מפולת אוסלו-התנתקות מרסקת את מדינת ישראל


מפולת אוסלו-התנתקות מרסקת את מדינת ישראל



יוסי בלום הלוי
02.02.2008 23:10


יוסי בלום הלוי

יוסי בלום הלוי


מפולת אוסלו-התנתקות ממשיכה לרסק את מדינת ישראל, ואיש איננו עומד בפרץ. זהו דפוס התנהגות שפעם בזנו, שלא בצדק, להנהגת היודנרטים והתנועה הציונית בתקופת השואה ששתקה לנוכח הרצח של עמנו. עתה יכולים אנו להבין כיצד הלכו בני עמנו כצאן לטבח, ולא קמו על הנהגתם להדיחם ולהלחם על קיומם כעם וכבני אדם שואפי חירות וכבוד אנושי.




כשנה לפני ההתנתקות הכינותי מזכר שנשלח אל ראש הממשלה אריאל שרון, שריי ממשלתו חברי הכנסת ולידיעת הציבור ואמצעי התקשורת [i].  במזכר ניסיתי להציג תחזית של הצפוי למדינת ישראל כתוצאה מנטישת סיני והרס הישובים בחבל עזה.

 

המסמך תיאר איראניזציה של הרצועה, והשתלטות גורמי חמאס, חיזבאללה ואל קעידה על השטח, איום טילים פוטנציאלי על הכור הגרעיני בדימונה, והפיכת חייהם של יישובי הנגב ומישור החוף של ישראל לגיהנום.  המזכר צפה סגירת מעגל איומים שלם ומקיף על כל שטחי מדינת ישראל בטילים ובטרור: החל בשליטת חיזבאללה בתמיכת סוריה ואיראן על כל המרחב, מהגליל ועד מרכז הארץ, ולאחר הנסיגה מהרצועה – הפיכת הארץ כולה למאוימת טרור בינלאומי בהשראת ציר הרשע של איראן.

 

יו”ר הכנסת ראובן ריבלין, ח”כ אבשלום וילן,  ועוד ח”כים מימין ומשמאל השיבו לי במילים: “חזות קשה ומחרידה שנקווה כי לא תתרחש”. מאז זרמו מים רבים בירדן, ודם רב עוד יותר של חיילים ואזרחי ישראל נשפך בכפרי לבנון, הגליל, המרכז והנגב.

 

אי שם בבית החולים הסיעודי תל-השומר שוכב כצמח האיש שהובל והוביל את האסון הזה, כשאת דרכו ממשיך כמוכה אמוק, נושא כליו, ההורס והמשחית של מדינת ישראל – ראש הממשלה מר אהוד אולמרט.

 

 ההתנתקות הטראומטית האכזרית וחסרת התכלית שהובילו שני אלה, הפכה אלפי אזרחים נאמנים ויצרניים  למובטלים חסרי כל,  היא קרעה את החברה הישראלית לגזרים והמיטה כצפוי, קרע חסר עמוק באחדותו של צבא ההגנה לישראל בצאתו למלחמה האחרונה.

 

איש לא מנסה מאז להפיק ולו לקח אחד מאסון הסכמי אוסלו, אותם כינה אריאל שרון, בעבר הרחוק שלו: “הקוראלס (משפך השחיטה של הבקר) של מדינת ישראל”

 

ההתנתקות הייתה  המשכם הבלתי נמנע של הסכמי אוסלו מה- 13 בספטמבר 1993, והיום, כמעט חמש עשרה שנים אחריהם, המציאות האכזרית והנוראה עולה על כל דמיון שאיש העז בראשית תקופת ההסכמים להעלות על דעתו.  “לא היו קטיושות על אשקלון ולא יהיו”,  השיב רבין המנוח למתנגדיו מהימין הציוני – מישהו זוכר את ימי אוסלו העליזים ואת מה שנאמר אז – נותרה רק “מורשת רבין” – אך מהי בעצם?

 

היכן הם היום הוזיו המטורפים והחיים של הסכם הדמים הזה? יוסי ביילין? רון פונדק? שמעון פרס?  רובם עשו ועושים היום למען ביתם, פרס הוא נשיא מדינת קדימה, וממשיך אף היום בהזיותיו הפוליטיות ההרסניות, כמו גם בשחרור רוצחי יהודים בתמורה לח”כים ערביים שתמכו במועמדותו כנשיא.

 

אך לא רק המערכת הפוליטית של ישראל שקעה בטמטום המחליא, המנוון, הממכר של החתירה הנואשת לשלום שאיננו קיים, לאשליות מתוקות, שסופן מוות ומתאבדים, להשקעות עתק בגדרות “ביטחון” חסרות תועלת. הצבא ומערכת הביטחון כולה שקעו בתוכו של תהליך מנוון שהוביל את ישראל לתבוסה מתמשכת, לאובדן היכולת להכריע מלחמות, ולדוקטרינה הצבאית חסרת הערך של “עצימות נמוכה” אותה הובילו  פרס,  רבין וביילין, ואשר יושמה על ידי אהוד ברק,  ליפקין שחק ומופז, עם יתר הגנרלים שהמירו את מדי קרב בחליפות מצוחצחות, ואת תמרוני השדה של הצבא בלובי של בתי המלון נוסח “המזרח התיכון החדש” של שמעון פרס. ישראל הפכה על ידי ההנהגה הרקובה הזו למדינה מופרטת בכל: ממשטרה ועד צבא, מעמל כפיים של עובדי ניקיון, ועד לבתי משפט ולהוצאה לפועל פרטיים בחסות עיריות מושחתות תאבות בצע ושררה.

 

במקום להלחם בטרור הפכו קציני צה”ל  לפוליטרוקים הפוליטיים של הסכמי אוסלו, וקידומם הצבאי היה פועל יוצא של מידת הוויתורים והדבקות בשלום אותם הפגינו במו”מ שניהלו עם הרוצחים במהלך תקופת הסכמי אוסלו. קצונה זו הפכה עם שחרורה לקבוצת לחץ פוליטית הנהנית ממשמני השלטון ומנעמי הכסף והפרוטקציה הממשלתית, משל אין דין ואין דיין, נוהג ציבורי וניקיון כפיים ולו אף למראית עין.

 

כך הלך והתגבש יחד עם השחיתות הציבורית המופרטת, הקונספט המטורף שהטרור איננו מהווה סכנה אסטרטגית לקיומה של מדינת ישראל. כך הפך צה”ל לצבא בלתי לוחם, צבא של משרדים, גוף ביורוקראטי שמן ומסורבל המנותק מהמציאות הצבאית המזרח תיכונית. כדי לקיים את עצמו ואת הביורוקרטיה שיצר והגדיל למטרותיו האנוכיות, פרק צה”ל את עיקר הכוח היבשתי הלוחם שלו. חטיבות ואוגדות שלמות, יותר ממחצית הכוח שהיה קיים בשנות השמונים, פורק ופוזר, ויתר הכוח נוון עד לכדי מחצית ממלאי  התחמושת ומהתקן המזערי לכוננות מבצעית בכלים ובכוח אדם.

 

“לשם מה צריך כל כך הרבה ברזל ותחמושת”, שאלו במטכ”ל, “אפשר לקצץ בימי מילואים ובעיקר באימונים לכשירות הכוח היבשתי של צה”ל”, אמרו חכמי אוסלו – “הרי השלום בפתח והטרור ככל שיפגע בנו הרי איננו סכנה קיומית”.  

 

איש מבין קובעי המדיניות האסטרטגית של ישראל מאז תום מלחמת יום הכיפורים, כולל כל ממשלות ישראל בלא יוצא מהכלל, לא הבין שהעולם הערבי-איסלאמי הפיק את הלקחים המתאימים  למטרת היסוד שלו שהייתה ונותרה ההשמדה של המדינה היהודית,  או לפחות החלשתה וגימודה עד כלות כוחותיה. אל מול כל אלה יצאה מדינת ישראל לדרך הזוית-אשליות ובקונספציה של “שלום לדורות”, של וויתורים קרקעיים בשטחים שהם חומת המגן האחרונה נגד כיליונה. לו קמה ברברה טוכמן מקברה, היה נכתב פרק חדש ומחריד של מצעד האיוולת אותו מדגימה מדינת ישראל מאז 1993.

 

ישראל של 2008 רואה במו עיניה את החורבן שהמיטו קברניט אוסלו מרבין ועד נתניהו, מברק ועד שרון ואולמרט, אבל עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, פה להם והוא שותק אל נוכח המפולת הנוראה בה אנו הולכים, משותקים מארס העקרב המכיש אותנו ללא הרף, כשאנו ממשיכים לשאתו על גבנו בחציית נהר השלום הממית.

 

צה”ל חשב על מלחמה בעצימות נמוכה ברמת ההתמודדות הטקטית – אבל התעלם מההשלכות האסטרטגיות של איומי הטרור. התבוסה שנחל צה”ל בקרב על שלום מדינת ישראל ברצועת הביטחון 1982 – 2000 היה המעבדה איראנית-סורית להוכחת הישימות של הצלחת אסטרטגיית הטרור נגד ישראל. ערפאת, הפאתח, אבו מאזן, והחמאס מיישמים הצלחה זו ברצועת עזה ומביאים אותה להישג אסטרטגי  מסחרר  השובר  את המאזן הצבאי-מדיני  במזרח התיכון. האם מישהו בממשלת ישראל ערב דוח וינוגרד מסוגל להגיב על התפתחות הדרמטית של נדידת האוכלוסין מעזה לסיני, לאורך הגבול המערבי עם מצרים ?!

 

האם מישהו צפה שהצבא המצרי כולו, כולל כוח-השלום האמריקני בסיני ייסוג לנוכח כוחות החמאס, אל קעידה וחיזבאללה, החוגגים ניצחון והפתעה שלא תיאמן במרחבי סיני מרפיח ועד אל עריש וחופי הים האדום?

 

ומה תעשה מצרים? האם תנסה להחזיר את חצי מיליון העזתים לרצועה? ואולי תניח להם לעשות עבור מצרים את העבודה ולכרסם בביטחון ישראל בגבול השקט ביותר שהיה עד עתה – גבול הנגב הדרומי בואכה אילת ומיצרי טיראן?

 

צה”ל חשב ופעל במונחים  של מוצבים, של הגנה על בסיס בטחון-שוטף על גדרות הביטחון, ברצועה, על סיורים והסתגרות של כוחות בתצפיות טנקים ואמצעי תצפית אלקטרונית. החיזבאללה – ואיראן חשבו על טרור ברמת איכות גבוהה והכשירו את ארגון הטרור הזה לפעול כיחידת עילית של דיביזיות הקומנדו האיראניות ומשמרות המהפכה הפנאטיות גם יחד. צה”ל ויחידות העילית שלו הופעלו על ידי המטכ”ל הישראלי בדרך השגויה ביותר כל שנות מלחמת לבנון הראשונה ועד בכלל בגבול הרצועה שלאחר ההתנתקות.  ארבע אמהות עם ביילין ושות’ השלימו את מלאכת החיזבאללה וברק הבריח את ישראל כמוכת אמוק מרצועת הביטחון בדרך שהבטיחה את המשך המלחמה  בנו בתנאים קשים עוד יותר.

 

הא בהא תליא – והלבנוניזציה של הרצועה מאז ההתנתקות הדגימה לנו ובצורה הקשה ביותר כיצד הפך החמאס מכנופיה מזוינת, לכוח צבאי אפקטיבי המסוגל לחשיבה אינטלקטואלית צבאית ההופכת על פניה הנחות יסוד של גופים צבאיים במדינות מסודרות.

 

כך הובילו הוזי אוסלו, אריאל שרון, אולמרט, פרס, לבני, מופז וברק להרס צפוי מראש של הנכס האסטרטגי  האחרון של ישראל. “הסכם השלום” עם מצרים, שהפך למעשה להסכם זמני להפסקת הלוחמה עם מצרים בחסות אמריקנית. אבל גם ההישגים המוגבלים של הסכם זה חלפו ועברו מהעולם ככל שתוכנית ההתנתקות יצאה אל הפועל, ומופז בשליחות שרון התיר למצרים לשנות את הסטאטוס קוו הצבאי כדי שמצרים תשמור על ציר פילדלפי עבור ישראל. כדאי לשוב וללמוד את החלטת ממשלה מספר  1996 מתאריך השישה ביוני 2004 שכותרתה “תוכנית ההתנתקות המתוקנת”  [ii].  הבה נבחן את החלטות הממשלה  – בדמיונם של חברי הממשלה המופקרים והמושחתים  הללו שגררו אותנו למציאות הקטסטרופאלית של אמצע ינואר 2008 בקדמת סיני:

 

  • מדינת  ישראל  מחויבת  לתהליך השלום  ושואפת  להגיע להסדר מוסכם על בסיס חזון נשיא ארצות-הברית, ג’ורג’ בוש. התוצאה – אובדן החזון הציוני והעצמאות המדינית לקבוע גורלנו – אינטרס זר של מעצמה המתחשבת אך ורק באינטרסים שלה ולא בהסכמים ובהבנות עם ישראל.

 

  • התכנית להוביל למציאות ביטחונית,  מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר. התוצאה – אסון בטחוני מחריף והולך בדרום הארץ, נטישת אלפי תושבים מפחד הקסאמים, חוסר יכולת מדינית להגיב נגד הטרור המשתמש באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי בשל גינוי בינלאומי, חוסר יכולת למנוע אפילו מצור כלכלי מוגבל  ומניעת חשמל ודלק מישות הלוחמת בנו. כניסת אלפי טרוריסטים ובני משפחותיהם לרצועה מגבול מצרים בניגוד לכל ההסכמים יצרו מציאות דמוגראפית שונה לחלוטין מהכוונות לכאורה של הממשלה.

 

  •  יציאה  מרצועת  עזה ומאזור בצפון השומרון  עשויה להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית.  התוצאה – אשליה אותה זרעו  במכוון פרס, שרון ואולמרט, שטענו כי ההתנתקות  תקטין את הוצאות הביטחון בשמירה על ישובי גוש קטיף. המציאות היא הוצאות ענק ואחזקת כוחות על אוגדתיים לשמירה על גבול הרצועה מול התקפות בלתי פוסקות של הטרור מתחת לאדמה מעליה באוויר ודרך הים. החיכוך לא רק קטן אלא גדל לממדים מפלצתיים ואנו מחויבים בינלאומית נגד רצון אזרחי ישראל לספק חשמל למחרטות הטילים, בעוד שאלו נורים לעבר תחנת הכוח המזינה אותן.

 

  •    השלמת  התכנית  תשלול את תוקפן של  הטענות  כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה. התוצאה – ישראל עדיין נחשבת לכוח כובש האחראי לרווחת העזתים.

 

  •   התמיכה  הבינלאומית למהלך זה רחבה וחשובה. תמיכה זו  חיונית בכדי להביא את הפלסטינים לממש  בפועל את  המוטל  עליהם  בתחומי הלחימה  בטרור  וביצוע הרפורמות  על-פי  מפת הדרכים.  התוצאה   הקהילייה הבינלאומית תומכת בפלשתינאים ולא בישראל – למרות התוקפנות שלהם נגד אזרחינו והעובדה שלא מקיימים ולו תג אחד בהסכמי השלום עמם. – אלא חיליי אבו מאזן רוצחים בנו ללא חדל אף יורים עלינו טילים  מעזה בדיוק כמו הג’יהאד והחמאס.

 

  •   מדינת   ישראל  תפקח  ותשמור  על   המעטפת החיצונית  ביבשה, תשלוט באופן בלעדי במרחב האווירי  של  עזה,  ותמשיך  לקיים  פעילות צבאית במרחב הימי של רצועת עזה.  התוצאה – ישראל איבדה שליטה על מרחבי היבשה סביב הגבול הבינלאומי בציר פילדלפי ואורך חופי הים – ספינות חיל הים שומרות טווח מחשש לירי טילי נ”ט נגד כלי השיט. ההברחות מהמנהרות ובספינות וסירות נמשכו ללא הפרעה גם ערב הפריצה הגדלה של חצי מיליון פלשתינים לסיני.

 

  •   רצועת  עזה  תהיה מפורזת  מנשק  שהימצאותו אינה   תואמת  את  ההסכמים  הקיימים   בין הצדדים.  התוצאה  עזה הפכה למדינת הטרור הרצחנית הגדולה בעולם – שוהים בה בחסות מצרים נציגויות של חיזבאללה, אל קעידה, פאתח אל איסלאם, טאליבן, החזיתות העממיות של אש”ף, גדודי אל אקצה של הפאתח, משמרות המהפכה – והיא הפכה למכללת הטרור והחבלה לארגוני הטרור בכל המרחב של מדינת ישראל ומחוצה לה. כך הפכה הסעיף הבא בהחלטה 1996 לפלסתר ולעג למצהיריה:  מדינת  ישראל  עומדת  על  כך  שלא  תהיה  נוכחות ביטחונית  זרה  ברצועה ו/או באיו”ש, שלא  בתיאום עמה ובהסכמתה“,    וגם: “מדינת  ישראל תמשיך לקיים נוכחות צבאית לאורך קו הגבול   בין   רצועת   עזה  לבין   מצרים   (ציר “פילדלפי”). נוכחות זו הינה צורך ביטחוני חיוני”.  

 

כך הפכו אזרחי ישראל בעל כורחם לעדר מוכה בהלה, מוכה וחבול המובל לטבח והימלטות חסרת תכלית על ידי ממשלה שבראשה עומד שרלטן פוליטי ציני, מושחת וחדל אישים שאיננו מסוגל לשמש מצביא ומנהיג של עם אותו הוא הוביל למלחמה מיותרת ואובדנית.

 

בשבוע הבא יעלה דוח ווינוגרד לסדר היום הציבורי. מי שסבור כי דוח זה מסכן את אולמרט וממשלתו, לא רק שטועה, אלא שהוא משמש שלא מדעת מכוון, שכפ”ץ מגן לקטסטרופה הביטחונית המתחוללת עתה בגבולנו המערבי עם הגדולה והחזקה במדינות ערב, מדינה החמושה ומאומנת בנשק אמריקני ובתורת לחימה מערבית מתקדמת.

 

מצפון ומדרום מתקדרים עלינו ענני מלחמה. גבול מצרים פרוץ לכל מבריח, טרוריסט, ולכוחות הפשיטה של מדינת הטרור החמאסית החדשה שהוקמה על ידי אולמרט, לבני וברק בצפון סיני.

 

בפני ישראל עומדת עתה הדילמה הגדולה, האם להלחם במדינת הטרור הזו הנשענת של שטח מצרי ריבוני לכאורה, ולהסתכן במלחמה כוללת, או להבליג ולהפוך את כל מרחב הנגב, כולל שדות התעופה הצבאיים והמתקנים הגרעיניים הרגישים המצויים בו פתוחים לירי תלול מסלול, לפשיטות והתקפות טרור.

 

ועם כל אלה היכן עוד תימצא אומה, שגם ברגעים גורליים אלה לקיומה אין בנמצא אופוזיציה המסוגלת להציב אלטרנטיבה לשלטון הדמים, ההזוי, הפחדן והמטורף הלזה.

 

כך ממשיכה מפולת אוסלו-התנתקות לרסק את מדינת ישראל, ואיש איננו עומד בפרץ. זהו דפוס התנהגות שפעם בזנו, שלא בצדק, להנהגת היודנרטים והתנועה הציונית בתקופת השואה ששתקה לנוכח הרצח של עמנו. עתה יכולים אנו להבין כיצד הלכו בני עמנו כצאן לטבח, ולא קמו על הנהגתם להדיחם ולהלחם על קיומם כעם וכבני אדם שואפי חירות וכבוד אנושי.

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר