אסתר חיות-טרף: פוחדת מגילוי האמת על מה שמתרחש בממלכתה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56737

גם לנשיאת ביהמ“ש העליון מותר להיות טיפשה, אם היא באמת–ובתמים מאמינה למוצא מקלדתה (ואני בספק – לא בכך שהיא טיפשה, אלא בכך שהיא מאמינה למוצא מקלדתה) *** איך מכשירים מראש כל שחיתות שיפוטית

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

בעקבות פרסומים כאלה ואחרים

נשיאת בית המשפט העליון, מיודעתנו אסתר חיות טרף, שלחה מכתב לכלל עובדי הרשות השופטת, בו התייחסה לפרשת הקשורה לשופטת אסתר כרייף וליו“ר לשכת עוה“ד לשעבר, אפרים אפי נוה, פרשה הידועה גם בשם מין תמורת מינוי.

כך היא פותחה:

בעקבות פרסומים כאלה ואחרים מצאתי לנכון לפנות אליכם ולומר לכם שעם כל המבוכה והקושי עלינו לזכור כי …

וכך היא אומרה:

מדובר בפרשה אחת שאסור שתכתים את שופטי ישראל כולם או את תהליך המינוי ואת שיטת מינוי השופטים בכללותה.

כבר ב-18 המלים האלה מתעוררות שתי שאלות:

השאלה האחת – האם באמת “מדובר בפרשה אחת“?

ומה עם, למשל, פרשת השוחד – גם היא קשורה לאותו אפי נוה – אשר הכניסה לבית המשפט העליון השופט יוסף אלרון?: השופט יוסף אלרון וראש לשכת עורכי הדין, אפרים נוה – מושחתים, מקומם בכלא!

להזכירכם: כאשר עמדה לדיון מועמדותו של אלרון לביהמ“ש העליון, אסתר המלכה – אז עדיין לא חברה בוולב“ש, אבל כבר הנשיאה–לעתיד – התנגדה לקידומו, בנימוק שהוא “לא קורץ מהחומר” המתאים לבית המשפט העליון, אבל אחרי שקידומו לביהמ“ש העליון היה לעובדה מוגמרת, היא – כבר הנשיאה–ממש – אמרה עליו שהוא “בציר חיפאי משובח” – לא פחות!

השאלה היא מי משניהם עבר את ה“מטמורפוזה“: הוא, שהחומר ממנו הוא “קורץ” עבר תהליך “השבחה”, או היא, אשר נעשתה נוחה להתפשר על בציר באיכות נמוכה יותר.

ואולי שניהם השתנו כהרף–עין?

והשאלה השנייה – מה פירוש “אסור שתכתים את שופטי ישראל כולם או את תהליך המינוי ואת שיטת מינוי השופטים בכללותה“, כאשר היא כבר הכתימה קשות?!

והלאה, הקלישאה השחוקה–לעייפה:

זוהי שיטה שבבסיסה היא שיטה טובה אשר הוכיחה את עצמה לאורך עשרות שנים ואלפי מינויים.

“טובה בבסיסה“

לבד מהשאלה האם זה מספיק שהשיטה תהייה “טובה בבסיסה“, ולא מן הראוי להשביח אותה עוד יותר (ולהגביה את בסיסה, איך לא), נשאלת השאלה איך יודעים אם היא “הוכיחה את עצמה“, כאשר אין “קבוצת ביקורת” להשוואה עם שיטות אחרות (שוחד, שוחד מיני, הגרלה, מינוי פוליטי).

ונשאלת גם השאלה מהם הקריטריונים לפיהם אפשר לקבוע אם השיטה אכן “הוכיחה את עצמה“.

נניח שבמשך אותם “עשרות שנים ואלפי מינויים” התמנה שופט אחד אידיוט, ושופט אחד הלוקה לפחות בכל אחת מ“התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד“, לפי סע’ 11א, לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ“ד-1984, והן:

(1) ידע ומיומנות בתחום המשפט כולל בקיאות משפטית, רב–גוניות בתחומי המשפט השונים, תפיסה משפטית, יסודיות בהכנת החומר המשפטי;

(2) כושר הבעה וניסוח בכתב ובעל–פה;

(3) יעילות וכושר ביצוע, לרבות כושר ארגון וניהול, סדר בעבודה, דייקנות, כולל עמידה בלוח זמנים, חריצות, גישה עניינית ותכליתית לעבודה, יעילות והספק בעבודה;

(4) סמכותיות וכושר לנהל דיון, כושר החלטה והכרעה, ישוב הדעת, הבחנה בין עיקר לבין טפל, התחשבות בכל הנתונים, והיכולת להגיע להחלטות נכונות;

(5) מזג שיפוטי המתבטא, בין היתר, בסבלנות, בסובלנות, בפתיחות ואופי יציב; שקט נפשי, יכולת עמידה בלחצים, יכולת ליצירת קשר עם אנשים; גינוני משפט;

(6) אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות, עצמאות בחשיבה ואי–תלות;

(7) חוכמה ותבונה;

(8) תדמית המועמד בעיני הזולת בתחום המקצועי ובחיי היומיום;

(9) מוטיבציה.

וזה אומר, על פי ההנחה שלנו, שבין אותם “עשרות שנים ואלפי מינויים” התמנה שופט אחד אידיוט ועוד 9 שופטים הלוקים כל אחד בתכונה “עיקרית” זו או אחרת, או שופטים רבים יותר, אם נערוך חישוב נפרד לכל אחת מתת–התכונות ה“עיקריות“.

ההנחה הבאה היא שבמשך אותם “עשרות שנים ואלפי מינויים” התמנו 2 שופטים אידיוטים, ושני שופטים הלוקים כל אחד בתכונה “עיקרית” זו או אחרת, או שופטים רבים יותר, אם נערוך חישוב נפרד לכל אחת מתת–התכונות ה“עיקריות“.

ואחר כך 3, 4, … 10, … 100, … 1000 ויותר שופטים אידיוטים, וכך גם שופטים הלוקים כל אחד בתכונה “עיקרית” זו או אחרת, מכל אחת מתת–התכונות ה“עיקריות” …

והשאלה היא עד כמה צריך לרדת, לאיזו רמה ובאיזה היקף, של אידיוטיות ואי עמידה בתכונות ה“עיקריות” שהמערכת הציבה לעצמה, כדי לדעת שהשיטה בה בוחרים השופטים אצלנו היא כושלת.

תשובה: לאף אחד זה לא אכפת, ולכן איש במערכת המשפט לא עושה את חשבון–הנפש.

הוסיפו לכך גם את העובדה שגם הדחה של שופטים כושלים היא, אצלנו, “משהו גס“, ותבינו שכל נושא איכותם המקצועית והמוסרית של השופטים הוא בגדר טאבו מושלם: מי שנכנס למערכת לא יוצא ממנה, אלא בגיל הפרישה שבחוק – 70 שנה + שלושת חודשי ה“אקסטרא“ – אלא אם כן הציבור נחשף לאיזו שערוריה הקשורה בשופט כלשהו (וגם זה לא תמיד: לא לשכוח את יוסף אלרון המושחת, שופט ביהמ”ש העליון (עדיין)!).

האם לא מן הראוי לבדוק את השיטה, 72 שנה אחרי פרוץ המדינה?

אומרת המלכה:

מכל מקום, נוכח תקופת הבחירות שבה אנו נתונים הוועדה אינה מתכנסת כבר למעלה משנה, כאמור, ובוודאי שאין זו העת המתאימה לדון בשינויה.

טוב, גם לנשיאת ביהמ“ש העליון מותר להיות טיפשה, אם היא באמת–ובתמים מאמינה למוצא מקלדתה (ואני בספק – לא בכך שהיא טיפשה, אלא בכך שהיא מאמינה למוצא מקלדתה).

תאר לעצמך שבעסק שלך נשמעים “רעשים” המצריכים בדיקה, ואתה אומר לעצמך:

מכל מקום, נוכח תקופת השפל בהזמנות העסק שלי סגור כבר למעלה משנה, כאמור, ובוודאי שאין זו העת המתאימה לבדק–בית …

מתי תעצור את המכונות, אידיוט, ומתי תפטר עובדים כושלים? כאשר תחזור הגיאות, ההזמנות תתחלנה לזרום, והמתחרים לא טומנים ידם בצלחת?!

לא להאמין: איך אפשר להיות מס’ 1 במערכת המשפט, ברמה כזאת של טיפשות?

ומה היא חושבת אותנו, למטומטמים?!

תארו לעצמכם שבאמת ובתמים היא מחכה לחידוש פעולת הוולב“ש, ואז להתחיל לדבר על רפורמות, כאשר על הפרק עומדים עשרות תקנים לא מאויישים, בגלל שיתוק הוועדה הזאת?

אז לא, יגיד שר המשפטים, שהוא גם יו”ר הוועדה: קודם נדון במינויים, קודם נמלא את התקנים הלא–מאויישים, ואחר כך – מחר–מחר!

אבל יש כשל נוסף ברעיון הזה: כשם שאין אדם מרים עצמו ע“י משיכה בשרוכי נעליו, כך שום רפורמה ושום בדק–בית לא יכולים להיות בד’ אמותיה של הוולב“ש, ואם כוונתה היא ש“אנחנו“, הוולב“ש, נבדוק את עצמנו – היא רק טוחנת מים.

וזה אומר שהיא לא ממש מתכוננת לעשות גלים.

תזכרו שאמרתי לכם.

כאן מגיע השמאלץ, והסופרלטיבים–שאינם–עולים–כסף:

אני מבקשת לחזק את ידיכם ולהביע את הערכתי הרבה לעבודה המסורה והמקצועית שאתם מבצעים יום–יום ושעה–שעה, בסיועם הנאמן של כל עובדי הרשות השופטת … צר לי שפרשה זו והפרסומים שבעקבותיה מעיבים על פועלכם החשוב בעשיית משפט ובעשיית צדק בכל ערכאות השיפוט הפרוסות לאורכה ולרוחבה של הארץ.

נו, טוףףףף.

וזה הקרשצ’נדו:

אני סמוכה ובטוחה כי תמשיכו לעשות את המיטב למען הציבור ולמען החברה בישראל, בזקיפות קומה, בניקיון כפיים ומתוך תחושת שליחות. לבסוף, חשוב לי להבטיחכם כי אם יתברר חלילה שקיימים מקרים נוספים של התנהלות בלתי תקינה, לכאורה, הטעונים בירור הדברים ייבחנו ויטופלו במלוא הרצינות, תוך הסקת המסקנות הנדרשות ולפי הסמכויות הנתונות לי בדין.

שימו לב למילה החבוייה בין 52 המלים שבפיסקה הזאת – “חלילה“: לא “אם יתברר שקיימים מקרים נוספים …”, אלא “אם יתברר חלילה …”.

לא להאמין: זה לא שהיא רוצה לגלות את מה שמתרחש במערכת שהיא עומדת בראשה – היא חוששת מכל גילוי, היא מתנגדת לכל גילוי, היא מ–פ–ח–ד–ת מכל גילוי.

האם ה“חלילה” הזה היה פליטת–פה?

לא, הוא היה במכתב אל השופטים ושאר העובדים במערכת המשפט, ולא נראה לי שהיא לא חשבה על כל מילה ומילה, והשאירה משהו ליד המקרה.

אבל אם היא לא חשבה על כך – יש לנו בעייה קשה וחמורה עו“ד יותר: מס’ 1 במערכת המשפט שלא זהירה במילותיה, ולא חושבת על כל מילה ומילה היוצא ממקלדתה.

“אכן, יש לנו שופטים מצויינים!”

לפני 16 שנים, תחת הכותרת הזאת ממש, הצגתי את האמירה–שאלה: אכן, יש לנו שופטים מצויינים, אבל כמה יש לנו כאלה – ומה זה אומר על שיטת הבחירה?

בגוף המאמר הצגתי שש שאלות:

… השאלה הראשונה היא מה זה “מצויין”. כשאני הייתי בבצפר, ציון “מצויין” היה 95 מתוך מאה, ובהשאלה לענייננו הייתי אומר כי שופט מצויין הוא זה אשר זוכה בציון משוקלל של 95%, כאשר הבסיס של 100% הוא הציון של השופט האידיאלי, והשקלול הוא לפי משקלן היחסי (בעיני המשקלל) של הפרמטרים אשר נקבעו בכלל 11א’ לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ”ד-1984 (או לפי כל פרמטרים סבירים אחרים).

השאלה השנייה היא כמה שופטים מצויינים יש לנו בכל מערכת המשפט? לדעתי אולי חמישה או עשרה, אבל אני מוכן להמר על עשרים–גג – פחות מחמישה אחוז מכלל השופטים, ואם יש לך הערכה אחרת – אני, בתור איש–פשרות ידוע, מוכן לקבל כל הערכה סבירה אחרת שלך, בבטחון מלא שהבדלי–ההערכה בינינו לא יהיו גדולים.

השאלה השלישית היא מה חלקה של השיטה בבחירתם של השופטים המצויינים, ואני אומר: בכל שיטה ישנם שופטים מצויינים, וכאלה היו נבחרים גם על ידי כל שולחן מקרי בקפיטריה של מעונות הסטודנטים.

השאלה הרביעית מה בצע לו למתדיין, אשר לעולם לא יכול לבחור את שופטיו, בכך שישנם שופטים מצויינים, אם הסיכוי שלו לזכות בשופט מצויין שואפים לאפס.

השאלה החמישית היא כמה שופטים לא–מצויינים ישנם במערכת המשפט, ואיך ההתפלגות הגאוסיאנית שלהם.

השאלה הששית היא מהי איכותו של השופט הגרוע ביותר בכל ערכאה, בכל בית משפט. הפחות–שבאומנין, כדאמרינן. כיוון שהמתדיין אינו יכול, כאמור, לבחור את שופטיו, הוא תמיד נמצא בסיכון להתדיין בפני השופט הגרוע.

זהו בדיוק עקרון החוליה החלשה: כאשר אתה עשוי לקבל את השופט הגרוע ביותר, לא תנחם אותך העובדה שמתדיין אחר קיבל שופט מצויין, או אפילו את השופט ה“ממוצע“.

בגלל או למרות?

ובהמשך, לאחר שעמדתי על כך שהמצב בבחירת השופטים הוא “גרוע ביותר”, הוספתי שאלה שביעית:

… והשאלה השביעית היא אם המצב הגרוע הזה הוא בגלל השיטה, או למרות השיטה.

אחר כך עמדתי על כשליה של השיטה, על מינוי מקורבים על חשבון האיכות, וכו’, וכו’, וגם הצעתי שינויים בהליכי הבחירה, בין השאר ע“י הוצאת השופטים מהרכב הוולב“ש, מתן ייצוג לאקדמיה, והנהגת שקיפות מלאה בהליכי הבחירה, החל מהשלב הראשון ועד להחלטה הסופית.

16 שנים עברו מאז, ואיש לא עשה את בדק–הבית ואת חשבון הנפש.

הרפורמות שלי

במהלך השנים מאז הצעתי רפורמות מרפורמות שונות:

רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט, במסגרתה אני מציע, בין השאר, רוויזיה בהליכי הבחירה וההדחה של השופטים: רף הבחירה יהיה גבוה יותר מזה הקיים, ואילו רף ההדחה – נמוך יותר (ומפצה את השופטים בסוכריות אחרות);

רפורמת שמחה ניר בבחירת שופטים, בה אני מפתח את הנושא עוד יותר, כדי להבטיח לא רק את איכותם המקצועית של השופטים, אלא גם את טוהר המידות בבחירתם, וכנגזרת מכך – גם את טוהר המידות שלהם כשופטים, אם וכאשר יגיעו למחוז הבחירה שלהם.

במסגרת זו אני מציע כי, כדי לשים סוף לויכוח מי יהיה הדומיננטי בהליכי בחירת השופטים – השופטים או הפוליטיקאים, תורכבנה שתי ועדות מקבילות: האחת תורכב מאנשי מקצוע בתחום המשפט (אקדמאים, עורכי דין, ואולי גם שופטים – שאלת ההרכב והתמהיל תיבחן בנפרד), והשנייה תורכב מפוליטיקאים (רצוי שההרכב יהיה מאוזן ככל האפשר – שמאל–ימין, קואליציה–אופוזיציה, חילונים, דתיים, מיעוטים וכו’), וכדי להיבחר לשפיטה או לקידום, המועמד יצטרך להיות מאושר בנפרד ע“י כל אחת משתי הוועדות.

עוד, כדי למנוע כל מיני קומבינות, אני מציע כי כל אחת משתי הוועדות הנ“ל תורכב בכל סבב–בחירה, באופן אקראי מתוך רשימה רחבה יותר של חברים פוטנציאליים.

ואלה רק חלק מהחידושים שהצעתי במשך השנים.

אסתר המלכה, how stupid do you think we are?!

השחיתות במערכת בשלב דגירה!

במערכת המשפט נמצאות פרשות שחיתות בשלבים שונים של “דגירה“.

איך אני יודע? אני יודע!

בשנת 1988 כתבתי (אוטו 25, פברואר 1988) כתבתי (והבאתי שוב במבוא לספרי יקחו ממך את הרשיון) את הדברים האלה:

בשנת 1985, בעתירה לבג“ץ, טענתי לגבי מערכת רישוי–הנהגים כי “מכאן ועד לתעשיה של שוחד הדרך קצרה מאוד“. לא היה לי אז שמץ של ידיעה ספציפית על מה שהיה כבר אז ב“צנרת” של החקירה המשטרתית, אבל ידעתי כיצד המערכת פועלת, מהם הלחצים בהם היא נתונה, כמה אזרחים הנזקקים לשרותו של כל עובד–ציבור, ומהו “מאזן הכדאיות והסיכונים” של מי שמבקש צדק.

ההמשך ידוע: עוד טרם ניתן פסק–הדין בבג“ץ – ונתפוצצו במערכת–הרישוי יותר פרשיות–שחיתות מאשר מאז פרוץ המדינה ועד לאותה התקופה.

אני לא סבור שגיליתי חוש נבואי ייחודי ומפותח במיוחד. כאשר חתיכת גבינה נמצאת באויר החופשי, אין צורך לבדוק אותה יום–יום כדי לדעת שבמוקדם או במאוחר היא תתכסה בשכבה של עובש. למיליוני חלקיקי–העובש יש אינטרס ברור להגיע אל הגבינה, וההזדמנות למפגש בינם–לבינה היא יום–יומית.

וגם הוספתי:

כאשר מערכת ציבורית – ולעניין זה אין הבדל בין משרדי–הרישוי לבין בתי המשפט – מתנהלת כך, אין כל מקום להפתעה.

מאז עברו 32 שנה, מערכת המשפט עברה כמה וכמה אירועים שהיא הייתה רוצה לשכוח: עדיין לא נתפס שופט לוקח שוחד, אבל גם מה שכבר צץ לא הוסיף לה כבוד רב.

כאשר הציבור מאבד את אמונו במערכת המשפט ובסיכוי לקבל צדק, הוא מחפש “קיצורי דרך” – זה חלקיקי–העובש שיש להם אינטרס להגיע אל הגבינה.

מצד שני נמצאים השופטים – אלה הם הגבינה, שיש לה אינטרס לקבל את העובש.

מערכת המשפט, לא רק שאינה מקיימת אמצעי–מניעה כנגד שחיתות פוטנציאלית, היא עושה הכל כדי לחפות על התנועות הטקטוניות שמתחת לפני השטח (“אם יתברר חלילה …”).

השחיתות השיפוטית מתחילה בחוסר יושר אינטלקטואלי, שמביא, באופן טבעי, להידרדרות האמון בשופטים. חוסר היושר מתבטא, בין השאר, בכך שהשופטים מחליטים מראש על תוצאת המשפט, ומתעלמים מכל טענה וראייה שאינן מתיישבות עם התוצאה הסופית עליה הם החליטו מראש.

מדוע הם עושים זאת? על כך דיברנו רבות, ועוד נדבר לא מעט.

מה עושה המערכת כנגד אובדן היושר האינטלקטואלי?

היא לא עושה דבר, והיא לא עושה דבר – כי זו תופעה רוחבית שלוקים בה כל השופטים (ובחיי המקצועיים אני הופעתי מול מאות שופטים!).

וכאשר העדר היושר האינטלקטואלי לא מטופל, הדרך משם לשחיתות היא קצרה ביותר, במיוחד כאשר צמרתה של המערכת עושה הכל כדי לחפות על התנועות הטקטוניות שמתחת לפני השטח (“אם יתברר חלילה …”) – תעודת–כשרות מראש לכל שחיתות

ובמונחים של כלכלת השוק: כאשר יש ביקוש, יש היצע ואין פיקוח – המפגש בין הביקוש לשוחד לבין היצע השוחד הוא רק שאלה של זמן.

גברת חיות, תזכרי שאמרתי לך!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס