איזה “סטנדרטים” ואיזה “מקצועיים”

איזה “סטנדרטים” ואיזה “מקצועיים”

בועז מושקוביץ
18.07.2008 11:17
איזה "סטנדרטים" ואיזה "מקצועיים"


אילו אכן הרג צה”ל את הילד מוחמד א-דורה, צפוי היה שהכתב אשר “חשף” את הפרשה יפרסם רב-מכר עולמי על גילויו * אולם שארל אנדרליין מערוץ ‘פראנס 2’ נראה כמי שמעוניין כי הפרשה תגווע ותישכח



כמה עיתונאים עדיין מסרבים להפסיק לקשט את כתבותיהם על פרשת מוחמד א-דורה בפתיח “פרשת מוחמד א-דורה מסרבת לגווע”. כדי שיפסיקו להיות מופתעים מאי-גוויעת הפרשה, כדאי להביא לתשומת לבם שפרשת “הילד הקדוש מלה-גווארדיה” מסרבת לגווע מאז שנת 1491. אז, כמו היום, לא היה למעלילים שום ילד מת בנמצא, אבל זה לא הפריע לתומס דה-טורקוומדה להעלות באש יהודים באשמת רצח; עד היום מתקיימים טקסים נוצריים לכבוד “הילד הקדוש” באותו מחוז של ספרד. בעניין מוחמד א-דורה, אין מקום לשאלה האם הפרשה תגווע, אלא איך היא תיזכר בעוד 500 שנה – האם כעוד סיפור על תאוות הרצח של היהודים או כעוד עלילת דם שנופצה אל מול חומת הראיות.

האירוע האחרון בפרשה התרחש בבג”צ. עתירתו של הארגון ‘שורת הדיןלחייב את לשכת העיתונות הממשלתית לשלול את תעודת העיתונאי של שארל אנדרליין, העובד בשביל ערוץ השידור הצרפתי ‘פראנס 2’ – נדחתה, אך אם מישהו במחנה אנדרליין פתח בקבוק שמפניה לרגל הפסיקה, כדאי שיסגור אותו ויפנה תשומת לב רבה ביותר למה שקבע בג”צ.

שכן אפילו בית המשפט העליון החל להתרגל לרעיון, שהריגת מוחמד א-דורה על-ידי צה”ל אינה אלא סיפור מפוברק. בית המשפט הסתמך על עמדת לשכת העיתונות שקיבלה את מסקנות התחקיר בעניין, וזאת בלי שבג”צ קבע סופית את עמדתו בנושא התחקיר, שלדעתו צריך להיות נדון במסגרת המתאימה. האמת היא, שתוכן ההחלטה יצא קצת מבולבל בשאלות של מי חקר, מה נתגלה ומי חשף ברבים, אך המשקל הרב שניתן בפסק הדין לטענת הפברוק מהווה התקדמות, שלא יכולנו לצפות לה לפני שנה או שנתיים.

אחת הטענות של ‘פראנס 2היא שעבר זמן רב (שבע שנים) מאז התרחש האירוע ועד שהוגשה העתירה. כלשון אחת המטאפורות האהובות בעולם המשפט, טענה זו משולה לבקשת רוצח הוריו להקל בעונשו, כיוון שהוא יתום. הרי מי אם לא ‘פראנס 2’ היה אחראי לאווירה האנטי-הישראלית הקשה, שבה כל דיון אמיתי במסגרת משפטית היה בלתי אפשרי בשנים הראשונות?


הילד ה”מת” של האבא ה”פצוע


אבל איסוף חומר היה אפשרי, ולחוקר הפרשה, הפיזיקאי נחום שחף, לא נשארה ברירה אלא להילחם על כל גרגר אבק בקרב שנראה אבוד, עד שכמות הגרגרים הזעירים הצטברה לכדי מסה קריטית שהחלה ליצור את השינוי התהודתי.

הטענה השנייה שהעלה ערוץ ‘פראנס 2’ הייתה שהם “פעלו בכל הנוגע לכתבה על-פי סטנדרטים מקצועיים וראויים”. זוהי טענה מגוחכת. שארל אנדרליין טען בכתבתו שהאב והילד היו “מטרה לירי מהעמדה הישראלית”, למרות שלא הייתה לו כל ראייה לכך. הוא שידר צילום של ילד השוכב על המדרכה וטען שהילד מת, תוך שהוא מסתיר מהציבור את המשך הסצנה המצולמת החושפת את הילד “המת” לכאורה זז ומרים את ראשו. לאחר תמונה זו אין בנמצא כל תמונות של ילד מת, למרות עשרות הצלמים שמילאו את הצומת, ובתוכם צלם הטלוויזיה הצרפתית, צלם רויטרס וצלם AP. קשה להעלות על הדעת שדיווח כל כך מופרך, שבהחלט ראוי ל”פראבדה” הזכור לרע, יתואר כעומד באיזשהם “סטנדרטים מקצועיים וראויים”, שבהם מתהדרפראנס 2‘.

בשלב מאוחר יותר הכחיש אנדרליין בפני שחף כי טען אי-פעם שחיילי צה”ל הרגו את הילד; אף-על-פי-כן ניסה לערער (ללא הצלחה) על חוות דעתו של המומחה לבליסטיקה בצרפת, שקבע כי חיילי צה”ל לא יכלו להרוג את א-דורה.

ג’יימס פאלוז, כתב הירחון היוקרתי Atlantic Monthly, אימץ את תחקירו של שחף, שעל פיו הירי במוחמד א-דורה לא הגיע מכיוון חיילי צה”ל; זמן קצר לאחר מכן התעמת שארל אנדרליין עם נחום שחף בתוכנית הטלוויזיה של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, שם הוא דחה בלא הנמקה את הממצאים שהוצגו ב”אטלנטיק”, וחזר וטען כי חיילי צה”ל ירו במוחמד א-דורה.

סתירות כאלה מצד אנדרליין אינן מעידות, בלשון המעטה, על הקפדה על סטנדרטים מקצועיים.


לא מפרסמים ראיות ממשיות


עם תחילת עבודתה של ועדת החקירה שבראשה עמד שחף, הביע אנדרליין את נכונותו לשתף עמה פעולה, אלא שלהסכמה זאת לא היה כל ביטוי ממשי. במשך שבע שנים רצופות סירבה התחנה שלו למסור את צילומי הגלם של הצלם טלאל אבו-ראחמה. הצלם העיד בשבועה בפני נוטריון שהוא צילם 27 דקות מתוך אירוע, שנמשך לטענתו 45 דקות. בית המשפט בצרפת חייב את הטלוויזיה הצרפתית לחשוף את החומר הגולמי, אלא שמתוך 27 הדקות הוצגו בבית המשפט הצרפתי רק 18 דקות, רובן כאלה שלא צולמו באירוע עם א-דורה.

התחנה טוענת גם כי לאחר שידור הכתבה היא שידרה “כל תגובה רלוונטית ומהימנה” שהובאה לידיה. איני יודע אילו תגובות פרסמה התחנה, אך ככל הידוע לי היא מעולם לא פרסמה את הממצאים של נחום שחף. אצל ‘פראנס 2הנכונות לפרסם תגובות נגמרת כנראה באותה נקודה שבה עומדות בפניה ראיות ממשיות.

למרות הכול, טענו ‘פראנס 2’ ושארל אנדרליין בבג”צ, כי הם “הביעו נכונות להקמת ועדת חקירה לבחינת הפרשה”, ואף התחייבו להעמיד לעיונה את מלוא החומר, אך המדינה לא הקימה ועדה כזו ומעמדה המשפטי והחוקי של ועדת הבדיקה שהניחה את ממצאיה בפני אלוף פיקוד דרום – אינו ברור. ועדה זו, כך נטען, “היא פרי יוזמה של שני אזרחים ומעולם לא הוצא לה כתב מינוי ואף ממצאיה מוטלים בספק“.

נחום שחף (שהוא אזרח אחד ולא “שני אזרחים”, כפי שקובעת הודעת ‘פראנס 2’) פנה לאלוף פיקוד הדרום יום-טוב סמיה והציע לו לחקור את האירוע, ואכן צה”ל הקים ועדת חקירה כזאת, אשר כונסה בפיקוד הדרום ביום ה-12.10.2000, אותו יום שבו נערך הלינץ’ בחיילי צה”ל ברמאללה. כדי למנוע ספק, ולשם שקיפות ציבורית מלאה, מינוי הוועדה, ובהמשך עבודת החקירה שלה, תועדו בווידיאו וברשם-קול. על כן, איזה עוד כתב מינוי חסר כאן? נראה שהגחמנות של אנשיפראנס 2′ לגבי “המעמד המשפטי” של הוועדה אינו אלא ניסיון פתטי להסתיר את אי-יכולתו לשלול את הממצאים.

מלבד שארל אנדרליין וחבריו לערוץ הטלוויזיה, איש אינו אשם בכך שהאמת שנחשפה בחקירה מרשיעה אותם בפרסום עלילה מפוברקת. הילד ששכב על המדרכה למרגלותיו של ג’מאל א-דורה המשחק “פצוע”, היה, על-פי ממצאי החקירה, ילד חי למהדרין.

כל ממצאי החקירה פתוחים לביקורת, והוצגו בפני גורמים מקצועיים. דוגמה בולטת לכך היא הרצאתו של נחום שחף בכנס השנתי של AAFS (American Academy of Forensics Science), שהתקיים בפברואר 2005 בניו-אורלינס בהשתתפות מיטב המומחים בעולם מתחום הזיהוי הפלילי והבליסטיקה – כנס שאליו מגיעים מדי שנה אלפי מדענים מארצות הברית, אירופה, ואף מישראל. עד היום אף גורם מקצועי לא מצא פגם כלשהו בממצאים שהוצגו בכנס. היחידים שהטילו ספק בממצאים היו קומץ עיתונאים, שלא טרחו לבדוק אותם כמתחייב מן האתיקה העיתונאית – ולא בכדי.

אילו הריגת הילד בעזה אכן התרחשה, היינו מצפים משארל אנדרליין לעשות מה שהיה עושה כל עיתונאי במצב כזה: ללכת בעקבות האירוע, לראיין את כל מי שהייתה לו נגיעה אליו, לאסוף פרטים ולפרסם ספר שהיה הופך רב-מכר עולמי, מעשיר את מחברו ומזכה אותו בשלל פרסים ותהילת עולם. ברם, אנדרליין ו’פראנס 2′ לא עשו דבר וחצי דבר כדי לכרות זהב מהמכרה שלכאורה נפער תחת רגליהם. להיפך, לפי התנהגותם נדמה כאילו הם מעוניינים שהפרשה תגווע ותישכח.

 

מתן עילה לרצח יהודים


התביעה של “שורת הדין” הייתה מלכתחילה בעייתית. אומנם ראש לשכת העיתונות הממשלתית דני סימן קיבל את הממצאים של שחף, ולשכתו אף הודיעה רשמית שכתבתו של אנדרליין לא הייתה אמיתית, אך על-פי כללי הלשכה אין בכך די כדי לשלול את התעודה.

בבית המשפט טענו נציגי ‘פראנס 2’, שגוף ממשלתי אינו יכול לקבוע מהי האמת בפרסום עיתונאי ועל סמך זאת לשלול מעיתונאי את זכויותיו. בזה הם דווקא צודקים. אם כלל זה לא יתקיים, כל שריד לחופש עיתונאי בישראל עלול להיכחד. אבל אין פירוש הדבר שיש לאנדרליין הזכות המוסרית והמקצועית להמשיך לשדר מישראל, שכן במעשהו הוא העניק לנתיני הרשות הפלשתינית את הסובלימציה של השנאה כלפי היהודים באשר הם, את העילה הברורה והמיידית לרצוח אותם ובמיוחד את ילדיהם; כמו-כן הוא נתן להם כלי יעיל לגייס מחבלים מתאבדים ולחנך את הדורות הבאים להמשך המאבק נגד “האויב הציוני“.

נראה לי שאנדרליין לא תכנן את כל זה, אלא בסך הכול ציפה לגרוף זר דפנה קטן פה וטפיחת שכם שם. סביר להניח שגם היהודי המומר, הנזיר תיאובלד, שהמציא במאה ה-12 את עלילת הרצח הפולחני, לא צפה את הזוועות שגרמה המצאתו במאות שלאחר מכן. אולי הוא רק רצה למשוך מעט תשומת לב ואהדה מצד חבריו החדשים במנזר. אבל אנדרליין אינו נזיר, אלא כתב מנוסה המכיר את המזרח התיכון; עיסוקו המקצועי מחייב אותו להתנהג לפי כללי האתיקה ולצפות את תוצאות מעשיו, להאזין לביקורת, לא לחפות על מחדלים ולתקן טעויות. הוא לא יוכל לתרץ את מעשיו בתירוץ “לא חשבתי שזה מה שיקרה“.

שלילת תעודת העיתונאי היא הפחותה בעונשים שאנדרליין ראוי להם. אבל חשוב הרבה יותר שהעובדות על המקרה הזה תהיינה ידועות לכול, ושהאמת על רקימת העלילה על-ידי אנדרליין תגיע לכל בית.

 

המאמרים הקודמים על פרשת מוחמד א-דורה

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר