מיכאל הרסגור מרכין ראש


מיכאל הרסגור מרכין ראש



בועז מושקוביץ
17.02.2008 21:14


אלכסנדר סולז'ניצין, קרה לו נס רפואי, אך אין בכך כל סתירה עם ספריו

אלכסנדר סולז’ניצין, קרה לו נס רפואי, אך אין בכך כל סתירה עם ספריו


כשאני מאזין לפרופסור מיכאל הרסגור, אני מנסה לא להיטפל למעידות הקטנות, אבל הוא אומר דברים בתלי נסבלים, בגדר הפרת האמונים של המדען כלפי תלמידיו.




 

“מזלו של מיכאל הרסגור” 

מיכאל הרסגור “מקרב ומתקרב

 

מיכאל הרסגור דיבר על פחות מ-200 שנות בהיסטוריה והספרות הרוסית לאורך 11 תכניות. חובה לומר, שיש להרסגור זכויות, רבים מסיפוריו שהוא שידור בלמעלה מ-20 שנות הפעילות ברדיו מעניינים ואולי הוא הצליח לגרום לכמה אנשים להתעניין בהיסטוריה. אך הסדרה הרוסית חשפה אותו כמי שאינו בוחל בהקרבת האמת על מזבח משאלת לבו להצדיק בכל מחיר את אמונותיו.

אני מנסה לא להיות כלפיו קפדן יתר על המידה.  אני סולח לו שבאתנחתות המוזיקליות שלו הוא הצמיד שירים תקופתיים לתקופה לא נכונה. אני מוכן לעבור על סדר היום על כך שהוא לא דייק אודות תוכנו של הספר “שנים-עשר הכיסאות” ודיבר סרה ב”האומן ומרגריטה”, שאותו הוא לא הבין, למרות  שאלה שייכים לארון הספרים שעיצבו את דור ההתפכחות בברה”מ.

אני לא מבקש ממנו שיידע ויספר על ההיסטוריה, הפרוזה והשירה של אותו הדור. הערתו בסוף “בדקתי את הספרים שיצאו בתקופה של פוטין והם לא מעניינים” אינה במקומה, כי הוא דילג על רובד ספרותי והיסטורי שלם משנות השישים עד שנות התשעים, אבל עדיף שכך: הוא לא האדם המתאים לדבר על השירים של ולדימיר ויסוצקי, ספרים של האחים סטרוגצקי או על הטרילוגיה “הסגה המוסקבאית” מאת וסילי אקסיונוב.

אך היסטוריון לא יכול היום לדבר על תולדות ברה”מ ולא להזכיר את תוכנו של “ספר הקומוניזם השחור“, שנכתב על ידי קבוצת היסטוריונים אירופיים, בעריכת סטפאן קורטייה, בעצמו קומוניסט לשעבר. או של איזשהו ספר דומה אחר. אי-אפשר להזכיר את מה שקרה בתקופת סטלין בנימה של מעין אפיזודה מקרית וחולפת, שאולי לא הייתה כל כך נוראה כמו שמספרים.

נדהמתי לשמוע ממנו בפרק האחרון, שריפויו של סולז’ניצין ממחלת הסרטן מוכיחה כביכול, שהחיים הסובייטיים תחת סטלין לא היו כל כך “שחורים משחור”, ולראייה: הרופאים הצילו אותו מסרטן, וזה מהווה סתירה לדברים שסולז’ניצין כתב…

קשה להמציא טענה אווילית כל כך. מחלת הסרטן של סולז’ניצין התפתחה במהלך 1953, אחרי שחרורו מהמחנה ומותו של סטלין. ניתן לו להגיע לעיר טשקנט, שם נותח. הריפוי מסרטן היה נס רפואי נדיר באותה תקופה. “ארכיפלג גולג” הוא אוסף של עובדות מחקריות, אין בנס הרפואי שקרה למחברו כל סתירה עם שום מלה בספר.

