יש שני סוגים של “לחיץ”. יש “לחיץ טבעי”, ויש “לחיץ מלאכותי”. הטבעי הוא “תכונת אופי”, והמלאכותי הוא “מדבקה”. את ההבדל ביניהם ניתן לזהות בנקל. לשם כך, דרוש מבחן. מי ש”לחיץ טבעי”, נוטה לפרש מצבים בצורה מעוותת, ומגיב בפזיזות.

ו”הלחיץ המלאכותי” הוא כמו שאמרנו “מדבקה”. את המדבקה הזו מייצרים פרסומאים עם אוריינטציה פוליטית מוגדרת (“האדלרים”), והם מדביקים אותה, בסיוע עיתונאים, במצחם של יריבים פוליטיים. פעם זה היה מנחם בגין, היום זה ביבי נתניהו. הם כמובן מייצרים עוד מדבקות: “שקול”, “אמיץ”, “חכם”, “פזיז”, “קר רוח”, וכו’.

שמענו מאות פעמים: נתניהו איש לחיץ! דהיינו, תחת לחץ, המנהיג הזה עלול לסבך אותנו. וכדי שלא נשקע במרה שחורה, אומרים לנו הספינולוגים: “יש לנו בשבילכם מנהיג קר רוח, עשוי מחומרים עמידים, שבמצבים קשים, מקבל החלטות שקולות. ומיהו אותו מנהיג העשוי ללא חת? לא חשוב: זה יכול להיות כל אחד – בתנאי!! – שיעמוד מול נתניהו.

כל רכיכה שירצה לשמוע או לקרוא על עצמו שהוא עשוי מפלדה: שיכריז על התמודדות מול ביבי! יצרני הספינים יזהירו את המועמד שלהם לבל יעז להתמודד מולו בעימות טלביזיוני, והפרשנים ידחסו לתודעתנו את אומץ ליבו של המתחמק, עד שיידבק לקרקעית. שמענו, השתכנענו, ו…המלכנו אותם. ו-נכנסנו לצרות! תמיד!!

ההסתבכות הביטחונית, היא זמן נכון לשאלות. ושאלות נוקבות מחייבות תשובות כנות. ותשובות כנות, מורידות את האסימון. פתאום אנחנו לומדים לזהות את אותה “מדבקה”, שהדביקו בעורמתם הספינולוגים במצחו של ביבי. אלא שבמבט לאחור ובמבחן התוצאה הוכח, שנתניהו עשוי מחומרים יותר עמידים, משלושת ראשי הממשלה שהגיעו אחריו.

למי שיש אלרגיה לעובדות, מוזהר בזאת לעצור את הקריאה כאן!

נתחיל באולמרט.

מתוך דו”ח הביניים של ועדת וינוגרד (ציטוט): “האחריות לכשלי המלחמה נובעת מתפקודו והתנהלותו, שהרי הוא שיזם והוביל בפועל. הוא גיבש את עמדתו, בלי מחשבה שנייה (= פזיז), מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת, ובלי התייחסות לתנאים המורכבים”. “בלי מחשבה שנייה”? אולמרט? הרי אמרו לנו שהוא עמיד בלחץ, וניחן ב”שיקול דעת”.

זה מסתדר בדיוק עם מה שאמרו עליו בוועדה, “החברים” שלו: עבריין המין חיים רמון, ואבי אוסלו שמעון פרס. רמון השתמש במילה “בחופזה”, ופרס אמר לוינוגרד: “לא הייתי יוצא למלחמה בתנאים האלה”. שניהם כמובן אמרו לציבור דברים הפוכים על אולמרט, אבל הנושא שלנו איננו נוכלות פוליטית, אלא “מיהו לחיץ”.

קדם לאולמרט, אריאל שרון.

אילו היה איש ישר ודמוקרט, כלבי השמירה היו ממשיכים לטפח את השנאה אליו. מרגע שהסתבך בפלילים, ופרקליטת המדינה (עדנה ארבל) חתמה על כתב אישום עם סעיף המחייב את כליאתו למקרה שיורשע, הם סחטו אותו מדינית: הגנה פלוס שירותי יחצנות, תמורת מימוש פנטזיה פוליטית ואידיאולוגית.

שרון המבוהל הסכים, והפך ל”אחד משלנו”. בקיצור: לקחו תפוח רקוב, וסיפרו לנו שזה “אתרוג”. בכל מדינה מסודרת, ראש ממשלה חשוד בפלילים, היה מוגדר כ”ברווז צולע” עם לגיטימיות פגומה. בישראל הבולשביקית, מה שיותר אדום, יותר לגיטימי. אחרי שביטלו את דוושת המעצורים, הושיבו אותו על הבולדוזר, וציוו עליו לדהור. הוא דהר, ועקר, וזכה ברהביליטציה ובתעודת כשרות. במצחו של המנהיג הנסחט הודבקו כל המדבקות הנכונות: אמיץ, שקול, מדינאי ענק, וכו’ וכו. נקי כפיים ודמוקרט – זה לא…

קדם לשרון, אהוד ברק.

עד יולי 2000 הוא היה סתם מנהיג יהיר (“תשפטו אותי רק על פי התוצאה”!) וכושל. ההישג היחיד שהתהדר בו היה, המנוסה מדרום לבנון. לקמפ-דייוויד, הוא נסע, כראש ממשלת מיעוט. היה ברור לו: רק הסכם חתום עם ערפאת בחסות קלינטון – יציל אותו מסילוק. אין ספק, סיטואציה מלחיצה. וכיצד התמודד “החייל האמיץ שווייק” עם הגיליוטינה הפוליטית שאיימה עליו?

היועץ של ערפאת, ד”ר אחמד טיבי הסביר לראיס, שבמצבו הפוליטי, אפשר לדרוש מברק שיגיע לבקתתו בלילה עם חצאית בלי תחתונים. הוא הגיע והניח על השולחן הצעה מדינית יותר שמאלנית ממה שהציע יוסי ביילין. במילים פשוטות: כל הנדרים המדיניים שנדר, הופרו! זה לא עזר, ואהוד ברק סיים את הקדנציה שלו, כשהוא עירום מאידיאולוגיה. גם יצא פארש, וגם סולק מהשלטון.

ראש הממשלה לשעבר ביבי נתניהו

באוקטובר 2003, עת כיהן כשר אוצר, אמר ביבי בראיון/שיחה לארי שביט (ציטוט): “לשבת בתפקיד כלשהו, ראש ממשלה, שר כזה או אחר, כדי לשבת שם ולהיות בתפקיד, זה פשוט לא מעניין אותי” (ערוץ 1/ 4.10.03).

אחרי שחזר עם הסכם חתום מוואי, חלק מהימין עזב את הקואליציה. דוד לוי בראשות גשר (חמישה מנדטים), מצא במצוקתו הפוליטית של ראש הממשלה נתניהו, הזדמנות פז לקבל את תיק האוצר. הייתה ביניהם שיחה בנושא. אחרי ששמע מלוי על תוכניותיו, הרעיון נפל. אילו הסכים, היו לנתניהו שישים ואחד מנדטים. את סירובו לתת את האוצר בידיו של לוי, הסביר במילים: “אני לא מוכן להקריב את השקפתי הכלכלית. לא מוכן”!!

שורה תחתונה: כש”הכיסא מתנדנד”, ראינו את ברק מפר את כל הנדרים שנדר, את שרון ראינו נכנס לחנות חרסינה והורס הכול, ואת אולמרט ראינו, יורה בכל מי שנתפס בעיניו כעלול לקצר את כהונתו. רק נתניהו לא הסכים להפקיר את הכלכלה בידיים של הסחטן הקטן מבית-שאן. אז מי באמת לחיץ?