטם של נוכלי הפוליטיקה התקינה”.

ההתמודדות הרעיונית בין עולם האיסלאם לבין העולם המערבי הכניסה מימד חדש לוויכוח על חופש הדיבור. זה חורג מעבר למלחמה בטרור כי שם מדובר באיסלאם הרדיקאלי שמספרית הוא מהווה מיעוט (בין 10 ל-‏15 אחוזים לפי כל ההערכות) בקרב קהל הנוהים אחרי אללה. יש היום בעולם המערבי קהילות מוסלמיות שאוכלוסייתן גדלה בקצב מסחרר ומשקלן מתחיל לתת את אותותיו (באירופה הגידול נובע מהגירה מאסיבית חוקית ולא חוקית, בעוד שבארה”ב משקלה של ההגירה קטן יחסית לעומת הגידול כתוצאה מהמרות דת). הציבור הזה אולי איננו שייך ברובו לזרם הרדיקאלי של האיסלאם, אבל הוא מקיים מה שניתן לכנות ”יישור קו” עם הזרם הרדיקאלי. זה בא לידי ביטוי בתמיכה פאסיבית וגילויי אהדה, כולל תמיכה כספית, לפעילויות של הזרם הרדיקאלי, כולל פעולות טרור. בתחום אחד ישנה הזדהות מלאה עם האיסלאם הרדיקאלי – חוסר הסובלנות כלפי דתות אחרות וחוסר הנכונות לשמוע ולקבל ביקורת כל שהיא על האיסלאם ומנהגיו, אותה הם רואים תמיד כ”עלבון” – עלבון לנביא, עלבון לדת, עלבון לציבור המאמינים, עלבון להשד יודע מה. חוסר הסובלנות איננו נעצר בתגובות מילוליות. התגובות לעתים קרובות גולשות לפסים אלימים, אלימות שלפעמים מסתיימת בשפיכות דמים. הסיפור של הקריקטורות הדניות היה דוגמא אופיינית.

שורש הבעיה הוא באי-הנכונות של הציבור האיסלאמי לאמץ את הערכים ואורח החיים של החברה המערבית, והתעקשותו לשמור על אורח החיים והמנהגים שלו (ניתן לאמר שהמוסלמים מייבאים למערב את אורח החיים והמנהגים שלהם.¹)

בחברה המערבית, עם הפתיחות והסובלנות שלה, יש נטיה ללכת לקראת המוסלמים, מאחר שחופש הדת הוא אחד הערכים הבסיסיים שלה ואחד הביטויים לסובלנות המאפיינת אותה. אלא מה, אליה וקוץ בה. הרבה מהנוהגים המקובלים בעולם האיסלאם אינם עולים בקנה אחד עם הערכים וצורת החיים של החברה המערבית. ישנם נוהגים שהם חלק אינטגרלי של האיסלאם שהם עבירה על החוק במערב (ריבוי נשים, מילת נשים, רצח על רקע כבוד המשפחה וכו’), והציבור המוסלמי מצפה שהחברה המערבית תשלים איתם כביטוי לסובלנות שלה. כמה שזה נשמע מוזר, ישנה נכונות להענות לצפיה הזאת, בייחוד בקרב חוגי השמאל הליברלי. המוסלמים מרבים לעשות השוואות ליחס אל היהודים החרדים, ששומרים בעיקשות על המסורת ואורח החיים של השטעטל במזרח אירופה. הם מתעלמים מהעובדה שאצל היהודים אף אחד לא נרצח בשל השמעת דברים היכולים להתפרש כדברי כפירה באל או בשל נטישת הקהילה. גם הוצאת פאתווה איננה שיטה לטיפול בחריגות אצל היהודים. למעשה, הקהילה המוסלמית מנסה לנצל את הסובלנות של החברה המערבית על מנת לכפות עליה [על החברה המערבית] את חוסר הסובלנות שלה [של החברה המוסלמית].

