הכתבה ב”ידיעות אחרונות” מיום 22.2.2006 תחת כותרת “מרד החיילות” מאת גיא מי-טל ועמיר בן-דוד מתחילה כנהוג, בסיפור רקע: “החיילות נמצאות בקורס שלישות, וההכשרה ‘הקרבית’ שלהן מסתכמת בטירונות, שנמשכה שבועיים בלבד. למרות זאת, הן נשלחו למשימת שמירה בשכונות, שמעבר לקו הירוק”.

כמי שהביא לאחת החיילות אוכל מבושל מהבית, בדומה להורים אחרים, כי הן ניזונו שם רק מכריכים קרים, אני יכול לאשר, שעד כאן הסיפור נכון. החיילות, חסרות ההכשרה המתאימה, שמותר להן רק לעזור לחיילי מג”ב במשימות אבט”ש, אבל לא לבצען לבד – אכן נצטוו לבצען לבד.
למרות התנאים הירודים והפחד בלילה, הן ביצעו את מה שהוטל עליהן, עד שהגיעה ההוראה הגואלת מהדרגים הגבוהים: לעזוב את השמירה, לשמור רק על המגורים.

מי הזמין את הכתבים מ”ידיעות אחרונות” לא ידוע, אבל מאחר והם כבר הגיעו – שומה עליהם לצאת עם הסיפור, שירצה את העורך, נכון? בשביל זה הסיפור צריך להיות עסיסי.
לחיילי צה”ל, כידוע לכל, אסור להתראיין לתקשורת ללא אישור. אך כאשר מצד אחד של האיסור הזה נמצאת ילדה בת 18, חודש וחצי בצבא, ובצדו השני נמצא כתב ממולח –  מי יתחמן את מי? האפשרות, שהוא עלול לסבך את החיילת בהפרת הוראות צה”ל, נמצאת בסולם החשיבות שלבים רבים מתחת לצורך במנת עסיס.
אחד הכתבים ניגש בנון-שלנטיות לחיילת, ששמרה מחוץ למגורים, לא הזדהה כעיתונאי והחל לתחקר אותה. סודות צבא אמיתיים ספק אם היא גילתה לו (מה היא יודעת?), אבל דבר עזיבת העמדות בהוראה ובאישור – את זה הוא שמע.
רק כאשר הוא ביקש לצלם אותה, החלה החיילת לחשוד, שמשהו לא כשורה ושאלה אותו ישירות מי הוא. כשגילתה, שהוא עיתונאי, רצה אל הטלפון הנייד שלה כדי לדווח למפקדת, כך תפסה אותה עין המצלמה.

נו, מה הכתב יכול לעשות עם המידע זה עכשיו? חוסר התאמה בין הכשרה למשימה אינו סיפור חדש בצה”ל, כל מי שצבר קצת ותק ביחידת שדה בסדיר או במילואים, עשוי להכיר סיפורים עצובים לא פחות..
העיתון זקוק לחדשות מרעישות, הכתבים זקוקים לקריירה. מתוך הצורך המשותף נולדת הנוסחה הגואלת: “החיילות הודיעו למפקדם במקום, מ”פ משמר הגבול”, כך כתבו גיא את עמיר, “שהן לא מוכנות לבצע משימה… גורמי הביטחון… פנו לצה”ל בדרישה שיורה לחיילות לחזור לעמדות השמירה, אך בצה”ל דווקא נתנו גיבוי למרד החיילות”.
צה”ל נתן גיבוי לשבירת שמירה? בואו לא נסחף…
מה חשב לעצמו העורך, שפרסם את הסיפור הבלתי סביר בעליל, נשאר תעלומה. ביום שישי הבדותה עברה המרה לשפה רוסית ופורסמה בעיתון “וסטי”.

כאילו לא די היה להם במרד המדומה, המשיכו הכתבים לחקור את כל ליקויי האבטחה באזור שהצליחו למצוא, או אולי לבדות מלבם – לך נחש עכשיו מה אצלם נכון ומה לא נכון!? את כל הליקויים האלה העלו על הכתב תוך ציון שמות כל המקומות, כולל רשימת המקומות, שבהן החיילות שמרו ללא חיילי המג”ב.

גם אם הכתבה הייתה אמיתית, הציון המדויק של שמות המקומות לא היה מוסיף דבר מהבחינה החדשותית, הוא קיים אך ורק למען גירוי רכילותי של חושי הקורא.

ארגוני הטרור מודים ל”ידיעות אחרונות” על שירות המודיעין הנדיב.

אתר המחבר:  AGORAPHILIA