אותו עולם של מחנות הכפייה, שנראה היום כמו שייך לגלקסיה אחרת, פעל כמערכת גדולה, אכזרית, מסורבלת, מגושמת ואטומה. קרו שם דברים שתבונת האדם לא תופשת. התרחשו גם ישועות מופלאות, אך לא כי המערכת “לא הייתה שחורה משחור” אלא כי היא הייתה לא יעילה ופרוצה לחדירתם של צירופי מקרים, תקלות ונסים. מיליוני אסירים מתו מתת-תזונה, תשישות ומחלות, אבל היו גם כמה שחייהם ניצלו ממש בתוך המחנה בידי איזשהו רופא מוסקבאי חשוב, שבמקרה היה כלוא שם אף הוא.

יש לי עוד דוגמה עבור מיכאל הרסגור, שבעזרתה הוא יכול לנסות ולהוכיח את התזה שלו. איש אחד בשם נפתלי פרנקל היה אסיר במחנה “סולובקי” האימתני, אך הצליח להפוך לבעל תפקיד בנ.ק.ו.ד. ופיקד על בניית תעלת “בלומורבלטייסקיי“, אחד הסמלים של גולג; כמאה אלף אסירים מתו בבניית התעלה. האם יטען הרסגור, שמקרהו של אותו נפתלי פרנקל מוכיח, שבפני האסיר בגולג נפתחו אפשרויות קריירה? הלא כל ההסבר הוא, שהאיש היה בן שטן ובר מזל?..

 

 סולז’יצין וארנבורג

כשהרסגור הזכיר לראשונה את סולז’יצין, זה נשמע מזעזע: “ישב במחנות ואחר כך ברח לאמריקה”, מה שמכתים את הרסגור בחשד של אי-עשיית שיעורי בית לפני ההרצאה. בפרק האחרון הרסגור ניסה לספר את הסיפור האמתי, אבל זה יצא לו קצת מגומגם.

בשנת 1974 סולז’ניצין גורש בכוח מברה”מ למערב גרמניה בעקבות פרסום ספר המחקר המונומנטלי “ארכיפלג גולג“; אני זוכר את האירוע הזה ואת מסע ההשמצה נגדו (אשר עורר סקרנות רבה לסולז’ניצין, אבל זה כבר נושא אחר).

במלחמת העולם השנייה הוא היה קצין קרבי, נעצר תוך כדי המלחמה ונאסר לשמונה שנים. כתב וחקר את מכונת ההשמדה הקומוניסטית. “ארכיפלג גולג” מכיל תיאור של כל מרכיבי המכונה: מעצרים, חקירות, האשמות, משפטים, הוצאות להורג, תנאי חיים במחנות ובתי כלא, הובלת אסירים ברכבות וברגל, עבודת פרך, התנהגות שומרי המחנות, יחסים בין האסירים, היחסים בין הפוליטיים לפליליים, בריחות, מרידות וכן הלאה. ספר סוחף, שבזכותו העולם הכיר היטב את המלה “גולג” וקיבל תיאור אחיד ומהימן של הזוועה. הוא כתב עוד מספר רומנים עלילתיים ודברי הגות. לרוסיה חזר כמנצח לאחר נפילת האימפריה ועורר מחלקות על י די הספר על  ההיסטוריה של היהודים ברוסיה “מאתיים שנה ביחד”.

הסופר איליה ארנבורג היה בן טיפוחיו של סטלין, ששרד את כל הטיהורים, כולל השמדת הסופרים היהודים, למרות התקופות הארוכות שבילה במדינות המערב. ניתן לייחס זאת לכישרונו המופלג להציג את השלטון הסובייטי באור חיובי, אומנם רבים בעלי כישרונות המועילים לסטלין הוחלפו; רק בודדים שרדו לצדו של הרודן לאורך כל הדרך, ארנבורג היה אחד מהם. הרסגור הקדיש לו שתי תוכיות, כאילו היה האירוע הספרותי וההיסטורי החשוב של המאה ה-20 בברה”מ.

הרסגור סיפר על ארנבורג אנקדוטה, שכדאי להזכיר. בצעירותו, ארנבורג נעצר בגין הפעילות המהפכנית נגד השלטון ו… שוחרר לפני המשפט וניתן לו להגר מרוסיה לצרפת. הרסגור לא סיפר, שבשנים שידידו הפריזאי של ארנבורג ולדימיר אוליינוב המכונה “לנין” היה בשלטון, בעבור עבירות פחותות בהרבה מזאת של ארנבורג הצעיר, כל איש “che.ka.” היה רשאי לגזור עונש ולהוציאו לפועל בו במקום. בשביל זה בבניינים שנתפסו כדי לשמש משרדי “che.ka.” היו מרתפים וחצר אחורית. מוגש כחומר לימוד למי שרוצה להבין מדוע המהפכנים למיניהם מנצחים ומדוע כל כך קשה לאחר מכן לנצח אותם.

 

מטרה בכיוון החץ

הרסגור אוהב את לנין, בייחוד את מילותיו “אנחנו נלך בדרך אחרת”, לאחר שאחיו הבכור עלה על גרדום בגין ניסיון לחסל את הצאר. טוב, מי ישכח את התמונה ההיא מספרי בית ספר, בה צויר לנין הצעיר האוחז בכתפה של אמו הבוכייה? הרסגור אוהב לספר על הספר “מה לעשות” ובו המצאתו של לנין להקים גוף של מהפכנים מקצועיים, שיפורנסו על ידי המסים, שהעמלים ישלמו למפלגה, ויעסקו רק במהפכה.

הרסגור רק לא מגלה למאזיניו, שכל סיפורי לנין האלה, כולל זה שעל אודות אחיו, יצאו ישירות מפי ההיסטוריונים הסובייטיים. בעיני הדור החדש, לנין היה בסך הכל עיתונאי אפור, שרצה להיות פילוסוף ומנהיג. שנים רבות הסתובב בבירות אירופה על חשבון המפלגה. תורת המהפכנים המקצועיים שירתה ופרנסה אותו. בגיל 47 ניצל את מחדלי יריביו כדי לתפוס את השלטון.

מיד לאחר מכן הוקמה ועדת החירום להגנת המהפכה “che.ka.“, “הטרור האדום” היה למוסד רשמי. מפקדו הראשון פליקס דזרז’ינסקי היה צאצא למשפחה פולנית אצילה. בצעירותו שיחק עם רובה ובמקרה הרג את אחותו, על פי גרסה אחרת אחיו עשה את זה. היה קתולי פנטי וחלם לחסל את כל הרוסים. אחר כך הפך לתועמלן מרקסיסטי בקרב הפועלים, אשר בשל כך לא פעם הפליאו בו מכות. ההיסטוריה הפוסט-מהפכנית כינתה אותו “פליקס הברזל”.

ברזל אכן לא חסר שם. שימוש בפסיכופתים, שהיה נהוג במוסד האינקוויזיציה, אומץ על ידי “אבירי המהפכה”. רובם ככולם , הקורבנות היו בני המעמדות שאת לחמם הרוויחו בעמל. כשהצבא הלבן היה מצליח לכבוש  עיר, ממרתפי הבניינים, שמהם פעל “che.ka.“, הוצאו גוויות עם סימני כוויה, גפיים כרותות ואברי מין מעוכים.

פליקס הברזל” הוציא לפועל את המדיניות של לנין ולשם כך עמד על זכותו להוציא להורג חשודים בהתנגדות למהפכה, אף אם פה ושם “החרב תיפול על ראשי החפים מפשע”, כדבריו. על פי יצחק בבל, שעליו הרסגור סיפר באחת התכניות, מספיק היה שיוסק לגבי מאן דהו, ש”האיש הזה אינו נחוץ לנו בעתידנו הזוהר” כדי שלאיש לא יהיה שום עתיד. המדיניות, שכונתה לימים “חוטבים עצים – עפים שבבים”, נולדה למעשה עם המהפכה.

אך הרסגור מעז לעמת את דבריו של אלכסנדר סולז’ניצין על כך, שלא היה הבדל בדרגת הרוע בין לנין לסטלין, עם דבריו של ניקיטה חרוש’וב, שהצדיק את מעשיו של לנין על ידי הצורך להילחם ב”אויבי הפרולטריון”. (על צימאון הדמים של לנין, ששליחיו המיתו בפגזים כימיים את איכרי מחוז טמבוב, כתבתי גם במאמרי “מזלו של מיכאל הרסגור“.)

 

למיכאל הרסגור חשוב מאד בכל מחיר להוציא את המשטר הקומוניסטי אם לא זכאי, אז לפחות לא לגמרי חייב. על פי התייחסותו לסולז’ניצין אפשר להסיק, שהוא: או אינו מסוגל להעריך את משמעות האירועים שקורותיהם הוא למד; או אינו מסוגל שלא להתעקש ולצייר מטרה מסביב לאותו החץ שהוא ירה בצעירותו כשהצטרף לשמו”ץ.

עד כמה שביצת האידאולוגיה הקניבלית הזאת יכולה ללכוד את כושר שיפוטו של האדם תעיד העובדה, שאפילו אחד המחברים של “הספר השחור” ציין את עדיפות הסובייטים על הנאצים בכך, שבברה”מ “לא היו מחנות מוות”.

למה התכוון, האם לכך שבמחנות הסובייטיים לא נעשה שימוש בציקלון-בי? זה נכון, אך איך יכונה מחנה “בוטוגיצ’אג“, שבו האסירים כרו עפרת אורניום ונערכו ניסויים רפואיים בבני אדם? כ-380 אלף איש מצאו את מותם במקום הזה. איך יכונה מחנה “סולובקי“, שהוקם על קבוצת איים בים הצפוני על פי הצו של לנין עצמו; שם המציאו הראשים היצירתיים, שאפשר לקשור אנשים לקורת עץ ולגלגל אותם ממדרגות ענק? איך יכונו מאות ואלפים של מתחמים מגודרים בתיל, בהם בני אדם “נטחנו לאבק המחנות”, כלשונם ההומוריסטית של קציני נ.ק.ו.ד. ?

 

הרסגור טועה בהבנת הרוסית

דבר לא עוזר, אמנם מיכאל הרסגור מודה שהשלטון הסובייטי ביים בסרטי קולנוע את הקרב שלא היה על השלטון בפטרוגרד והוא מודה, שרק בין מרץ לאוקטובר 1917 הייתה דמוקרטיה ברוסיה, אך הוא אוהב את המהפכה ההיא. אף את שותפתו לאולפן השידור לימד להגות “המהפכה הגדולה”, שזה תעתיק מהמינוח הסובייטי לאותו היום, שבו חייליו של טרוצקי תפסו רכבות, דואר ומרכזיות טלפון בעיר הבירה.

כעת הרסגור מתלונן על כך שהמשטר הרוסי החדש החליף את המלה “מהפכה” (revoluzija) במלה “הפיכה” (perevorot) אשר לדעתו של הרסגור מבטאת את הנטייה להפחית בערכו של האירוע. ברם, האמת היא, שידיעת הרוסית בוגדת בפרופסור. מדובר כאן בניואנס לשוני שהוא לא למד אצל טורגנייב ולרמונטוב.

השימוש במלה “perevorot” תחת “revoluzija” יכול לנבוע מסיבות שנות, בהתאם לכוונת הדובר. לב טרוצקי נהג לכתוב לסירוגין “הפיכת אוקטובר” או “מהפכת אוקטובר” באותו טקסט כמלים נרדפות; והוא אחרון החשודים בזלזול באירוע, שהיה בעיניו קרש קפיצה ל”הגמוניה פרולטרית” בעולם כולו.

בתקופה הנוכחית, החלפת המונחים מסמלת לא המעטה בגודל ההתרחשות, כפי טענתו של הרסגור, אלא שלילת הלגיטימיות שלו. במשך 70 שנה נלמדה “מהפכת אוקטובר” כאירוע המכונן של העידן החדש בחיי האנושות, תחילת העתיד הזוהר שאליו הובילו, באורח דטרמיניסטי, כל הנתיבים ההיסטוריים. אך כעת האירוע, שגזר על מיליוני עמלים חיי אומללות ומות ייסורים, אינו נחשב לאירוע חיובי. תודה רבה, בכל זאת נצפה שיפור-מה בציוויליזציה הרוסית.

 

הולודומורשהרסגור לא מכיר

הולודומור” (holodomor) היא מלה אוקראינית (ברוסית זה נשמע “גולודומור“), שפרושה “טבח על ידי הרעבה” או “מגפת רעב”. ארצם של האוקראינים מתהדרת באדמה שחורה שמנה,  שפע מים ואקלים מתון. איכר אוקראיני חרוץ נעזב לנפשו מסוגל לכלכל לשובע את משפחתו ועוד כמה משפחות עירוניות, שיקנו את מרכולתו בשוק. רעב באוקראינה אינו יכול להתרחש אלא כמעשה מכוון. מי רצה שם קולחוזים, מלבד עצלנים ואידיוטים?

האיכרים החרוצים ביותר, שהתבססו כלכלית טוב יותר מאחרים, הושמדו כ”אויבי המעמד”. נגד האחרים, על מנת “לשכנע” אותם להצטרף לקולחוזים הופעל נשק ההרעבה. יחידות מיוחדות פשטו על הכפרים והחרימו את כל מלאי המזון. קיבלתי עדות מאבי, שברחובות חרקוב שכבו גופות של המתים מרעב, שבכוחות האחרונים הגיעו לעיר לבקש אוכל. כעת מצאתי באינטרנט תצלומים של אותם המתים בחרקוב.

אני לא שוכח לרגע את האנטישמיות האוקראינית, אבל בתצלומים ששרדו מאותה התקופה מופיעים אנשים שנראים כמו בתמונות המוכרות מאזורי האסונות באפריקה. הרעב מעביר אנשים על דעתם, כמה מהם אכלו את ילדיהם. לצורך המאמר הזה חיפשתי חומרים ברשת ומצאתי עדות על תפיסת שתי נשים בכפר שאכלו ילדים; הן נקברו בעודן בחיים על ידי השכנים, ואיתן ילד בן שנתיים של אחת מהם, כי נחשד שטעם מבשר אדם אף הוא.

חמישים וחמש שנים נמשכה ההשתקה של האסון, הנתונים הדמוגרפיים זויפו כדי לטשטש עקבות. היום נחשף חומר ראיות רב, אך דבר אחד אינו ברור: מהו מספר הקרבנות? הם מנסים להוציא את הנתונים הדמוגרפיים האמתיים מתחת לשכבות הזיוף; ההערכות נעות בין 2.5 עד 10 מיליון ויותר. האוקראינים דורשים שהולודומור יוכר כג’נוסייד או שואה אוקראינית. אפשר להתווכח, שהדבר אינו דומה לשואת היהודים כי לא הייתה כוונה להכרית את העם האוקראיני כולו, אבל האם ההבדל הזה שינה משהו לקרבנות, שגססו לאט ליד אסמים ריקים?

אני מספר את זה, כי מיכאל הרסגור אינו מאמין שהאירוע אכן התרחש. הפרופסור הנכבד, שמביא סיפורים על לנין מפי הפוליטרוקים ללא האזהרה המתאימה, ניסח זאת כך: “על פי האויבים של ברית המועצות, היה הרעב באוקראינה מאורגן בכוונה”. זהו, סוף הסיפור. נשמע הרבה פחות חשוב מאיליה ארנבורג.

מי הם אותם “האויבים”, שבפי הרסגור? הקרבנות, הניצולים, הצאצאים, וכל מי שיודע וזוכר? האם גם אני אקרא “אויב ברית המועצות”? אני מקווה שכן. מי שיעשה חיפוש ברשת על פי “Ukraine famine 1932” יוכל להיווכח, ששרידי הסטליניסטים הם היחידים שמכחישים את אמיתותה של “מגפת הרעב”.

 

“רוסיה החילונית”

מיכאל הרסגור יודע שפות רבות ונראה  שקרא כל ספר חשוב שיצא לאור אי-פעם במרחב שבין ליסבון למוסקבה. אבל בהיסטוריה צריך לנסות להבין את מה שנמצא מעבר לרשימת התאריכים והעובדות הפשוטות ואי-אפשר להיות היסטוריון ללא יושר אינטלקטואלי. חוסר הבנתו של הרסגור עלתה וצפה במיוחד כשהוא אמר, בעקבות הצפייה בטלוויזיה הרוסית, שהוא “מרכין ראש לזכרה של רוסיה החילונית”.