חוסר הסובלנות הנובע מהסובלנות בא לידי ביטוי בהרבה תחומים. הוא מתבטא בצנזורה על התקשורת, צנזורה על סרטים ומחזות, תוכניות הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה ומניעת דיון פתוח בנושאים העשויים להתפרש כפוגעים ע”י הציבור המוסלמי. למעשה, כל השמעה של מה שהוא שקשור לאיסלאם שנחשב לשלילי בעיניים מערביות מוגדר ע”י הציבור המוסלמי החי בעולם המערבי כעלבון. הציבור המוסלמי למד להשתמש בנשק השוֹפְטָה (לוחמה משפטית או lawfare) ומשתמש בו בכל הזדמנות. ישנו גוף המכונה ”המועצה ליחסי ארה”ב והאיסלאם” (CAIR – Council for American Islamic Relations). הגוף הזה הוא השדולה הפרו ערבית (בדומה לאיפאק) בוושינגטון. במקביל הם גם מנהלים את יחסי הציבור של ארגוני הטרור (זו לא ההגדרה הרשמית של פעילותם, אבל זו התוצאה המעשית) וכחלק מהפעילות הזאת הם מרבים להגיש תביעות משפטיות נגד אישים ומוסדות בגין ”העלבת” האיסלאם. חלק אחר של הפעילות הזאת הוא הפעלת לחצים על תחנות שידור ועיתונים לפטר כתבים המפרסמים ידיעות או דברי פרשנות המהווים לדעתם עלבון לאיסלאם. כשהלחץ הזה איננו מביא לתוצאות הם לא מהססים לנסות ללחוץ על המפרסמים שיסירו את חסותם מתחנות השידור או העיתונים.

דניאל פייפס (Daniel Pipes) חוקר מהשורה הראשונה של העולם והתרבות הערבית, נמצא באופן קבוע על הכוונת שלהם, והרבה פורומים בהם הוא מוזמן להרצות נאלצים לבטל את ההזמנות בעקבות לחץ של CAIR, לחץ שלא פעם כולל איומים גלויים באלימות.

יש מספר (קטן מאוד למרבה הצער) של אינטלקטואלים ערבים החיים במערב שאינם הולכים בתלם. הם מתבטאים בפומבי על הצדדים השליליים שבאיסלאם וכותבים ספרים ומאמרים שרובם ככולם מתקבלים כ”עלבון” בקרב הציבור המוסלמי. המשותף לכולם הוא שהם נאלצים לחיות במחתרת, לשמור בסוד את מקומות מגוריהם ולא לפרסם מראש את תוכניות הנסיעות שלהם. הם לא נוהגים לזוז בלי ליווי של שומרי ראש. כאשר חומייני הוציא פאתווה בה קרא לרצוח את הסופר.

סלמאן ראשדי (Salman Rushdie) בגלל ספר שהתפרש כפוגע בנביא מוחמד, אמר ג’ימי קרטר ש”אפשר להבין אותם”. הוא גם מבין ללבם של הערבים שמטרתם היא חיסול מדינת ישראל אותה הוא מכנה ”מדינת אפארטהייד”.

דיכוי חופש הביטוי בעולם האקדמאי בולט בזכות עצמו בעיקר בשל העובדה שהוא מבטא תפנית של 180 מעלות ביחס לעבר. ”פיצוץ” הרצאות של מרצים מוזמנים שדעותיהם אינן עולות בקנה אחד עם הפוליטיקה התקינה הוא דבר שבשגרה. סגירת בטאוני סטודנטים בשל פרסומים המתפרשים כ”עלבון” ע”י ציבור כזה או אחר הם תופעה נפוצה (למותר לציין שה”כבוד” הזה הוא תמיד מנת חלקם של תאי סטודנטים שמרניים או יהודיים). שימוש באוטוריטה אקדמאית כדי להרתיע סטודנטים מהבעת דעות ”שנויות במחלוקת”, כולל איומים (לא תמיד מוסווים) שזה יכול להשפיע על הציון, הפך לכמעט נורמה בהרבה מאוניברסיטאות העילית. המימסד האוניברסיטאי עובר על כל התופעות האלו לסדר היום, ובלא מעט מקרים אפילו משתף פעולה. הסובלנות של המימסד לחוסר הסובלנות ממסדת את חוסר הסובלנות.

מכרה שלי השתתפה לפני מספר שנים כשומעת חופשית בקורס להיסטוריה של המזרח התיכון שניתן ע”י פרופ’ יואל ביינין (Joel Beinin) באונברסיטת סטנפורד. ביינין, שקנה לו שם כאחד מגדולי משמיצי ישראל בעולם האקדמאי, פתח את ההרצאה בשיעור הראשון במשפט הבא ”אם בסוף הקורס למי שהוא מהשומעים ישאר שמץ של יחס אוהד לישראל או לציונות, אראה את עצמי כמי שנכשל במשימה” (זה תרגום חופשי שלי מהמקור האנגלי). אותו ביינין (יהודי שעלה לארץ וחי מספר שנים בקיבוץ משמר העמק לפני שחזר לארה”ב) קרא לפני מספר שנים באמצעות האינטרנט לקהל אוהדיו בין הסטודנטים (יש לו רבים כי הוא מרצה טוב) למנוע מנתניהו שהוזמן להרצות באוניברסיטה. היתה מהומה גדולה, המשטרה הודיעה שהיא איננה יכולה להתחייב לשלומו של נתניהו וההופעה בוטלה. שלטונות האוניברסיטה לא מצאו שום פגם בהתנהגותו של פרופסור המסית לאלימות נגד מרצה אורח.

עטיפת ספרו של וויברסופר כושי בשם מייסון וויבר (Mason Weaver) כתב ספר בשם ”מותר לצאת מהמטע” (It’s OK to Leave the Plantation), בו הוא קורא לציבור הכושי להפסיק להסתתר מאחורי המיסכנות של העבר כדי להצדיק את הנחשלות של היום. שם הספר מתקשר עם תקופת העבדות. הסופר הוזמן להרצות באוניברסיטה הפוליטכנית של קליפורניה (שם הספר הופיע במודעות כנושא ההרצאה). הסטודנטים הכושים באוניברסיטה מחו בפני ההנהלה בטענה ש”שם הספר מהווה עלבון”. הנהלת האוניברסיטה נענתה וחייבה את המארגנים לבטל את המפגש. בנוסף, ננקטו צעדים משמעתיים נגד מארגן ההרצאה, סטודנט בשם סטיבן הינקל.

לפני כחודשיים, תא סטודנטים באוניברסיטת קולומביה (אינני בטוח בזהות הפוליטית של המארגנים, אבל אני מניח שהם שמרנים) הזמין להרצאה שני אנשים העומדים בראש ארגון מתנדבים, המנסה להלחם בהגירה הבלתי חוקית ממכסיקו ומקיים סיורים לאורך הגבול. ההרצאה פוצצה ע”י קבוצות של סטודנטים בעלי דעות ”מתקדמות” שהתפרצו לאולם ומנעו מהמרצים לדבר. התפתחו חילופי מהלומות בהן שני המרצים, אחד לבן ואחד כושי, יצאו בשן ועין. הארוע זכה לכיסוי תקשורתי רחב, אבל הנהלת האוניברסיטה החליטה לעבור עליו לסדר היום.

נוני דרוויש (Nonie Darwish) היא מצריה החיה היום בארה”ב. אביה שרת בשנות החמישים ברצועת עזה ובמסגרת תפקידו במודיעין המצרי ניהל את פעולות החדירה של הפדאינים לישראל. היא קבלה בבית את החינוך הסטנדרטי בכל מה שקשור לישראל, לציונות ול”עוולות” שנגרמו לערבים ע”י ישראל. בנסיבות שלא כל כך ברורות לי היא עברה מהפך שהביא לשינוי יחסה לסכסוך הישראלי-ערבי. היום היא מרבה להסתובב ברחבי ארה”ב ולהרצות נגד הטרור ועל השלילה שבאיסלאם הרדיקלי (היא נותרה מוסלמית). לפני כשבועיים, תא הסטודנטים היהודי, הלל, של אוניברסיטת בראון (Brown University) במזרח ארה”ב הזמין אותה להרצות בפניו. ארגון הסטודנטים הערביים של האוניברסיטה מחה בפני שלטונות האוניברסיטה בטענה שהדעות אותן דרוויש נוהגת להשמיע מהוות ”עלבון” לאיסלאם. הם גם הוסיפו ש”אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה”. שלטונות האוניברסיטה הבינו טוב את הרמז, והתערבו כדי למנוע את ההרצאה. הפעם הם קבלו סיוע מכיוון בלתי צפוי. הנשיאה המקומית של הלל נכנסה לתמונה ובטענה ש”צריך להבין את הרגישות שלהם”, בקשה ממארגני הכנס ”לחשוב עוד פעם”. ההרצאה בוטלה. דניאל פייפס מנהל באינטרנט אתר בשם Campus Watch, בו מתועדים באופן שוטף מקרים של דיכוי חופש דיבור וסתימת פיות באקדמיה בנושאי המזרח-התיכון. הוא גם מעודד סטודנטים ומרצים להשתתף באתר ולתרום מחוויותיהם האישיות. בשל כך מאשימים אותו ב”פגיעה בחופש האקדמאי וב”מקקארתיזם”.

זה הוא זה. חוסר ובלנות בשם הסובלנות.                       

המאמר הוא חלק מהמדור השבועי של דר’ ישראל בר-ניר בפורום “ארץ הצבי”