ההינתקות הייתה הבילוי האולטימטיבי


ההינתקות הייתה הבילוי האולטימטיבי




נרי אבנרי 08.10.2006 02:36


ההינתקות הייתה הבילוי האולטימטיבי


ההערצה לשרון הייתה ברמות כאלה, שאילו היה מחליט למנות את אחד מפרי חלציו לקונסול בלוס אנג’לס- לא היה בנמצא, מי שיערער על המהלך. אחרי שבוע מגיע זמן הסיכום: ההינתקות הצליחה!! כאלד משעל נשם לרווחה.




זר לא יבין זאת: מתקבצים אלפים ביער, שומעים מוסיקת “טראנס”, ורוקדים באקסטאזה ללא הפסקה במשך שעות רבות. אי אפשר לעמוד בזה, אם לא לוקחים משהו. אקסטאזה, אקסטזי- יש קשר. השקעה בסוג הזה של הבילוי, בטווח הארוך גורמת לנזקים בלתי הפיכים. אבל אם יש משהו שאת הרוקדים זה לא ממש מעניין- זה העתיד.

 

האקסטאזה הראשונה בהיסטוריה היהודית, הייתה הריקוד סביב עגל הזהב. בזמן שמשה רבנו עלה לפסגת הר סיני, כדי לדבר עם הבוס בארבע עיניים, עם ישראל היה לחוץ על “אלוהים אחרים”. הנשים נידבו את תכשיטיהן, מישהו עיצב עגל מצופה זהב, ואהרון הכוהן מימש חלום ילדות, והיה לדי-ג’יי. עם ישראל רקד באקסטאזה מסביב העגל.

אקסטאזה פירושה “הי ברמות”. ריחוף. ניתוק. הינתקות!

 

קבלו כותרת: “יעלון: ההינתקות הייתה עגל הזהב” (ידיעות-אחרונות / 20.1.06). רוצה לומר, שמרגע שהגה שרון את רעיון גירוש היהודים מגוש-קטיף וצפון השומרון, התחיל קמפיין, שלא היה מבייש את יחצני המונדיאל.

 

אמנון אברמוביץ’ נתן את האות, וכל מי שהוא משהו בתקשורת, לקח חלק בשיווק הטירוף הזה לאזרחים. משבית השמחה בוגי יעלון,  והזומם מהצפון חסן נסראללה רואים את האקסטאזה, ולא יודעים את נפשם. זה מדאגה, וזה מהתלהבות. הבעת דעה נחרצת נגד- ובוגי בחוץ. מי שצייץ- ספג מכול הכיוונים.

 

עם ישראל בהי, עם ישראל מרחף, עם ישראל רוקד את מחול החרבות סביב “הגלדיאטורים הכתומים”. שרון בסקרים מביס את אלוהים! ככה יעשה לאיש אשר הביא לנו את הגדולה בהצגות תבל: “הגירוש”. בזכותו של שרון- יותר נכון בזכותה של עדנה ארבל- יש לישראל מלחמת “גלדיאטורים” כחול-לבן.

 

היו ששמחו והיו שמחו. היו שהזהירו,  והיו שהתחננו לדחות בחודשיים. לא היה עם מי לדבר: הדמוקרטיה יצאה לחופשה, הדיקטטורה החליפה אותה והוכיחה שהשד לא נורא. אזרחי ישראל גילו, ש”אין גדולה כמו ביתר, ואין יעילה כמו דיקטטורה”.

 

ראש המועצה לביטחון לאומי האלוף במיל גיורא איילנד, מניח ניירות אזהרה עם המלצות על שולחנו של שרון: “נסראללה מצטייד בטילים, מאמן חיילים ומתבצר בבונקרים חדשים”. שרון  קורא את המילה “לבנון”, וזיעה קרה מציפה אותו. השופט כהאן, ועוזי בנזימן בועטים בו מתוך מהראש. צוות החווה הצינית, לוקח את הניירות של איילנד, ועושה מהם טיירה.

 

 

אוגוסט 2005 הגיע- אזרחי ישראל מול המסכים. שונאי המתנחלים מחסלים טונות של פיצוחים, וחיילי צה”ל מחסלים קיני התנגדות. הכתומים נגררים החוצה מבתיהם. מי ברגישות, ומי בנחישות. צה”ל בשיאו. הכול דפק טיפ-טופ. ההערצה לשרון הייתה ברמות כאלה, שאילו היה מחליט למנות את אחד מפרי חלציו, לקונסול בלוס אנג’לס- לא היה בנמצא, מי שיערער על המהלך. אחרי שבוע מגיע זמן הסיכום: ההינתקות הצליחה!!

כאלד משעל נשם לרווחה.

 

שרון מסתער על הפרויקט הבא: מפלגה חדשה. התחושה בחווה- עם אפללו ננצח! קדימה יצאה לדרך. רוצה אלוהים, ושרון מפנה את הבמה לאולמרט. יועצי תקשורת ממליצים לו להיפטר מהקולר שהיה כרוך על צווארו, ולעטוף בו את צווארו של רוני בראון. זהו, לבולדוג של שרון, יש עכשיו בולדוג משלו.

 

הבחירות בפתח. אזרחי ישראל מתבשרים: לאור ההצלחה המסחררת של ההצגה “הגירוש”, היכונו ל”הגירוש 2″. כבר בליל הבחירות (28.3.06) עם ישראל שומע את נאום הניצחון: “ישראל רוצה קדימה”! עכשיו אולמרט על ההגה, הפעם כבמאי ראשי. החשש היחידי של שונאי המתנחלים היה – מחסור בפיצוחים.

 

בעיצומן של ההכנות, ועוד לפני החזרות על “הגירוש 2”, כמו תמיד- הערבים מקלקלים. החמאס הורג לנו חיילים וחוטף את גלעד שליט. לא הספקנו להגיד “מתלוננת א'”, ונסראללה הורג לנו שמונה חיילים, וחוטף שניים. צהל מתניע.

 

ברטרוספקטיבה מסתבר שאיוש משרדי הממשלה, היה מלאכת מחשבת. אלא שהחמאס והחיזבאללה, לא ממש התרשמו מהעוצמה האצורה בשפם של שר הביטחון. מה ששמשון הגיבור החביא במחלפות ראשו, אמיר פרץ אצר בשפמו. חטיפת החיילים גלעד שליט, ויותר מאוחר אלדד רגב ואהוד גולדוואסר, הייתה הקש ששבר את גבם של שלושה גמלים ונאקה אחת. ציפי לבני ליקטה תמיכה בינלאומית, אולמרט כיווץ את שתי הגבות ומול מצלמות צעק: “עד כאן”!- ושר הביטחון התחייב פומבית, שנסראללה לעולם לא ישכח את השם “אמיר פרץ”.

 

אחרי 33 ימי לחימה המשימה הושגה: תגידו לנסראללה “אמיר פרץ” ותראו איך הוא מתכווץ. מחמת הצניעות האופיינית לטייסים, חלוץ מכריז “ניצחנו בנקודות”. לעומתו, אולמרט  לא רואה צורך להצטנע: “ניצחנו ניצחון אדיר! שינינו את פני המזרח-התיכון”! עם פרץ יש בעיה, הוא רצה להמשיך את מסעו עד לאיראן, ונבלם. הדכדוך הניכר בפניו, אופייני לשור שנחסם בדישו.

 

מגיע זמן הדיווידנד האלקטוראלי. אזרחי ישראל- כך אומרים הסקרים- רוצים את שלושת הגמלים בבית. אחד מהם הוא האלוף הזה, שגר בהתנחלות- יפתח רון-טל. “נכשלנו במלחמה בגלל ההינתקות”, הוא קובע בנחרצות. “ההינתקות גזלה זמן יקר של משאבים ואימונים, זאת הייתה טעות לתת לצבא העם להוציא בכוח אזרחים מהבתים, חלוץ נכשל, חלוץ צריך ללכת”- נאום המתנחל.

סוף דבר: על בילוי משלמים. ההינתקות הייתה הבילוי האולטימטיבי. התשלום בתשלומים.  ומי שמוצא בגירוש יהודים בילוי מפוקפק, יתכבד נא, ויחזק את אלה הדורשים להביא לישראל נורמה אחת שחסרה: לקיחת אחריות!

מושיע וצבוע ברא אותם

 

מבחינה ערכית, הוא הופיע באופן הנשגב ביותר: בעיצומה של מצוקה ברמה היסטורית- הוא הופיע כמושיע. ועל כך, מגיעה לו תודה אינסופית. כל אזרח בישראל, כולל יוחנן דנינו, חייב לו תודה.

 

לחיזוק תזה מקובל להיתלות באילן גבוה. אני אתלה בברוש גמדי- כותב פרופסור אריק כרמון: “מקור הסמכות להכרעות פוליטיות הוא כלל החברה. הבחירות הן מעין חתימת חוזה, שבו הבוחרים מפקידים בידי הנבחרים את אמונם, שהללו ימלאו את התחייבויותיהם” (ידיעות-אחרונות / 26.9.06).

 

עד עכשיו, כתב פרופסור כרמון שלושה מאמרים שעניינם “חיזוק הדמוקרטיה”. למרות שיש לי אלרגיה לצביעות, קראתי בעיון את שלושת המאמרים, כשהאחרון שבהם הודפס ב- 4.10.06. מה אגיד לכם?- כל מילה, מלמיליאן!

 

ככה הם הצבועים, יודעים להגיד ו/או לכתוב את הדברים הנכונים, אבל בהגיע רגע המבחן, מתברר שלמסרים שהם מפיצים, ולעקרונות שהם מנופפים בהם, יש גם צד שני- מה שמאפשר להם מרחב תמרון בלתי מוגבל. דהיינו, התכחשות, ואפילו הטפה למסרים הפוכים.

 

פרופ’ אריק כרמון, למי שלא יודע, הוא נשיא “המכון הישראלי לדמוקרטיה”. לפי השם, מדובר במוסד חשוב, שתכליתו: הפצת ערכים ועקרונות דמוקרטיים. מי שיש לו אלרגיה (כמוני) למתחסדים וצבועים, יתקשה לקרוא ו/או לשמוע אנשים מסוגו.

 

זה לא היה מזמן, ששלט כאן דיקטטור, שהתייחס אל כל העקרונות הדמוקרטיים אותם מפיץ הפרופסור כרמון, כאלטרנטיבה ספרטנית לנייר טואלט. ואיך הגיב נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה? הוא דילג מאולפן לאולפן, כדי להזהיר את הנבגדים לבל יהינו ל…פגוע בדמוקרטיה. הסיבה: הרודן התחייב לממש את הפנטזיה המדינית שלו.

 

רמיסת הדמוקרטיה ע”י שרון, הייתה צריכה להיות שעתו הגדולה של פרופסור כרמון. אלא שהוא החמיץ אותה. בזמן שהכלבים של אברמוביץ’ נבחו נביחות עידוד, נשיא המכון לדמוקרטיה היה חייב לחסום בגופו את הבולדוזר, להניף את ידיו בהיסטריה, ולזעוק בכל כוחו: “אסור! למרות שאני רוצה בהינתקות, אסור מבחינה דמוקרטית לשרון לבצע זאת”.

 

הנימוק הראשי: “העם אמר את דברו בקלפי”. בדמוקרטיה, הקלישאה הזו קדושה. התוצאה הישירה של ביטול פסיקת הבוחר הייתה: סלידת הציבור מהפוליטיקאים, וחוסר האמון בדמוקרטיה. אז מה הפלא ש-(כמעט) ארבעים אחוז מהאזרחים, ויתרו על זכותם להצביע?

 

הפתגם אומר: במקום שאין אנשים, היה איש. ואריק כרמון, לא רק שהחמיץ את השעה הגדולה, אלא שתמיכתו בדיקטטור, פסלה אותו מוסרית לעמוד בראש מוסד, שתכליתו הפצת ערכים דמוקרטיים.

 

 

לעומתו, ארקדי גאיידמק. עליו צריך לומר, ש- “במקום שאין ממשלה- היה מלאך! מנקודת מבטם של אלפי פליטים יהודים, גאיידמק הוא מלאך.  מבחינה ערכית, הוא הופיע באופן הנשגב ביותר: בעיצומה של מצוקה ברמה היסטורית- הוא הופיע כמושיע. ועל כך, מגיעה לו תודה אינסופית. כל אזרח בישראל, כולל יוחנן דנינו, חייב לו תודה. מפני שגאיידמק, ביצע את מה שהממשלה של כרמון ודנינו הייתה חייבת לפליטיה- ולא ביצעה.

 

אילו אני מייעץ לדנינו, הייתי ממליץ לו, לקחת את “תיק גאיידמק”, לסובב אותו מעל לראשו, למלמל “זו כפרתי”, ולהשליך אותו למגרסה. מבחינתי, לא חשוב מה כתוב שם. תגידו: “אבל הוא חשוד בעבירות כבדות”, ואשיב לכם: הוא לא יותר “חשוד” משרון. ואם אמנון אברמוביץ’ ולהקת “האתרוגיסטים”, מחקו ומחלו  לשרון על עבריינותו, רק משום שהתחייב להביא חורבן, אני מוחק ומוחל לגאיידמק על הכול, משום שהציל את אחים.




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר