אבי דיכטר לא יפסע בפיקדילי
אבי דיכטר לא יפסע בפיקדילי
אילו הממשלה וזרועות הביטחון היו עושים את המוטל עליהם נגד הלוחמה הפסיכולוגית של רש”פ, בג”ץ היה משליך מכל מדרגות בית המשפט את מגישי העתירות “לחקור את פשעי המלחמה של ישראל” והניסיון להגיש תביעות כאלה בחו”ל היה נתפש כקוריוז. ברם, יש להם דילמה קשה.
על פי הטענה המסורתית, נהרגו יחד עם שחאדה נשים וילדים, ארבעה–עשר במספר. האם זה נכון? אולי כן ואולי לא. הצבא מודה, שהוטלה פצצה של טון, ובשכונת מגורים זאת תוצאה אפשרית בהחלט. ברם, “אפשרי” איננו זהה ל“נכון“. היכן ההוכחה למספר הקרבנות? הטענות של דוברי הרש“פ אינן הוכחה לכלום וראיות של ממש – אין.
בלהט הפולמוס שוכחים כמה דם שפך שחאדה ומה הוא עוד תכנן באותם הימים. על פי אמנות ז‘נבה, המחבל אינו יכול ליהנות מהגנת האוכלוסייה וחיסולו בתוך מחבואו – חוקי. אמנם ההחלטה להפציץ בשכונת מגורים בפצצה במשקל טון איננה נראית סבירה, אבל גם זה עלול להיות הכרחי. יש לזכור, שבמקרה אחר, כל מטה החאס ניצל מפצצה במשקל רבע טון, מפני שהיא התפוצצה בקומה העליונה וראשי המחבלים, כולל אחמד יאסין ניצלו, כי היו למטה. בכל מקרה, האחריות על מות האזרחים מוטלת על המחבל שהתחבא ביניהם ועל ארגונו.
אמנם במקרה כזה התבונה של האנשים נשלטת על ידי הרגש: אם נהרגו נשים וילדים – זה אומר שבוצע פשע מלחמה ומישהו חייב לשלם את המחיר. כדי שההשפעה התעמולתית תהיה חזקה דייה, יש ליצור מספר דרמטי של נשים וילדים הרוגים. בלבנון חפרו מתוך חול שמתחת להריסות, גופות, שהובאו לשם לצורך הוצאתם מול המצלמות. לא מן הנמנע, שמשהו כזה התרחש גם לאחר חיסול שחאדה.
הסופרת רונית מטלון יודעת מה קורה בעזה, היא ראתה את הילדים הנשלחים לחזית העימות על ידי המבוגרים – על כך אמרו לה מ“בצלם“, שזה ידוע ואין לפרסם זאת כי “זה מזיק למאבק“. למרות הכל, רונית מטלון שותפה למאבק המשפטי נגד הצמרת הביטחונית בפרשת חיסול שחאדה. אגב, אינני חושד בחבריה, שלא ידוע גם להם מה המצב בשטח. פשוט היא ידועה כאחת שפלטה זאת בראיון ל“ידיעות אחרונות“.
אחת התוצאות של תעשיית הזיוף היא, שגם אם התרחש אסון אמתי ונהרגו ילדים רק מפני ששהו קרב למחבל – אי אפשר לדעת האם כעת הזמן להרגיש אמפתיה, כי קשה להשיג אינדיקציה האם המקרה המסוים הוא אמתי.
שתי גדות היבוק
אחרי מלחמת ששת הימים אנשי אש“ף שיחקו מלחמה על שתי גדות נחל יבוק, שבעבר המזרחי של ירדן, מול מספר עיתונאים סקנדינביים. שתי קבוצות של אנשי אש“ף ירו פגזים אלה על אלה, בזהירות כדי שלא לפגוע, משתי גדות היבוק; לעיתונאים נאמר שזהו נהר הירדן ובצד השני נמצא צה“ל. העיתונאים שלא ידעו להתמצא בלילה בשטח לא מוכר האמינו לכל מלה וסיפורי הגבורה הפלשתינית התפרסמו למחרת.
מאז, הפברוק למען התקשורת הוא מדיניות ותעשייה משומנת. כל פעם, שהדיווח נשמע דרמטי מדיי, מספר ההרוגים גדול או נטען, שפגז של צה“ל הרג שלושה ילד ששיחקו בכדור משום מה דווקא סמוך למשגרי הטילים, אפשר להתחיל לחפש סימנים לזיוף.
בצה”ל מודעים לתופעה, שם מכירים את המנהג לספור אותן גופות גם אתמול וגם היום ולצרף את אלה שמתו ממחלות ובתאונות למניין ההרוגים על ידי “צבא הכיבוש”. הרופאים בעזה יוצרים על הגופה נקודה אדומה ליד העין, הנראית כחור כניסה של קליע; הפנים נשארים גלויים בהלוויה, יש מה לצלם. כך נעשה גם בגופתו של הנער האלמוני, שנקבר תחת שמו של מוחמד א–דורה. כן, בצה“ל יודעים זאת. אבל לא עושים עם זה כלום.
הפציעה המסתורית
לפני חודשים אחדים עברתי חוויה מעניינת: יחד עם מספר תושבי תקוע אחרים נחקרתי בחשד לגרימת חבלה בנסיבות מחמירות. תחילת הסיפור בחודש אפריל 2007, כאשר פצוע מתושבי אחד הכפרים הסמוכים הובא לבית חולים בחברון. הערבים טענו, שמתנחל עצר על הכביש, ירה באקדחו לעבר האיש ונסע. טוב, הרי “ידוע לכולם“, שאנחנו יורים בערבים כדי שיהיה לנו מה לשתות בשבת… אמנם הייתה בעיה עם הסיפור הזה: הבחור נפצע במרחק 100 מטר מהכביש, כך שהאפשרות שהיה זה מתנחל עם אקדח – נפסלת.
לפי מה שנודע לי, גם הרופאים בחברון לא שיתפו פעולה עם המשטרה ולא סיפקו נתונים על הפציעה. האם הפצע בכלל היה פצע ירי? לך תדע. למשטרה היה ברור, שמדובר במעשה שבין הערבים, שהחליטו גם הפעם להעביר את האשמה על היהודים. החקירה גבעה.
ברם, ארבעה חודשים לאחר המקרה, היא הוחייתה על ידי “מישהו מגבוה“, שכנראה לא יכול היה לשאת את המחשבה, שיש ערבי פצוע ושום יהודי לא יושב בכלא. יש לציין, שהשוטרים היו אדיבים למופת. הם עשו את כל מה שנדרש מהם על פי הספר וההוראות שהם קיבלו, אבל אין לי ספק שהאבסורד שבחקירה הזאת היה ברור להם.
במקרה אחר, שהתרחש באזור תקוע, ערבי תקף עם סכין קבוצת חיילים. אלה נאלצו להתמודד עם הדילמה התמידית בין הקבר והכלא, אבל בסופו של דבר יצר החיים גבר, התוקף חוסל. התושבים בכפר טענו תחילה, שהבחור היה מעורער בנפשו, עד שהסתבר שהיה סטודנט לרפואה. עקב כך שונתה הגרסה: הוא לא תקף כלל את החיילים, אלא הם קראו לו להתקרב וירו בו סתם. למרבה המזל, הראיות היו ברורות, החיילים נוקו. במקרים אחרים, כשמזל המעורבים לא שפר כל כך, הם נטחנו בין שיני הצדק הישראלי.
“הארץ” יצטרך לענות
מה גורם לגדעון לוי לדבוק כל כך במיתוס “מותו” של מוחמד א–דורה ומיתוסים אחרים, שאת חלקם הוא יצר? הוא זה שהמציא את “נוהל חמור” והביא לדפוס את השקר אודות “התינוקת הפלשתינית שנולד במחסום וראשה נחבל באדמה”. כמו שאר העולם, גדעון לוי מעולם לא ראה בדל ראייה למותו של מוחמד א–דורה.
הילד, שהשתתף בהפקת אבו–ראחמה – אנדרליין שוכב, זז ואינו מדמם. אין כל סימן למוות. לנער המת (לא מקליעים!) שצולם בבית חולים והוצג כמוחמד א–דורה, תווי פנים שונים מאלה של בנו של ג‘מאל. ההלוויה של “מוחמד א–דורה” נערכה מספר שעות לפני השעה המדווחת של האירוע בצומת נצרים – הרברט ולס עם מכונת הזמן שלו כבר לא עומד בתקן. אז מאין גדעון לוי יודע שמוחמד א–דורה מת? התשובה: הוא איננו יודע זאת, כמו שהרבה דברים אחרים הוא איננו יודע או מסלף. כעת הוא עסוק בקרב על הצלת הקריירה שלו.
זהו כתב שטח לענייני ערבים, שמתיימר להביא סיפורים מהמקור, אבל הוא אינו יודע ערבית. הוא מוזן על ידי “מתורגמנים” המסופקים לו על ידי הרש“פ ודוברים אחרים, שאת דבריהם הוא מעביר לציבור הישראלי כמות שהם.
כך היה בראיון עם הגנרל תאופיק טיראווי כחודשיים לאחר האירוע בנצרים, בו תירץ הלז את הלינץ‘ ברמאללה על ידי בדייה אודות “המתה בעינויים” כביכול של עיסאם ג‘ודה על ידי חיילים ומתנחלים. למעשה האיש נהרג בתאונת דרכים. טיראווי טען, שבידיו חוות דעת של רופא בריטי, המאשרת את גרסתו, אך זה היה שקר, בדיקת הגורמים מחו“ל קבעה, שהאיש מת בתאונה. גדעון לוי לא הזכיר זאת ולא הקשה על הגנרל הפלשתיני בשאלות לא ידידותיות.
בפרשת א–דורה, אבו–ראחמה ואנדרליין היו רק קבלני משנה, העבודה העיקרית מול כלי התקשרות נעשתה לאחר הידיעה הראשונית על ידי הבכירים ברש“פ. אין ספק, שערפאת היה מעורב. כשיוכח פומבית וסופית, שזאת מדיניות של הרש“פ – לנהל נגד ישראל מלחמה פסיכולוגית על ידי מסכת שקרים, כל מה שגדעון לוי אי–פעם כתב על “סבלו של העם הכבוש” יידרש לבדיקה.
למה העיתון, המתיימר להיות מקצועי ואיכותי, נותן במה לאנשים כמו גדעון לוי? מה הניע את העיתון לנהל מלחמת חרמה נגד טיהור שמה של ישראל ולהשמיץ את המדען, שגילה את האמת? לא צריך למהר להניח הנחות ולשלוף תשובות מהירות. נחום שחף הגיש נגד “הארץ” תביעת לשון הרע ונזיקין על סך 400 מיליון ש“ח. אין כאן טעות דפוס, זה הסכום. גם שארל אנדרליין צורף לתביעה. זה הולך להיות משפט מעניין. המעורבים ייקראו לעדות ויידרשו לתת תשובות להרבה שאלות, שעד היום הם התחמקו מהן.
שארל אנדרליין ו“פראנס-2” עד עכשיו פעלו רק נגד גורמים משניים והתחמקו בעקביות מהגשת התביעה נגד נחום שחף, למרות שידעו היטב שהוא מקור “הצרות” שלהם. אך מהתביעה נגדם הם כבר לא יוכלו להתחמק.
עלינו מדרגה
מפחיד לחיות במדינה, כשעיתונאים שלה מפחדים לפרסם את כל האמת. תחקירן של “ערוץ 10” היה אצל שחף, ראה חומר על א–דורה והבין במה מדובר, אבל הכתב שי חזקני נרתע מהדברים הברורים ולא הלך עד הסוף. ידועה מזמן העובדה, שהפצעים של ג‘מאל א–דורה נגרמו על ידי חולייה פלשתינית בשנת 1992 ולא על ידי חיילי צה“ל בשנת 2000. הרישום על פציעתו של ג‘מאל קיים בצה“ל. סוף–סוף זה הגיע למסך הטלוויזיה, בכתבה של שי חזקני, התקדמנו עוד קצת.
ובכן, אפילו ב“ערוץ-10” כבר יודעים, שג‘מאל א–דורה שקרן. הוא לא נפצע ב-30.9.2000 בצומת נצרים, אבל שיחק יפה פצוע מעולף נשען על הקיר. הייתכן שאבא ימשיך בשלווה לשחק פצוע למצלמות, כשלמעשה אין עליו שריטה, עת בנו נופל מת למרגלותיו? היש אבסורד גדול מזה? למרות הכל, שי חזקני סייג את דבריו: אין הוכחות לפברוק. לא חסר לא כלום כדי שיירד לו האסימון, מלבד מעט אומץ.
מה שאחרים לא הבינו, אמנון לורד הבין: הדבר הגדול עוד לפנינו. מה יכולה להיות הסיבה לכך, שהוא ייחס את גילוי היד המורמת של הילד לפיליפ קרסנטי? היה זה אחד הגילויים הראשונים בחקירה, קרסנטי ראה לראשונה את התמונות בסרט, שנחום שחף עשה בז‘נבה כשנתיים מאוחר יותר. ברם, אמנון לורד הבליט את חלקו של “מקור ראשון” בחשיפה והסתיר את שחף. האם מישהו כאן הבין את הפוטנציאל הגלום בפרשה הזאת ומנסה לקבוע את מקומו בפנתאון בדרכים לא הכי הגונות?
אמנם מעשהו של אמנון לורד היה לא ראוי, אבל יש בו פן חיובי אחד – הוא מסמל, שהמאבק עלה למדרגה חדשה. עוד מעט הרבה אנשים יאמרו, שהם אף פעם לא האמינו לאנדרליין…
הדילמה
אילו הממשלה וזרועות הביטחון היו עושים את המוטל עליהם נגד הלוחמה הפסיכולוגית של רש“פ, בג“ץ היה משליך מכל מדרגות בית המשפט את מגישי העתירות “לחקור את פשעי המלחמה של ישראל” והניסיון להגיש תביעות כאלה בחו“ל היה נתפש כקוריוז. ברם, יש להם דילמה קשה.
שלושה אנשים נושאים בעיקר נטל האחריות על אי–חשיפה בזמן אמת של תרמית א–דורה: אהוד ברק, שאול מופז ואבי דיכטר, שלושתם היום עסוקים בקריירה פוליטית. אם יפעלו עכשיו לחשיפת האמת, ייחסך מישראל המשך ההתייסרות מול ההשמצה המפלצתית ביותר, שבאה לעולם מאז תלייתו של יוליאוס שטרייכר, אך מאידך ייגלה לעיניי כל מחדלם האישי: ערפאת בישל מתחת לאפם תרמית מתוך חוברת הדרכה למתחילים, תפורה בחוטים גסים, והם לא הבינו כלום או שמא השתיקו הכל, למרות המשמעות הקטלנית של הסמל.
האפשרות השנייה היא למשוך את הזמן בתקווה שאיכשהו הזמן יכסה להם את הישבן. המשמעות: הם וחבריהם ימשיכו להיות מבוקשים על פשעי מלחמה, החנויות בשדרת פיקדלי תהיינה מחוץ לתחום.