בתודעתו של כל אחד מאיתנו, ימין ושמאל, יש את אותה תקווה ואותו יעד: שקט. אנחנו רוצים, מבקשים, מתחננים לשקט. ואם השקט שאנחנו מייחלים לו יעמיק שורשים, אולי הוא יגדל, יתפתח ויהפוך לשלום. שלום!! זוכרים? למי ששכח: הסתובבו כאן פעם סוכני מכירות שעברו מבית לבית, והציעו “שלום תמורת שטחים“. זה היה כל כך סוחף, עד שבהיסטוריה שלנו, התקופה הזאת תיזכר כ”הבהלה לשלום“. רבים מאיתנו התפתו לעסקה. אחרי שמסרנו שטחים, הנוכלים נעלמו.

לא להרבה זמן. ביודעם את הביקוש לשקט, הם פשטו (שוב) כארבה על אמצעי התקשורת, ומכרו לנו את הנסיגה החד-צדדית מלבנון. שש שנים התבשמנו מהשקט הזה, מה שעודד אותם למכור לנו את עקירת הישובים היהודים מגוש-קטיף וצפון השומרון. סל הערכים הדמוקרטי על כל תכולתו, אוחסן בבוידם של אמנון אברמוביץ’, והדיקטאטור שישב על ההגה, לחץ על דוושת הגז. מקהלת הקרנפים שרה את השיר “הנהג שלנו חברמ’ן”, ואם היה מי שהשמיע הרהורי כפירה, מיד קפצו עליו עם הסלוגן: “שקט עוקרים”!

שנה וחצי אחרי הגירוש, ועם ישראל מלקק פצעים. כל ההבטחות על דיווידנד מדיני שיבוא בעקבות עקירת הישובים, התפוגגו. גרוע מכך: בבחירות שהתקיימו בינואר 06, החמאס הביס את הפת”ח. ב”הסכם מכה” התברר, שאבו מאזן נכנע לכאלד משעל. אלוהים, מה קורה כאן? מדוע הפלשתינים עוד פעם מאלתרים? הרי יש ברשותם התסריט שכתבו להם דוד גרוסמן ועמוס עוז? והכי קשה: למה לעזאזל, הלא נחשבים שוב צדקו?

שורות אלה נכתבות בגין אמירתו של אחד מידידי היהודים ברשות הפלשתינית: ג’יבריל רג’וב (גבריאל רגב בשבילכם). וכה אמר ה”פרטנר”: “ישראל היא סרטן באזור. בשם אלוהים, אני בטוח שכל גרגיר מפלשתין ההיסטורית, מהים עד הנהר- ישוב אלינו” (חדשות ערוץ 10/ 12.2.07)! מה קרה??

עכשיו שימו לב לקטע הבא (יש קשר!): “אחת המסקנות המעניינות ביותר בדו”ח המילטון-בייקר נוגעת לעובדה שמאז המלחמה בעיראק, ממשלת ארה”ב גילתה לעיתים קרובות, יחס של ביטול למידע שסתר את מדיניותה. להתייחסות הזאת היו תוצאות הרות אסון. הדו”ח קובע בלשון מתונה אך חד-משמעית, כי “קשה לנקוט מדיניות נכונה כאשר המידע נאסף בשיטתיות מתוך מגמה למזער את הפער שבינו לבין יעדי המדיניות. במילים אחרות, הממשלה התייחסה אל האמת כאל ערך חסר משמעות, שאותו אפשר להקריב בחפץ לב לטובת האינטרס של השררה”. סוף ציטוט.

הקטע הזה לקוח ממאמר שכותרתו “בחזרה לאמת“. כתב אותו הפילוסוף וההיסטוריון פרופ’ צווטאן טודורוב, והוא פורסם ב”הראלד טריביון”, ותורגם לעברית ע”י אחד המתרגמים של עיתון “הארץ” (22.12.06). המסר הראשי מהמאמר הוא: אין לבטל את האמת, ואסור לבצע מדיניות שהיא תוצאה של מידע שיקרי אינטרסנטי!!

עכשיו תקראו את הקטע הזה עוד פעם, אבל במקום השמות “המילטון-בייקר“, תכניסו את השמות (נניח) “מרידור- מצא“. ובמקום המילים “המלחמה בעיראק, ממשלת ארה”ב“, תכניסו את המילים: “הסכם אוסלו, ממשלת ישראל“. אחרי שתקראו, תבינו מה קרה לנו, מאז גאלו פושעי אוסלו את ערפאת מגלות טוניס, ועד בליעת הפת”ח ע”י החמאס. התוצאה הרעה הזאת התאפשרה רק מסיבה אחת: מנהיגינו משקרים את עצמם ואותנו.

השיטה פשוטה: ממציאים משהו שלא קיים, ועליו בונים תיאורית שלום. הניסיון מלמד שהציבור הצמא לשקט – תמיד קונה. בתחילת מלחמת לבנון השנייה, המחזאי יהושע סובול הסביר זאת כך: “המציאות טפחה על פניי, ואני מקווה שהיא טפחה על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל”. ולאלה מבין הקוראים, שלא ידעו את מקור הטעות שלו הוא הסביר: “אני מוצא שדעותיי היו מבוססות על משאלות לב” (בימין קוראים לזה “אשליות”) (ידיעות-אחרונות / 27.7.06).

וכאילו לא למדנו כלום. (אפרופו שחרור החיילים החטופים) – לפני שבועיים שמענו את סגן שר הביטחון אפרים סנה, תומך בשחרורו של הרוצח מרוואן ברגות’י. שבוע אח”כ, השמיע השר להגנת הסביבה גדעון עזרא דעה דומה. הרציונאל מאחורי הרעיון פשוט: מרוואן ברגות’י הוא מנהיג פופולארי, ושחרורו יחזק את המתונים. ואם תהיתם מיהם המתונים, אז ג’יבריל רג’וב הוא אחד מהם…