יום אחד בתקשורת


יום אחד בתקשורת




בועז מושקוביץ 03.10.2007 11:33


יום אחד בתקשורת


אם הכל היה נכון וצודק, אז מדוע כל כך חשוב להם, שהאקדמיה, רשות השידור והעיתונים הגדולים ישמיעו לציבור את מה שהם רוצים שיישמע וישתיקו אתמה שהם אינם רוצים, כאילו כל קיומם תלוי בזה?..




 

בוקר

ביום שלישי בבוקר התראיין אביגדור ליברמן בגלצ אצל רזי ברקאי. לקראת סוף השיחה הוא התייחס לקריאה של אנשי השמאל הקיצוני להחרים את האמנים המופיעים בחגיגות הארבעים לגוש עציון. ליברמן כינה את האנשים האלה מתייווניםותלה בהם את כל הצרות וכל הקורבנות שלנו. רזי ברקאי התפלץ וביקש מעופר פינס, שהתראיין לאחר מכן, להגיב לדברים. פינס כינה את ליברמן פשיסט“.

יש לי ספק אם עופר פינס מבין את משמעותן של כל המלים שהוא משתמש בהם, אבל חילופי הדברים האלה עוררו הזדעקותם של יריב אופנהיימר ויסי ביילין. זה האחרון אמר: “רק מוח מעוות יכול לייחס את הדם שנשפך דווקא להסכמים.” (ליברמן לא הגה את המלה “הסכמים” בדבריו, אבל לכובע שעל ראשו של ביילין יש פתיל הצתה קצר.)

אין לי כוונה לשמש סנגורו של ליברמן; לדעתי, נוכחותו בפוליטיקה מיצתה את עצמה, אבל לא זה הנושא שלי כרגע. מעניין אותי, היכן התגובות לדיברי פינס, מתי מישהו ישאל אותו האם ידוע לו מהו פשיזם והאם הוא מסוגל להסביר באמצעים לא דמגוגיים מדוע ליברמן פשיסט? מתי כלי התקשורת הגדולים במדינה מתכוונים לחקור, מה עמד מאחורי אותם ההסכמיםשל יוסי ביילין?

למשל, אנשי שלום עכשיוומרצ ממחזרים עד היום את השקר על קבלת ההחלטה 242 על ידי אשף. אזכיר, שב-1988 התקיימה ועדת אשף באלגיר ובה הוקראה מגילת העצמאות הפלשתינית. באותו היום פרסמה סוכנות הידיעות AP ידיעה כוזבת, שאשף כביכול קיבל את 242. לאחר מכן ערפאת טס לניויורק, הופיע בפני עצרת האום ובנאומו שילב כמה מלים על כך, שמלפ קיבלה את 242, למרות שאזכור על כך נעדר ממסמכי מל”פ. הסעיף הראשון של תכנית השלביםדוחה את 242 מכל וכל, והוא מעולם לא בוטל. מכירת האופיום להמונים התקיימה עוד פעמים רבות בצורות שונות, כמו במקרה של הביטולהמוקיוני של האמנה הפלשתינית“, למשל.

האגדות אודות אשף הפרטנרמשמשות כבר 19 שנה כבסיס לתהליכים שסופם אינו יכול להיות דבר מלבד אסון. צריך להיות מקום שבו ידובר על הקשר, שבין הזיופים האלה לבין ההסכמים של ביילין, אפשר גם בתכניתו של רזי ברקאי. בסופו של דבר, זהו אחד הייעודים החשובים של התקשורת: לקיים דיון ציבורי על העובדות המונחות בבסיס השאלות האסטרטגיות העומדות בפני העם.

לאחר מכן אפשר יהיה לברר גם את השאלה, מוחו של מי מעוות כאן.

עדיין בוקר

באייטם הבא היו אצל רזי ברקאי ראיונות עם גמאל אדורה ונחום שחף. שוב סיפר גמאל איך החיילים ירו לו ביד, שנופפה להם (לשלום?) לא לירות. גמאל המסכן, הוא עדיין לא הפנים, שהבלוף נחשף. העובדה, שהוא נפצע באינתיפאדה הראשונה ולא מאש צהל – ידועה. (גם העובדה, שהחיילים לא ראו אותו ולא את היד שלו ולא ירו בו.)

מאוחר יותר, בראיונות לטלוויזיה הביע גמאל רעיון להוציא את הבן שלו מהקבר כדי לבדוק מי הרג אותו“. זהו רעיון כביר וראוי לכל שבח. רק למען ההגינות חובה לציין, שהיות ובקבר על שמו של בנו קבור נער אחר, אז כדאי שמישהו מהחברים של גמאל אדורה יסביר לו מהי בדיקת ד.נ.א., לפני שהוא משחרר ההצהרות אמיצות שכאלו.

אבל רזי ברקאי היה הכוכב הגדול של האייטם. “הילד חי???” – פרץ הוא בזעקת שבר – “זה נשמע הזוי!!!”

מה קרה, רזי – האם זאת הייתה הפעם הראשונה, שאתה שמעת על זה? על איזו פלנטה חיית בשבע השנים האחרונות? מדוע הזוי“, עד מתי יימשך השימוש במלה המטומטמת הזאת, שצפה ועלה כל פעם, שמי מכרישי התקשורת רוצה למנוע דיון בסוגיה אסורהכלשהי והוא אינו יכול לעשות זאת באמצעים הוגנים?

ההיסטוריה גדושה בפברוקים. בשנת 1990 הסיפור המפוברק של החיילים העיראקיים, שכביכול השליכו פגים מאינקובטורים לרצפה בבית יולדות כווייתי, הפיחה באומה האמריקאית רוח קרב נגד סדאם חוסיין.

רק שנתיים לאחר מכן, הדיווח השקרי של צוות טלוויזיה בריטי על מחנות ריכוז לבוסנים, שלח את חיילי נאטו להציל את הבוסנים מידי הסרבים. אדם בעל רזון חולני צולם מאחורי גדר תיל – זה הספיק כדי שהמוני צופי הטלוויזיה יאמינו, שברגןבלזן קם לתחייה – כך זעקו למחרת כותרות העיתונים הבריטיים.

כעבור זמן הסתבר, שהאיש הרזה היה חולה בגלל מחלת השחפת, הגדר לא הקיפה אותו, היא הקיפה צריף ישן והייתה קרועה. צוות הצילום עמד בתוך השטח המגודר והבוסנים המצולמים עמדו בחוץ. האיש הרזה, פיקרט אליץשמו, היה פליט מלחמה, אבל לא אסיר.

האם גם על הדברים האלה חושב רזי ברקאי במושגים של הזויות”?.. כל זה התחרש, נחקר ונחשף. ומה עם המתבגנין, ששלוש פעמים נפל מאלונקה וטיפס עליה בחזרה בכוחות עצמו – האם במקרה הזה המזלט, שצילם את המתרחש, היה הזוי?..

לפחות פעמיים בהיסטוריה יהודים הואשמו ברצח הפולחני כשאפילו לא דווח על מות ילד (בלואה – 1175, טולדו – 1491); הציבור הרחב היה משוכנע לחלוטין באשמת היהודים; דעה מנוגדת לזו המקובלת הייתה נחשבת להזיה ולכפירה – היום בסיטואציה דומה, באיזה צד נמצא רזי ברקאי?

כותב שורות אלה מתמצה בממצאי החקירה של פרשת אדורה מפני שביקש לראות אותם. זוכה פרס העיתונות האמריקאית לשנת 2003 גיימס פלואוז טס מארהב לישראל כדי לראות אותם. החלק ההזוי של הסיפור באמת הוא, שרזי ברקאי מעולם לא הטריח את עצמו מיפו לרמתגן כדי לראות אותם.

ערב

בעקבות מכתבו של דני סימן, בערב היו כתבות במהדורות החדשות בטלוויזיה. בערוץ-2 דברי נחום שחף צומצמו למספר שניות. בערוץ-1 היה מעט יותר שניות, אבל הכתבה נחתמה בדברי האיוולת של שני אנשים, שלא היה ברור מה הקשר שלהם לנושא ומדוע הם רואיינו.

פרופסור מנחם פרי טען, שמפני שאדורה הוא הסמל של הפלשתינים, אז לא טוב להזכיר אותו“. עצוב לראות פרופסור, שמדמיין לעצמו, כאילו הפלשתינים שוכחים את הסמל הזה ולו ליום אחד; מדאיג לראות פרופסור שבוי בתפישות גלותיות, שמבקש להוריד את הראש עד יעבור הזעם, שעדיין לא זיהה את הקשר שבין עלילת הדם, שנולדה במאה ה-12 לבין טבח ששת המיליונים במאה-20; מחריד לראות פרופסור, שאינו מבין: העובדה שמוחמד אדורה הוא סמל השנאה לישראל היאהיא הסיבה להיאבק על חשיפת האמת. התפקיד הראשון של איש אקדמיה בעולם הוא המאבק לחשיפת האמת.

השני היה נחמן שי, אשר מכיר חלק מעבודותיו של נחום שחף בנוגע לפברוקים אנטיישראליים. לא הוא היה דובר צהל בספטמבר 2000, הוא שימש בתפקיד הזה הרבה לפני כן, אך זיופים וידיעות מפוברקות אודות פשעי ישראלהיו כבר אז וישראל לא התמודדה עם התופעה. הוא טען, שישראל אינה מרוויחה מהבחינה ההסברתית על ידי החשיפה, אך דבריו נשמעו כהד לדברי מנחם פרי. האם זאת הייתה כוונתו המקורית של נחמן שי או שמא מישהו באולפן העריכה של ערוץ-1 עשה שמות בדבריו?

בכל מקרה, הצופים שמעו מפי שני אנשים בעלי שם, שהם מתנגדים לחשיפת האמת באחת הפרשיות הטרגיות, שהתרחשו מאז קום המדינה, והדברים נותרו ללא תגובה.

לקראת חצות

אם הכוונות היו טהורות והתיאוריות נכונות וההסכמים טובים – אז מדוע הם נאלצים לשקר כל כך הרבה על מנת להגן על כל אלה? מדוע הם ממדרים את הציבור מהמידע האסטרטגי החשוב כל כך לגיבוש הדעה הפוליטית על ידי כל אחד ואחת? אם יש להם מענה לכל שאלה, אז מדוע כל כך חשוב להם, שהאקדמיה, רשות השידור והעיתונים הגדולים ישמיעו לציבור את מה שהם רוצים שיישמע וישתיקו את מה שהם אינם רוצים, כאילו כל קיומם תלוי בזה?..

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר