מאמר קודם: לצלם את “בצלם”

אחד הדו”חות האחרונים של “בצלם” (מאי 2007) עוסק בחברון. ביום כתיבת שורות אלו, כותרתו עדיין מופיעה בשער האתר. הנושא: דחיקת התושבים הערבים ובתי העסק שלהם ממרכזה של העיר בשנות האינתיפאדה. הטענה נשענת על עובדות ומספרים, אבל את דו”חות “בצלם” יש לקרוא בעיון, זהו חומר קריאה מרתק.

כך מתחיל הדו”ח: “לאורך השנים הוקמו מספר נקודות התנחלות ישראליות בעיר העתיקה של חברון ובסביבותיה.”

סליחה, לאורך כמה שנים? “בצלם” אינו מציין שחידושו של הישוב היהודי בחברון החל בשנת 1968 (הס מלהזכיר את הנסיבות, שבהן הישוב הישן חדל מלהתקיים). הדו”ח משווה את המצב העדכני לעומת המצב בשנות ה-90. כלומר, חבויה כאן העובדה, שבכשלושים שנות ההתיישבות היהודית החדשה בעיר, התנהלו חייהם של ערביי חברון כתיקונם.

הוותיקים זוכרים כי בשנים הטובות יותר הסתובבו היהודים ללא נשק בשוק וקנו סחורות. אני שירתתי במילואים בחברון בשנת 1991. אותה שנה השתייכה כבר לשנים הרעות של האינתיפאדה הראשונה, אבל ראיתי מסחר פורח, כל עוד לא היו פיגועים.

ומה קרה לאחר מכן? “בצלם” מציין את המושג “אינתיפאדה” כשם של תקופה ותו לא. כשם שארכיאולוג כותב “תקופה נאוליתית” או “תקופה כלקוליתית”, כך “בצלם” כותב “האינתיפאדה השנייה”. אמנם הם מודים, שהצבא נמצא בחברון כדי להגן על המתנחלים, אך אינם מזכירים מדוע אלו זקוקים להגנה.

יותר מכך, תיכף לאחר ציון “אינתיפאדה” כמעין כינוי סתמי לתקופה, מובאת רשימה ארוכה של מעשי היהודים המתנחלים נגד הערבים, כולל הרעלת באר והריגת ילדה; זאת כנראה על מנת לספק למממנים האירופיים את מה שהם רגילים לשמוע על היהודים עוד מימי האינקוויזיציה…

על מנת להמחיש את שיתוק חיי המסחר בעיר, משולבים בדו”ח תצלומים של אותם הרחובות בחברון, שצולמו בשנות ה-90 והשנה, כך לטענת “בצלם”, מעין “לפני” ו”אחרי”. בתמונה הראשונה של צמד התמונות השני, רואים שתי עגלות ממכר ניידות על המדרכה ומספר אנשים מסביב. בתמונה השנייה – נוף שומם של דלתות סגורות.

אין ויכוח, שעקב מלחמת הטרור של הרש”פ נגד ישראל, ניחתה מכה כלכלית קשה על הערבים, וזה כולל נטישת החנויות והבתים על ידי רבים מהם. ברם, התמונות הנ”ל אינן הוכחה לכלום. מלבד זאת שאנשי “בצלם” אינם חוקרים כל כך מקצועיים, כמו שהם מנסים להצטייר, הרי הטקסט שמסביב לתמונות אינו אלא סיפוק רצונם של תורמי הכספים, שלפחות חלקם עדיין חושבים על יהודים כעל רוצחי ילדים ומרעילי בארות.

כרגיל, אין בדו”ח תגובות של המבוקרים. אנשי “בצלם” לעולם אינם מבקשים תגובה מהמתנחלים, ברוב המקרים הם אינם מבקשים תגובות מצה”ל. יהונתן דחוח-הלוי, שפרסם באתר “חדשות מחלקה ראשונה” מספר מאמרי ביקורת נגד “בצלם”, פנה אליהם בשאלה מדוע אינם מבקשים תגובות. התשובה, שהוא קיבל מאלפת: “בצלם” אינו חייב לבקש תגובה כי הוא אינו כלי תקשורת.

להלן תקדים מעניין: המכון ARIJ הפלשתיני, הפיץ מידע שיקרי אודות “אקוסייד” (אקוסייד מוגדר כהשמדת טבע בקנה מידה גלובאלי, כגון במלחמה גרעינית), שכביכול גורמים המתנחלים ביהודה ושומרון. המומחה לאקולוגיה דר’ זאב וולפסון בדק את הנתונים ופרסם ראיות מפריכות. בעקבות הפרסום, הודיעו התורמים האירופיים למכון, שישקלו מחדש את התרומות. המכון תבע את וולפסון בבית משפט ישראלי, אך וולפסון הביס אותם גם שם.

תוכן הדו”חות של “בצלם” נע בין חוסר מקצועיות לפיברוק מכוון. הפרכת הדו”חות שלהם אפילו אינה מהווה אתגר אינטלקטואלי ראוי לשמו. הסיבה היחידה לכך, שהאירגון הזה קיים ומגביר שנאת ישראל בעולם היא, שהמחנה הלאומי עומד מולו עד היום בפה פעור ובחוסר מעש.