שוב עומד המחנה הלאומי בוש ונכלם מול נאום מינכן 2009 של בנימין נתניהו, נאום שבו קיבל את עקרונות המשא ומתן נוסח ג’ורג’ ברנארד שאו והליידי הנכבדה וכך, תמורת אתנן השקר והכזב של “גושי ההתיישבות והגידול הטבעי בהן” אותו קיבלו אריאל שרון, אולמרט ולבני, המשיך הוא ומכר את נשמתה וגופה של המדינה היהודית לאובמה, ואת כולנו הפך לזונת רחוב המקבלת כל תשלום שיושת עליה.

 

הלילה הזה נדדה שנתי וחזיתי בערוץ ה- BBC בסרט היסטורי המשחזר את חורבן בית המקדש לאחר ההתקוממות של שנת 69 למא”ה. יוחנן, יוספוס פלביוס, הקנאים, מלחמת האחים והפוליטיקה הגלובאלית של PAX ROMANA הזכירו לי בדיוק את נוהגה של רומא לאלה שהתנגדו  “לשלום של אז”, ולממשיכת דרכה בימינו, “שלום עכשיו” נוסח ארצות הברית של אמריקה, ביחסה המסורתי העוין  והמתנכר אלינו. כל עוד נהגו מלכי ישראל מטעם רומא כנדרש מאדוניהם, התירו להם הכובשים לקיים מקצת מנהגי ישראל, אך משגברו הגזירות וקצה נפש העם מהדיכוי האכזר של הנציבים הרומאיים, פרץ המרד. 

 

והערוץ האנגלי, ‘ידיד’ ידוע של ישראל, מציג את יוחנן המתחנן בפני טיטוס שיחוס על בית המקדש לאחר שהובקעו כל חומות העיר, והקרב האחרון התנהל על קודש הקודשים. “שרפו והרגו”, מצווה טיטוס, והלפיד שהצית את האש הגדולה הושלך, ודם מותז של אלפי יהודים התערבב בים הלהבות.

 

וקריין ה- BBC מסביר: “הרומאים נהגו ביהודים ‘מנהג של נדיבים’ והתירו ליהודים לקיים את מנהגיהם, אך אלה מרדו ברומא, אלצוה להרוס את בית המקדש, ולהפוך את יהודה לפרובינציה נכבשת”.  

 

“אבוי למנוצחים” אומרים ברומית, ומטבע שטבעו הרומאים לזכר החורבן – JUDEA CAPTA, “יהודה הכבושה”, הפך למטבע לשון אצל הילרי, אובמה, מיטשל, האו”ם והקוורטט, הרואים בנו אומה מובסת, עליה ניתן לאכוף את מפת הדרכים בדרך לגיהנום.

 

נאום נתניהו, העלה ולא מאוב, את מחשבותיהם הגלויות של אויבינו, על ישראל כמדינת העם היהודי. התניית נתניהו בהכרה במדינה היהודית כתנאי להסכמתו להקמת מדינה פלשתינאית, חשפה את הצביעות המחליאה של מנהיגים כמוברק נשיא מצרים, ג’ימי קרטר נשיא ארה”ב לשעבר, “וידידים” כמו נשיא צרפת. לא נכיר לעולם בישראל כמדינה יהודית, אומר המצרי. ישראל לא יכולה להיות מדינה יהודית אם 20 אחוזים מתושביה אינם יהודים, אומר קרטר, ירושלים איננה בירת ישראל הנצחית והיא בירת המדינה הפלסטינית, אומר סרקוזי נשיא צרפת.

 

ומרוב קרבות על קיום המדינה בתודעה האנושית העולמית, אנו כבר לא מוצאים זמן לראות מה קורה בביתנו אנו, עם העשרים אחוז של ערביי ישראל, שקרטר בהבל פיו הופך אותנו בעטיים “למדינה דו לאומית, של כלל אזרחיה”,  נוסח האמנה הפלסטינית.

 

ובקרב על קיומה הפיזי של מדינת ישראל נגד הגרעין האיראני, השלום המדומה עם ירדן ומצרים הפך את מנהיגינו לשאננים וקלי דעת במקרה הטוב, נכנעים ומנהלי קרב-מאסף במקרה הגרוע.  במלחמה זו כמו בכל מלחמה אחרת קרב מאסף הוא שלב בדרך לתבוסה הכוללת במלחמה.

 

“קרבות קטנים” מנהלים בתוכנו אויבנו מבית, “ערביי ישראל”, אלה בעלי תעודות הזהות הכחולות, והם גרועים שבעת מונים מערביי “השטחים”. הם דוברים את שפתנו, מכירים את מנהגינו, אורחות חיינו וחולשותינו.  עורמתם היא עורמת גולית הענק המתחפש לדוד החלש, זאב העוטה עור כבש.

 

אין להם כל עכבות ביחס למלחמה נגדנו. הם שוב לא חוששים מאיתנו. ולמה להם לחשוש? בית המשפח העליון, ממדרשם של אהרון ברק ודורית בייניש, נתן ונותן להם כיסוי לכל מעשה חבלה והרס נגד המדינה היהודית.

 

דגלנו אינו דגלם, המנוננו אינו המנונם. הם יודעים לדרוש ולקבל כל זכות אזרחית ודמוקרטית, אך פטורים מכל חובה לקיומה של המדינה. אפילו שרות לאומי למען אזרחיהם וכפריהם אינם מוכנים לעשות. מעט מביניהם העושים צבא ושרות לאומי רואים בחוקי מדינת ישראל המלצה בלבד ואמצעי לקבלת זכויות, כספים, אי תשלום מס, וגם ובעיקר שוד מתמשך של אדמות הלאום בגליל, בכרמל, בוואדי ערה, בשרון, בלוד בשפלה ובנגב – ואת ירושלים, יהודה ושומרון הס מלהזכיר! 

 

ומלחמת הקרקעות חצתה כבר כל גבול, והמדינה שלנו נכנעה והובסה בפני השודדים הבדואים והערביים בעומר שבנגב, כמו בלוד שבאזור המרכז, שם הוקמה’ גדר הפרדה’ בין מאורות הפשע והסמים של  ג’ואריש  לשכונות היהודיות בתמורה לוויתור היהודים על אדמות שנגזלו מהם.

 

ושודדי הקרקעות בכרמל, רובם מהמגזר הדרוזי, אך גם הערבי,  עושים ככל העולה על רוחם בשמורת הטבע הנפלאה של הכרמל משתלטים בהתמדה על שטחיה  ובונים בה בניה פראית, שם כמו בשמורת הר מירון ואין פוצה פה ומצפצף. וגם לאדמות פרטיות של היהודים הם פולשים, וכשיש צווי הריסה במגזר הערבי והדרוזי, המדינה איננה אוכפת אותם.

 

קרבות קטנים אלה מבפנים, במקביל לקרבות החיצוניים על קיומה של ישראל היהודית, מסוכנים אף  יותר מאיום הגרעין האיראני. ארגוני עדאללה, בני-הכפר, ועדת המעקב הערבית, התנועה האסלאמית הצפונית והדרומית – כולם ארגוני גיס חמישי רשמיים הפועלים בגלוי ובסתר לחיסול מדינת ישראל.

 

הם מקבלים מימון ותמיכה מאירגונים עוינים למדינת ישראל, ואפילו ארגונים יהודיים של ‘שלום עכשיו’ ותומכיו, ואת רם עמנואל מהבית הלבן, הזכרנו?

 

בית המשפט העליון והפרקליטות מנהלים מדיניות עצמאית חוץ ממשלתית, עוקפת כנסת ודעת 80 אחוזים מהרוב הקובע של הדמוקרטיה הישראלית – דמוקרטיה ההולכת ומאבדת את עצמה לדעת בלי משים, בדרך להפיכת המדינה היהודית למדינת “כל אזרחיה” – שם קוד לפיתרון הסופי של מדינת ישראל לאחר הסכמתה להקים מדינה פלשתינית שנייה בארץ ישראל לאחר ירדן.

                                       = = = = = = = = =

 

השייח ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית נאסר בשנת 2003 במבצע אחד ואחרון נגד תנועה חבלנית זו. הוא שוחרר ללא תנאים מגבילים בפועל, והמשיך מאז להפוך את אורוות שלמה (“המסגד המרואני”, כלשונם) ואת כל הר הבית למתחם מוסלמי אחד גדול. הוא הסית, המריד, פעל עם החמאס, החיזבאללה וכל יתר אויבי ישראל בגלוי וללא כל מורא מהחוק.

 

ובקרב אחד נוסף שנערך באמצע יוני 2009 הזה הוא כבש את אוניברסיטת חיפה והפך אותה למכללה האסלאמית הגדולה של צפון פלסטין. וכך, אחרי אוניברסיטת תל אביב השמאל קיצונית (מכללת שייח מוניס המשוחררת), הושלמה המהפכה העוינת גם בחיפה בירושלים ובבאר שבע. ההיסטוריונים והארכיאולוגים החדשים של מכללותינו המתאסלמות יכולים לחכך כפיים בהנאה – הנה הולכת הציונות וגוועת עוד בימינו אנו…

 

הרבה רוק הותז לפרצופה של מדינת ישראל, וראשי האוניברסיטה של חיפה תרצו זאת בנימוק ‘משפטי’: שחופש הביטוי האקדמי, אפילו של מסית ושונא יהודים כמו  השייח ראאד סלאח, מחייב אותם לתת לו במה בין כותלי האוניברסיטה. “זה לא יעמוד מבחן משפטי, אמרו” (נוסח בג”ץ של  א. ברק את בייניש כמובן)

 

אלא שחופש הביטוי הסלקטיבי של אנשי האקדמיה הבזויים מחיפה לא כלל את הסטודנטים היהודיים, שלא הורשו לשמוע את דברי ההסתה להציג לצורר הערבי שאלות, או אפילו למחות נגד הדברים. כך הפכה אוניברסיטת חיפה, שעם בוגריה נמנה כותב הדברים, למעוז הלאומנות הערבית הקיצונית, שדגלי ישראל נאסרים להנפה מעל תרניה, שדגלי פלסטין, רעלות, וקריאות הסתה של סטודנטים ערביים נישאים במסדרונותיה ביום ‘הנאכבה’, שהוא היום הקדוש לנו,  יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, יום עצמאותנו וראשית חירותנו.

 

עוד קרב קטן במלחמה נגד המדינה היהודית, עוד ניצחון גדול לערבים. ומה קרה לסטודנט העברי בארץ ישראל? הפסה מקרבו רוח הקרב? הרצון לחיות? הגאווה הלאומית? הכבוד היהודי?

 

מדוע אצלנו, בניגוד למהפכות של הסטודנטים  ברחבי תבל, מסתימות הפגנות הסטודנטים היהודיים בכל מחאה דקה? בטהרן יצאו  מיליון איש להיאבק על דעותיהם? דם נשפך, אש ועשן ותמרות עשן, אבל היכן אתה הסטודנט העברי – איש מילואים, צנחן, גולנצ’יק, לוחם סיירת, טייס, שייט, לוחמי מג”ב? חיילים וחיילות, בנים ובנות, איך זה שכמה מאבטחים ומחסום ברזל אחד חוסמים אתכם בדרך למחאה ראוייה נגד אויבי העם והמולדת?

 

צא לקרב על הגנת העם והמולדת, סטודנט יקר שלי! הראה לראשי האוניברסיטאות המובסות הללו מה אתה יודע לעשות!