יום אחד בתקשורת
יום אחד בתקשורת
אם הכל היה נכון וצודק, אז מדוע כל כך חשוב להם, שהאקדמיה, רשות השידור והעיתונים הגדולים ישמיעו לציבור את מה שהם רוצים שיישמע וישתיקו אתמה שהם אינם רוצים, כאילו כל קיומם תלוי בזה?..
בוקר
ביום שלישי בבוקר התראיין אביגדור ליברמן בגל“צ אצל רזי ברקאי. לקראת סוף השיחה הוא התייחס לקריאה של אנשי השמאל הקיצוני להחרים את האמנים המופיעים בחגיגות הארבעים לגוש עציון. ליברמן כינה את האנשים האלה “מתייוונים” ותלה בהם את כל הצרות וכל הקורבנות שלנו. רזי ברקאי התפלץ וביקש מעופר פינס, שהתראיין לאחר מכן, להגיב לדברים. פינס כינה את ליברמן “פשיסט“.
יש לי ספק אם עופר פינס מבין את משמעותן של כל המלים שהוא משתמש בהם, אבל חילופי הדברים האלה עוררו הזדעקותם של יריב אופנהיימר ויסי ביילין. זה האחרון אמר: “רק מוח מעוות יכול לייחס את הדם שנשפך דווקא להסכמים.” (ליברמן לא הגה את המלה “הסכמים” בדבריו, אבל לכובע שעל ראשו של ביילין יש פתיל הצתה קצר.)
אין לי כוונה לשמש סנגורו של ליברמן; לדעתי, נוכחותו בפוליטיקה מיצתה את עצמה, אבל לא זה הנושא שלי כרגע. מעניין אותי, היכן התגובות לדיברי פינס, מתי מישהו ישאל אותו האם ידוע לו מהו פשיזם והאם הוא מסוגל להסביר באמצעים לא דמגוגיים מדוע ליברמן פשיסט? מתי כלי התקשורת הגדולים במדינה מתכוונים לחקור, מה עמד מאחורי אותם “ההסכמים” של יוסי ביילין?
למשל, אנשי “שלום עכשיו” ומר“צ ממחזרים עד היום את השקר על קבלת ההחלטה 242 על ידי אש“ף. אזכיר, שב-1988 התקיימה ועדת אש“ף באלג‘יר ובה הוקראה מגילת העצמאות הפלשתינית. באותו היום פרסמה סוכנות הידיעות AP ידיעה כוזבת, שאש“ף כביכול קיבל את 242. לאחר מכן ערפאת טס לניו–יורק, הופיע בפני עצרת האו“ם ובנאומו שילב כמה מלים על כך, שמל“פ קיבלה את 242, למרות שאזכור על כך נעדר ממסמכי מל”פ. הסעיף הראשון של “תכנית השלבים” דוחה את 242 מכל וכל, והוא מעולם לא בוטל. מכירת האופיום להמונים התקיימה עוד פעמים רבות בצורות שונות, כמו במקרה של ה“ביטול” המוקיוני של “האמנה הפלשתינית“, למשל.
האגדות אודות אש“ף “הפרטנר” משמשות כבר 19 שנה כבסיס לתהליכים שסופם אינו יכול להיות דבר מלבד אסון. צריך להיות מקום שבו ידובר על הקשר, שבין הזיופים האלה לבין ההסכמים של ביילין, אפשר גם בתכניתו של רזי ברקאי. בסופו של דבר, זהו אחד הייעודים החשובים של התקשורת: לקיים דיון ציבורי על העובדות המונחות בבסיס השאלות האסטרטגיות העומדות בפני העם.
לאחר מכן אפשר יהיה לברר גם את השאלה, מוחו של מי מעוות כאן.
עדיין בוקר
באייטם הבא היו אצל רזי ברקאי ראיונות עם ג‘מאל א–דורה ונחום שחף. שוב סיפר ג‘מאל איך החיילים ירו לו ביד, שנופפה להם (לשלום?) לא לירות. ג‘מאל המסכן, הוא עדיין לא הפנים, שהבלוף נחשף. העובדה, שהוא נפצע באינתיפאדה הראשונה ולא מאש צה“ל – ידועה. (גם העובדה, שהחיילים לא ראו אותו ולא את היד שלו ולא ירו בו.)
מאוחר יותר, בראיונות לטלוויזיה הביע ג‘מאל רעיון “להוציא את הבן שלו מהקבר כדי לבדוק מי הרג אותו“. זהו רעיון כביר וראוי לכל שבח. רק למען ההגינות חובה לציין, שהיות ובקבר על שמו של בנו קבור נער אחר, אז כדאי שמישהו מהחברים של ג‘מאל א–דורה יסביר לו מהי בדיקת ד.נ.א., לפני שהוא משחרר ההצהרות אמיצות שכאלו.
אבל רזי ברקאי היה הכוכב הגדול של האייטם. “הילד חי???” – פרץ הוא בזעקת שבר – “זה נשמע הזוי!!!”
מה קרה, רזי – האם זאת הייתה הפעם הראשונה, שאתה שמעת על זה? על איזו פלנטה חיית בשבע השנים האחרונות? מדוע “הזוי“, עד מתי יימשך השימוש במלה המטומטמת הזאת, שצפה ועלה כל פעם, שמי מכרישי התקשורת רוצה למנוע דיון בסוגיה “אסורה” כלשהי והוא אינו יכול לעשות זאת באמצעים הוגנים?
ההיסטוריה גדושה בפברוקים. בשנת 1990 הסיפור המפוברק של החיילים העיראקיים, שכביכול השליכו פגים מאינקובטורים לרצפה בבית יולדות כווייתי, הפיחה באומה האמריקאית רוח קרב נגד סדאם חוסיין.
רק שנתיים לאחר מכן, הדיווח השקרי של צוות טלוויזיה בריטי על מחנות ריכוז לבוסנים, שלח את חיילי נאט“ו להציל את הבוסנים מידי הסרבים. אדם בעל רזון חולני צולם מאחורי גדר תיל – זה הספיק כדי שהמוני צופי הטלוויזיה יאמינו, שברגן–בלזן קם לתחייה – כך זעקו למחרת כותרות העיתונים הבריטיים.
כעבור זמן הסתבר, שהאיש הרזה היה חולה בגלל מחלת השחפת, הגדר לא הקיפה אותו, היא הקיפה צריף ישן והייתה קרועה. צוות הצילום עמד בתוך השטח המגודר והבוסנים המצולמים עמדו בחוץ. האיש הרזה, פיקרט אליץ‘ שמו, היה פליט מלחמה, אבל לא אסיר.
האם גם על הדברים האלה חושב רזי ברקאי במושגים של “הזויות”?.. כל זה התחרש, נחקר ונחשף. ומה עם “המת” בג‘נין, ששלוש פעמים נפל מאלונקה וטיפס עליה בחזרה בכוחות עצמו – האם במקרה הזה המזל“ט, שצילם את המתרחש, היה הזוי?..
לפחות פעמיים בהיסטוריה יהודים הואשמו ברצח הפולחני כשאפילו לא דווח על מות ילד (בלואה – 1175, טולדו – 1491); הציבור הרחב היה משוכנע לחלוטין באשמת היהודים; דעה מנוגדת לזו המקובלת הייתה נחשבת להזיה ולכפירה – היום בסיטואציה דומה, באיזה צד נמצא רזי ברקאי?
כותב שורות אלה מתמצה בממצאי החקירה של פרשת א–דורה מפני שביקש לראות אותם. זוכה פרס העיתונות האמריקאית לשנת 2003 ג‘יימס פלואוז טס מארה“ב לישראל כדי לראות אותם. החלק ההזוי של הסיפור באמת הוא, שרזי ברקאי מעולם לא הטריח את עצמו מיפו לרמת–גן כדי לראות אותם.
ערב
בעקבות מכתבו של דני סימן, בערב היו כתבות במהדורות החדשות בטלוויזיה. בערוץ-2 דברי נחום שחף צומצמו למספר שניות. בערוץ-1 היה מעט יותר שניות, אבל הכתבה נחתמה בדברי האיוולת של שני אנשים, שלא היה ברור מה הקשר שלהם לנושא ומדוע הם רואיינו.
פרופסור מנחם פרי טען, שמפני שא–דורה הוא הסמל של הפלשתינים, אז לא טוב “להזכיר אותו“. עצוב לראות פרופסור, שמדמיין לעצמו, כאילו הפלשתינים שוכחים את הסמל הזה ולו ליום אחד; מדאיג לראות פרופסור שבוי בתפישות גלותיות, שמבקש להוריד את הראש עד יעבור הזעם, שעדיין לא זיהה את הקשר שבין עלילת הדם, שנולדה במאה ה-12 לבין טבח ששת המיליונים במאה-20; מחריד לראות פרופסור, שאינו מבין: העובדה שמוחמד א–דורה הוא סמל השנאה לישראל היא–היא הסיבה להיאבק על חשיפת האמת. התפקיד הראשון של איש אקדמיה בעולם הוא המאבק לחשיפת האמת.
השני היה נחמן שי, אשר מכיר חלק מעבודותיו של נחום שחף בנוגע לפברוקים אנטי–ישראליים. לא הוא היה דובר צה“ל בספטמבר 2000, הוא שימש בתפקיד הזה הרבה לפני כן, אך זיופים וידיעות מפוברקות אודות “פשעי ישראל” היו כבר אז וישראל לא התמודדה עם התופעה. הוא טען, שישראל אינה מרוויחה מהבחינה ההסברתית על ידי החשיפה, אך דבריו נשמעו כהד לדברי מנחם פרי. האם זאת הייתה כוונתו המקורית של נחמן שי או שמא מישהו באולפן העריכה של ערוץ-1 עשה שמות בדבריו?
בכל מקרה, הצופים שמעו מפי שני אנשים בעלי שם, שהם מתנגדים לחשיפת האמת באחת הפרשיות הטרגיות, שהתרחשו מאז קום המדינה, והדברים נותרו ללא תגובה.
לקראת חצות
אם הכוונות היו טהורות והתיאוריות נכונות וההסכמים טובים – אז מדוע הם נאלצים לשקר כל כך הרבה על מנת להגן על כל אלה? מדוע הם ממדרים את הציבור מהמידע האסטרטגי החשוב כל כך לגיבוש הדעה הפוליטית על ידי כל אחד ואחת? אם יש להם מענה לכל שאלה, אז מדוע כל כך חשוב להם, שהאקדמיה, רשות השידור והעיתונים הגדולים ישמיעו לציבור את מה שהם רוצים שיישמע וישתיקו את מה שהם אינם רוצים, כאילו כל קיומם תלוי בזה?..