הרסגור מתעב כל דת שבעולם. הוא טוען שהוא מאמין אך ורק בדברים רציונליים, שזה אומר הדברים שהוא מגדיר אותם כרציונליים. אמנם השנאה שלו מזמן חרגה מגבול הרציונלי. הוא מוכן לסלוח הרבה לתליינים-פסיכופתים “נושאי קדמה”, בתנאי שיחסלו את הדת, אך הכומר שבא לומר תפילה בבית עסק החדש של רוסי פרבוסלבי אי-שם, הוא-הוא הסמל של ימי הביניים בעיני הרסגור.

ברם, מהי אותה “רוסיה החילונית”, שאת מותה מבכה הפרופסור שלנו?

על מנת לענות לשאלה הזאת הוא עצמו יכול היה לרענן את זכרונו בסיוע אותו “ארכיפלג גולג“, שככל הנראה טרח לקרוא. שם ישנם תיאורים על הרס הכנסיות או הפיכתן למחסנים, רצח כמרים, ביזת הרכוש הכנסייתי. התעמולה האנטי-דתית הוולגרית הגיעה לכל כפר ועיר. למעשה השלטון הקומוניסטי אמר בפשטות: “אין אלוהים, נקודה. החיילים שעומדים כאן עם הרובים המכודנים, הם ההוכחה הסופית והברורה לניצחון הדיאלקטיקה המטריאליסטית על כל ההשקפות האחרת. יש שאלות?..”

 

הממסדים הדתיים פורקו, תחתם הוקמו מוטציות אקלקטיות, ששילבו את הסממנים הדתיים עם תזכורת תמידית מיהו האל האמתי כאן. הכנסיות, המסגדים ובתי הכנסת נוהלו על ידי סוכני המשטר, אבל היצרים הדתיים של האנשים לא מתו והשלטון הבין, שאפשר להשתמש בהם לטובתו. פולחן אישיותם של המנהיגים נשא סממנים דתיים מובהקים, עד כדי תמונת סטלין הצעיר שמזכירה את ישו המטיף לדייגים או תמונת לנין עם קרני השמש היוצאות מאחורי גבו. התפתחה סגידה לדיוקנאות ולדגל האדום, עד כדי כריעת ברך בפני הדגל ונישוק אמרתו.

מתוך הרגל המשיכו האנשים להזדהות כאתאיסטים וכבר היה הדור השני והשלישי לאתאיזם הכפוי, אך במקביל הם המשיכו לקיים מעט מן המנהגים הפרבוסלביים. בחג הפסחה לא בירכו בברכת תחייתו של ישו, אבל אפו את עוגות המסורתיות כבימים עברו.

כששתי נערות מהכיתה שלי העזו לבקר בכנסייה מתוך סקרנות והדבר נודע למורה, היא ביישה אותן בפני הכיתה (כי הרי רק “סבתות זקנות הולכות לכנסייה”). במוסדות להשכלה גבוהה לימדו את המקצוע המגוחך בשם “אתאיזם מדעי”. אני זוכר עד היום את המרצה שהיה לי, מנופח מחשיבות עצמית ובטוח בידיעתו העמוקה של הדתות וביקורתן, אך נבערותו מדעת זעקה מכל דבריו. לא פלא, שדי היה בתחילת שחרור הברגים שהידקו את השליטה, כדי שהדת תחזור ותשגשג.

אני לא בא לשפוט את הצדדים הטובים והרעים של החזרה לנצרות הפרבוסלבית, אבל אני הייתי עד לתקופת הזוהר של הסוציאליזם והחילוניות. זה היה זוהר אפור, עמום ומדכא. עבור מרבית האנשים החיים התמצו בעמידה בטורים ארוכים בחנויות, בחיפוש יומיומי אינסופי אחרי מצרכים, שבעזרתם קיוו להעניק לחייהם מעט נוחות. נשללי האלוהים ומאוכזבי הקומוניזם, בד בבד הם חיפשו משהו להאמין בו או המקום לברוח אליו מהצורך באמונה.

פה ושם היו כבר בתי היהודים, שם למדו עברית והעלו הצגות פורים, כשבחוץ שמרו אנשים חמורי סבר ורשמו את הנכנסים. הצגת פורים וסידור תפילה הוגשו במשפטי ראווה כראיות לפעילות חתרנית.

זאת הייתה אותה “רוסיה החילונית”, שלזכרה הפרופסור מיכאל הרסגור מרכין ראש.

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר