ראיתי אותך בטלביזיה נועץ מבט צונן בסרבן ההינתקות מהימין, אבי ביבר (“ערב חדש”/1.8.06). המבט הזה הסגיר תחושת התנשאות ובוז. לשאלת דן מרגלית, האם היית מחזיר אותו לצה”ל, השבת בספונטאניות- “לא”! לתשובתך צירפת את הסיבה ובאותה נשימה, זכו צופי התוכנית לשמוע את השקפתך על מוסר וסרבנות. על מנת לתת חיזוק למילותיך, לא שכחת להדגיש, שאת הדוקטוראט שלך עשית בפילוסופיה.

השקפתך המעוותת על מוסר וסרבנות, היא הסיבה לשורות האלה. נתחיל במוסר. לפני זה, אני רוצה לעשות לך הכרה עם האלוף במיל. פרופ’ יצחק בן ישראל – שאתה לא מכיר. לך למראה ותגיד (אל תילחץ, זה קצר): “אני איש מוסרי. מהסיבה הזו נעניתי לקריאתו הטלפונית של פושע מורשע (כך סיפרת לדן מרגלית), שהזמין אותי להצטרף למפלגה של אבא שלו. אני לא מטומטם, ברור לי שרק בזכות הקפדה על זכות השתיקה של שני בניו הנחקרים, המנהיג שלי לא נכנס לאותו תא, שאריה דרעי פינה. א-פרופו סרבנות – אני איש מוסרי ולכן אין לי בעיה עם המנהיג הנוכחי של המפלגה שלי, ששולח חיילים לשדה הקרב, תוך סיכון גופם וחייהם, בעוד שני בניו משתמטים משרות בצה”ל”.

נו? קשה, הא?!  

מר בן ישראל הנכבד. אל תעשה עלינו פוזות. אתה הצטרפת ביודעין למפלגה, שרבים בציבור ראו בה עיר מקלט לחשודים, נאשמים ומורשעים. אז בבקשה ממך, כשמדברים על מוסר, אני מציע לך להתאפק. שמעתי פעם פילוסוף יותר מוצלח ממך, פרופ’ אסא כשר, שדיבר בשבחה של הבושה. החשש מצריבתה, כך הסביר, הוא שמונע מאיתנו לעשות דברים בלתי מוסריים. הקלות בה השתלבת ב”קדימה”, מוכיחה שאיבדת את הבושה.

אחרי ששמעתי אותך, פתאום  שמחתי שלא נכנסת לכנסת. בהתחלה, כשעוד לא היית מספיק מוכר לציבור (גם לי), חשבתי, שפרופ’ עם דרגות אלוף, יחזק את האיכות הממוצעת של חברי הבית. לצערי נתבדיתי. אנשים עם מוסר סלקטיבי כמוך, יש לנו די והותר בכנסת.

עכשיו כמה מילים על סרבנות. עשית גזירה שווה בין הסרבן מימין, לבין אחיו משמאל. “סרבנות, היא סרבנות, היא סרבנות”, אמרת – וטעית! הסרבן השמאלני, מסרב לבצע את האידיאולוגיה שניצחה בבחירות. לעומתו, הסרבן הימני, בהיותו דמוקרט, לא יסרב לעולם לבצע את האידיאולוגיה שניצחה, שהרי הוא חונך על הפסוק: “אחרי רבים להטות”.

אבי ביבר סרב לבצע את האידיאולוגיה שהובסה בקלפי. אילו מצנע, שהניף את דגל הפינוי החד צדדי היה מנצח – אין לי ספק שהוא – למרות הכאב – לא היה מסרב. המסקנה: הסרבן הראשי בתולדות מדינת ישראל, היה אריאל שרון שסרב לכבד את הכרעת הבוחרים. פעמיים.

אני לא ממציא את זה: היית כאן כשזה קרה. גם אתה שמעת אותו מתחייב לכבד את תוצאות משאל המתפקדים. אחרי שהפסיד, השליך את הפסדו לפח, לקול מחיאות הכפיים שלך ושל חבריך שוחרי הדיקטטורה הזמנית. מיליון אמנון אברמוביצ’ים לא ימחקו את החרפה הזאת שלכם. אם אתה חושב שמיליוני הנבגדים שכחו – אז אתה טועה.

לסיכום מר בן ישראל, אני הקטן מציע לך, אל תלך שולל אחרי “אופנות מוסריות”. אומנם “המוסר האמיתי” ואחיו “המוסר הסלקטיבי” נראים זהים, אבל האמיתי עשוי זהב טהור, והסלקטיבי רק מצופה זהב. הזמן, הלחות  והאופנה המתחלפת יקלפו אותו ויעשו בו שמות. ותר עליו.

(הערה: את דעתי על הסרבנות מימין הבעתי באחד ממאמריי הקודמים. אני נגד.)