איך אומרים דמוקרטיה בערבית?


איך אומרים דמוקרטיה בערבית?



ד”ר ישראל בר-ניר
18.08.2013 21:15


איך אומרים דמוקרטיה בערבית?


אם זה לא מקרטע כמו ברווז, ואם זה לא מגעגע כמו ברווז, אז גם אם זה נראה כמו ברווז זה לא ברווז




אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”


לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר


לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין


מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים


איך נפטרנו מאשר גרוניס


הדמוקרטיה כפי שהיא קיימת בעולם המערבי, היא מושג זר
לחלוטין לתרבות הערבית ולתרבות האיסלם בכלל. חדירת המושג לשפה הערבית הצטמצמה לפן
אחד שלו – ההצבעה בקלפי. בחירות כשלעצמן אינן דמוקרטיה, כי בחירות מתקיימות גם
בארצות בהן שוררים מישטרים רודניים.


בפרפראזה על אמרה ידועה:


       אם זה לא מקרטע כמו ברווז, ואם זה לא מגעגע כמו ברווז, אז
גם אם זה נראה כמו ברווז זה לא ברווז
.


במלים אחרות, המראה החיצוני של הקנקן אינו מעיד על תוכנו.


במערב ובישראל נחפזו לאמץ את התמורות העוברות על העולם
הערבי בשנתיים האחרונות כ”אביב ערבי”. השימוש באנלוגיה ל”אביב
העמים” שעבר על אירופה במחצית המאה ה 19, מעיד על כך שהדוגלים בה ראו את
המתרחש כהתפתחות חיובית. זאת הייתה אשליה בלבד, אשליה שלא היה לה כל בסיס במציאות.
זאת הייתה אשליה שנבעה מחוסר יכולת (חוסר רצון?) לקרוא את המציאות. בהשאלה מהמשל
התלמודי על הפרה שרוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק, אפשר לומר שיותר משהעולם
הערבי רצה לרמות את המערב, המערב רצה שירמו אותו. לאור הרדידות החשיבתית האופיינית
לציבור ה”נאור” במערב, זה לא היה יכול להיות אחרת. הציבור הזה חי בתוך
בועה אידיאולוגית בה “כללי המשחק” מוכתבים ע”י התקינות הפוליטית (
Political Correctness). האנשים האלה לוקים בראיית מנהרה (Tunnel Vision) במישור השכלי,
מה שמונע מהם לראות את כל ההיבטים של מצב נתון. לצורך הסקת מסקנות, תחזיות וניתוחי
מצב, נקיטת עמדות וקביעת מדיניות הם מסתמכים על ראיה שטחית של המציאות ובחירה
סלקטיבית של עובדות (
cherry picking). תופעות אלו עוברות כחוט השני בכל רבדי
החברה המערבית. אינטלקטואלים הממלאים את מגדלי השן של האקדמיה, חוקרים והוגי דעות
במכוני חשיבה (
Think Tanks) למיניהם, אנשי תקשורת, פובליציסטים ופוליטיקאים,
כולם רואים את מה שהם רוצים לראות. עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם המציאות
כפי שהם היו רוצים שתהיה נדחקות למושב האחורי. עם ראייה צרת אופק כזאת, אין זה
מפליא שהאליטה הליבראלית במערב רואה בתהפוכות העוברות על העולם הערבי
“אביב” גם כאשר בחוץ מתחוללת סופת שלגים.


בארה”ב לבד יש קהילה המונה קרוב לשלושת אלפי מלומדים,
חוקרים, אנשי אקדמיה, פובליציסטים ועוד שורה ארוכה של מזרחיסטים וערביסטים,
העוסקים ב”משרה מלאה” במתרחש במזרח התיכון ובסכסוך הערבי-ישראלי בפרט.


הקהילה הזאת מאוגדת בארגון גג בשם MESA (Middle East Studies Association). “ביצועי” הארגון הזה בהבנת המתרחש באזור רחוקים
מלהיות מרשימים. ארגון
MESA מתיימר להיות גוף א-פוליטי, אבל קשה להיות יותר
מגמתי מאשר הארגון הזה. רשימת הנושאים בהם חברי הארגון עוסקים ויותר מזה, רשימת
הנושאים בהם הם נמנעים מלעסוק אומרות דרשני. למותר לציין שהסכסוך הישראלי-ערבי על
היבטיו השונים זוכה לתשומת לב מעל ומעבר במסגרת הפעילויות של הארגון ונמצא דרך קבע
במרכז סדר היום. הדוקטרינה הבסיסית של ארגון
MESA בנויה
סביב משנתו של פרופ’ אדוארד סעיד שנפטר לא מזמן, שספרו “אוריינטליזם”
הוא קריאה חובה לכל מי שרוצה להיכנס לשטח. הספר מוגדר כ”טקסט בסיסי בתחום
האקדמי של לימודי הפוסט קולוניאליזם” (
Foundational text for the academic field of post-colonial
studies
). הדוקטרינה של
סעיד נשענת על תיאורית ההתקרבנות (
victimization) של העולם הערבי. זאת תיאוריה הגורסת שעמי
ערב הם “קורבנות” של הקולוניאליזם המערבי ובמיוחד זה של ארה”ב
(סעיד מתעלם לחלוטין מהעובדה שלא הייתה למעשה כל מעורבות אמריקאית בקולוניאליזם של
העולם המוסלמי. דיוק היסטורי לא היה אף פעם הצד החזק של הפוליטיקה התקינה). הפיגור
והנחשלות וכל שאר חוליי החברה הערבית והעולם המוסלמי הם, אליבא דפרופסור סעיד,
תוצאה של היותם “קורבנות” של הקולוניאליזם. המנהיגים בארצות ערב
והאיסלאם אינם נושאים בכל אחריות למצב. כאשר אין אחריות, כך גורס סעיד. אין כל
מחוייבות לשיפור מצבם של הנתינים. המחוייבות היא של המערב, ובראש ובראשונה של
ארה”ב. הם “חייבים” לפצות את עמי ערב על “חטאי” העבר. במאמר
מוסגר –
הקמתה של מדינת ישראל נזקפת גם היא לחשבון “פשעי”
הקולוניאליזם, דבר המסביר את היחס העויין לישראל הקיים בקרב החוגים הליבראליים.


אובאמה רכש את השכלתו באוניברסיטת קולומביה – מרכז פעילותו
של פרופ’ סעיד. מדיניות “הושטת היד” (
outreach) כלפי העולם
הערבי, מדיניות בה הוא נוקט מיום כניסתו לבית הלבן בראשית 2009, היא פועל יוצא של
התשתית האידיאולוגית לה מטיף אדוארד סעיד. עם רקע כזה אובאמה מתקשה להכיר בכך
שה”אביב הערבי” איננו אביב, שהשתלטות האיסלאם הרדיקאלי על העולם הערבי
איננה קידמה אלא נסיגה, ושמדיניות “הושטת היד” מתקבלת בעולם הערבי
כמדיניות של “פשיטת יד”.


העם היושב בציון התברך בשפע של מומחים ומייבינים העוסקים
יומם וליל בניתוח ופירשון ההתפתחויות באזור. טבעי היה לצפות שאנשים החיים בווילה
בתוך הג’ונגל (אני מרשה לעצמי לשאול את הדימוי בו השתמש אהוד ברק), ייראו את
הדברים בפרספקטיבה שונה מזו של אנשים החיים בוושינגטון. אבל זה לא המצב. כמעט כל
הישראלים העוסקים במתרחש באזור מגלים אותו חוסר הבנה בסיסי לנעשה בעולם הערבי
המאפיין את האמריקאים והאירופים. יש לזה שתי סיבות. האחת היא שרוב הישראלים, כמו
עמיתיהם במערב, שבויים בכבלי ה”פוליטיקה התקינה”. זאת רעה חולה שהכניסה
את האקדמיה לקיפאון חשיבתי. במקום להיות מרכזים של חשיבה יצירתית, מוסדות ההשכלה
הגבוהה הם היום חממות של אינדוקטרינציה.


הסיבה השנייה היא תסמונת ה”אני ואפסי עוד”
המאפיינת את האליטה הליבראלית הישראלית. הציבור שחולק על עמדותיהם הוא “בלתי
מציאותי”, אוסף של הזויים וקנאים דתיים. הם – האליטות הליבראליות – לעומת
זאת, הם אנשים שחושבים באופן רציונלי, הם אנשים “מציאותיים”. איך שהוא,
מהיום בו מדינת ישראל עלתה על המדרון החלקלק של אוסלו, כל התחזיות וניתוחי המצב של
ה”הזויים” הבלתי מציאותיים הוכחו כנכונים, בעוד
שה”מציאותיים” עוסקים כל הזמן במתן הסברים מדוע התחזיות וניתוחי המצב
שלהם לא התממשו
. המציאותיים כנראה לא מודעים לכך ש”לחזות זה קשה, בייחוד
את העתיד” והם מנסים את כוחם שוב ושוב מתוך תקווה שאולי פעם זה יצליח.


בקרב המומחים והפרשנים למיניהם יש רבים הדוברים ערבית, יש
רבים השומעים ערבית, ויש גם רבים הקוראים ערבית. השאלה היא אם יש גם כאלה המבינים
ערבית
. באחת מתוכניות הטלוויזיה לפני כמה שבועות התבקש אחד המרואיינים לחוות
דעה על הערבית של אחד מכתבי הטלוויזיה הבכירים, כתב הדובר ערבית שאינו זקוק לעזרת
מתורגמן כאשר הוא מראיין מנהיגים ערביים שונים. המרואיין, מבכירי השב”כ לשעבר
המכהן היום כחבר כנסת, יליד סוריה ששפת אמו ערבית, חשב לרגע והשיב – זאת ערבית
אשכנזית. ערבית אשכנזית – זאת מילת המפתח. כדי להבין ערבית צריך לחשוב כמו ערבי.
לכל שפה ישנם ניואנסים משלה המשקפים הבדלי תרבות וצורות חשיבה. צרפתים אינם חושבים
כמו גרמנים ואנגלים אינם חושבים כמו איטלקים. ככל שההבדלים התרבותיים גדלים כך גם
אי ההבנות. לא פעם מתעוררים קשיי הבנה כאשר ההבדלים התרבותיים אינם גדולים (אפילו
אמריקאים ואנגלים לא מוצאים תמיד שפה משותפת למרות שיש להם שפה משותפת). כאשר
קיימים הבדלים תהומיים כמו אלו שבין תרבות המערב והתרבות הערבית הפערים כמעט ואינם
ניתנים לגישור. המצב דומה גם ביחסיה של ארה”ב עם עמי המזרח הרחוק, אבל זה
נושא לדיון אחר.


מילים שנשמעות דומה בשפות שונות לא תמיד יש להן אותה
משמעות, ויש מלים ומונחים שהם מהותיים בשפה אחת וכלל לא קיימים בשפה אחרת. כאשר
שותלים מונח מסויים לתוך שפה בו הוא לא היה קיים מקודם, זה בכלל לא בטוח שגם
המשמעות שלו על כל היבטיה ייקלטו.


כזה הוא המונח דמוקרטיה. הדמוקרטיה כפי שהיא קיימת בעולם
המערבי, היא מושג זר לחלוטין לתרבות הערבית ולתרבות האיסלם בכלל. חדירת המושג לשפה
הערבית הצטמצמה לפן אחד שלו – ההצבעה בקלפי. אלה ש”נדלקו” על האביב
הערבי בשנתיים האחרונות, לא חסכו במילות לעג ובוז לנשיא בוש כאשר לפני 10 שנים הוא
דבר על ה”דמוקרטיזציה” בעיראק בעקבות הדחת סדאם חוסיין. התורים הארוכים
שהשתרכו מול תחנות ההצבעה לא עשו עליהם רושם רב. אין ספק שלאור המצב השורר שם היום
אפשר בהחלט לומר שהחדשות אודות הגעת הדמוקרטיה לעיראק היו קצת מוגזמות.


מה שמכונה “האביב הערבי” אינו שונה במאומה ממה
שקרה בעיראק. היום בבית הלבן יושב אובאמה, אדם שאימץ את הדוקטרינה של אדוארד סעיד
לפיה על ארה”ב להכות “על חטא שחטאנו” במערכת יחסיה עם העולם הערבי.
ההתייחסות למתרחש בעולם הערבי היא לפיכך שונה מזו של תקופת בוש. הקו הרשמי של ממשל
אובאמה הוא שבחירות ודמוקרטיה זה היינו הך – כשיש בחירות יש דמוקרטיה. וכשיש
דמוקרטיה בא האביב, ושמש חביב יפיץ אור וחום.


צריך להבין שבחירות כשלעצמן אינן דמוקרטיה. בחירות מתקיימות
גם במשטרים רודניים (בכל מדינות האימפריה הסובייטית וגם ברוסיה עצמה התקיימו
בחירות). תפיסת השלטון ע”י משטרים רודניים באמצעות הקלפי היא תופעה של קבע
בארצות העולם השלישי וכמו כן ישנם מקרים בהם ארגון טרור מגיע לשלטון דרך הקלפי (ארגון
החיזבאללה בלבנון ותנועת החמאס ברצועת עזה הן שתי דוגמאות). אחרי ככלות הכל
האמצעים העומדים לרשותו של ארגון טרור לשכנע את ציבור הבוחרים להצביע עבורו הם
הרבה יותר אפקטיביים מאלה של כל מפלגה פוליטית.


המדינה המוסלמית היחידה בה התקיים משטר המזכיר דמוקרטיה הייתה
טורקיה. המשטר הזה שמר על אופיו הדמוקרטי רק כתוצאה מכך שהצבא פסל את התוצאות של
הקלפי פעם אחר פעם ומנע בכך את עלייתו לשלטון של משטר רודני. במלים אחרות
הדמוקרטיה הטורקית נשמרה רק בזכות השימוש באמצעים בהחלט לא דמוקרטיים. עכשיו,
בזכות הדמוקרטיזציה, טורקיה צועדת בטוחות בדרך להפיכתה לרודנות תיאוקרטית. בשעה
ששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור איך יסתיים המאבק על השלטון במצריים, אבל אם
הדמוקרטיזציה שם לא תרוסן, מה שקרה באיראן ובטורקיה עלול לחזור על עצמו. בעולם
המערבי דמוקרטיזציה היא תהליך המביא קידמה, בעולם הערבי הדמוקרטיזציה היא פתח
לתהליך של נסיגה. אמת פשוטה זו היא כנראה מעל ליכולת ההבנה של חסידי ה”אביב
הערבי”.


מדינת ישראל, להבדיל מארצות אירופה וארה”ב, נמצאת
במרכז הסערה. הסכסוך הישראלי ערבי נמצא בראש סדר היום של האיחוד האירופי והממשל
בארה”ב, אבל שם זה בעיקר נושא לדיונים ולגינויים. עבור מי שחי בישראל זה נושא
קיומי.


יש בישראל שפע של עסקנים, פרשנים ומומחים
“נאורים” למיניהם המשוכנעים ביכולתם להבין לנפשו של הערבי. הם מאמינים
שהם נחנו בידע הדרוש למציאת פתרון הוגן לסכסוך הישראלי ערבי. הם גם מאמינים שכאשר
יימצא פתרון לסכסוך הזה כל שאר הבעיות של האזור תיפתרנה, ומזרח ומערב יוכלו לחיות
בשלום. החבורה הזאת צמחה רובה ככולה במסדרונות הפקולטות למדעי החברה והרוח של
האקדמיה בהן לדוקטרינת סעיד יש הרבה מה לומר. התחומים האלה הם שטח הפקר בו את
מקומן של נורמות אקדמיות תופסת האג’נדה. כל מה שנחוץ זה אוצר מלים בסיסי של
“מונחים אופנתיים” (
Buzzwords) אותם משבצים במקומות המתאימים בעבודת מחקר,
והופ – אתה דוקטור. חוזרים על התרגיל חצי תריסר פעמים וגלימת הפרופסור בדרך. בסופו
של יום מגיעים למצב בו כל זב ומצורע יכול להתהדר באצטלא של מומחה. ניסיונות להנהיג
נורמות אקדמיות של ממש או לבקר את הנעשה נתקלים בתגובת ברך של “סתימת
פיות” או “מקקרתיזם”. סיפורה של הפקולטה ללימודי הפוליטיקה
באוניברסיטת בן גוריון הוא דוגמא טובה.


ל”הכשרה” לה זוכים תלמידי המגמות האלה יש תוצאות
בשטח. חובבנות ושטחיות בקריאת המצב, וחוסר הבנה בסיסי של מה שקורה בארצות השכנות. הדחתו
של מוברק ובעקבותיה עלייתו לשלטון של מנהיג האחים המוסלמים, מורסי, התקבלו בברכה. ללא
יוצא מן הכלל, כל המומחים התפעלו מהעובדה שלראשונה בהיסטוריה, במצריים התקיימו
“בחירות דמוקרטיות”. מה זה בדיוק “בחירות דמוקרטיות”? יש גם
בחירות לא דמוקרטיות? ואם יש, איך יודעים להבחין מתי הבחירות הן דמוקרטיות ומתי
לא? אולי בפקולטה למדעי הפוליטיקה של אוניברסיטת בן גוריון יש מי שיכול לתת תשובה.


עלייתו לשלטון במצריים של מנהיג המזוהה עם ארגון איסלאמיסטי
קיצוני עוררה חששות בישראל לגבי עתידו של הסכם השלום. המזרחנית ד”ר מירה
צורף, “ראש הדסק המצרי במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה של
אוניברסיטת ת”א”, הרגיעה את הרוחות ואמרה שאין ממה לחשוש כי שמירת
השלום עם ישראל היא אינטרס מצרי, היות ומשימתו הראשונה של הנשיא המצרי החדש תהיה
להתמודד עם האתגר של אספקה יומית של פיתות לאומה של 80 מיליון.
אני משאיר
לקוראים להחליט לבד על רמת ה”מומחיות” של מי שנתן את התחזית הזאת. היה
מעניין לדעת אם בכלא בו מחזיקים אותו, מורסי מקבל כל יום פיתה לארוחת בוקר, או שגם
הוא סובל עכשיו ממחסור.


התרבות הערבית קלטה מהמושג דמוקרטיה את הקליפה בלבד ולא את
התוכן. אי הבנות דומות קיימות גם ב”יצוא” של מושגים מהתרבות הערבית. אסתפק
בדוגמא אחת. עשרות מאמרים ועבודות מחקר הוקדשו להסברת המושג ג’יהאד. רובם ככולם
ניסו לשכנע את הציבור הישראלי שג’יהאד זה לא מלחמת קודש כמו שמקובל לחשוב. ג’יהאד
זה מאבק, או מאבק למען רעיון. את קריאותיהם של ערפאת ושל אבו מאזן
לג’יהאד המומחים נוהגים לפרש כקריאה למאבק למען השלום. נו, באמת. זאת שאלה
טובה אם יש איזה שהוא ערבי שמודע לפרשנות הזאת של המושג ג’יהאד.


אינני יודע באיזו שפה מתנהל המו”מ הנוכחי בין ישראל
והערבים, אבל יש בהחלט מקום להאמין שאבו מאזן מבין עברית הרבה יותר טוב מאשר כל
המומחים הישראליים מבינים ערבית. זה יבוא לידי ביטוי בתוצאות, אם וכאשר תהיינה
כאלה.


הערה לסיום, גם בשפה העברית יש בעיות עם משמעות המושג
דמוקרטיה. על כך במאמר נפרד.


______________


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
 
לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס








כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר