אמיר מנדלבליט, אביחי חיות, אסתר אוחנה וחובת הציות לפסיקה – כמה אפשר לקשקש?!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55475

שמחה ניר, עוד

שר המשפטים החדש אומר כי כי לא כל פסיקה של בית המשפט צריך לקיים”, וגם מסביר כי “השיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים”. לא ברור אם הוא יודע למה הוא מתכוון, אבל נשיאת ביהמש העליון והיוהמש לממשלה קופצים על רגליהם האחוריות, כאשר גם לגביהם לא ברור אם הם יודעים למה הם מתכוונים.

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

יש גונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

שר המשפטים החדש, אמיר אוחנה, אומר (ונשאר בחיים!) כי לא כל פסיקה של בית המשפט צריך לקיים, וגם מסביר:

״טלי חתואל גרה בגוש קטיף. היא הגיעה לציר כיסופים ונורתה על ידי מחבלים שהגיעו עד הציר. מסתבר שהמחבלים הגיעו עד ציר כיסופים בחסות מספר מבנים, הצבא זיהה את המבנים כסכנה ביטחונית, ובג”צ למרות שאין לו מומחיות החליט למנוע את ההריסה”.

כאשר נשאל האם במקרים מסוימים לא חייבים לקיים את החלטות בג”צ – אוחנה השיב: “השיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים, כן”.

שר המשפטים אומר, וההמולה גוברת:

נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות תקפה את שר המשפטים החדש אמיר אוחנה על דבריו …: “חשוב לי לומר לכם כי בעיניי יש לראות בחומרה את העובדה ששר משפטים במדינת ישראל, ביום השבעתו לתפקיד, בוחר לשתף אותנו בהשקפת עולם משפטית חסרת תקדים וחסרת אחריות שלפיה לא את כל פסקי הדין הניתנים על ידי בית משפט חייבים לכבד“.

לדבריה, משמעות הדברים של אוחנה, לפיהם לא כל פסיקה של בית המשפט צריך לקיים, הם שכל בעל דין יוכל מעתה בברכת שר המשפטים לבחור איזה פסק דין צריך לקיים ואיזה לא. ואני רוצה לומר על כך רק דבר אחד – בין תפיסת העולם הזו ובין אנרכיה של איש הישר בעיניו יעשה‘ – הדרך קצרה“.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הגיב אף הוא לדברי השר אוחנה והבהיר כי במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המושתתת על עיקרון שלטון החוק, החובה לציית לפסיקת בתי המשפט היא בגדר מושכלת יסוד, המשמשת ערובה להגנה על זכותו של כל אזרח במדינה. זו אינה אפשרות הנתונה לבחירה. מדובר בחובה המוטלת על כל אזרח וכל רשות שלטונית באשר היא“.

הרשו לי להפריד כאן בין שני דבקים: האחד – הפן הציבורי, והשני – הפן המשפטי.

באשר לפן הציבורי, הוא נראה כמו מרי אזרחי, ולעניין זה אין כל הבדל בין איציות לפסקי דין לבין מרדמסים, למשל. גם הקמתה של מדינת ישראל הייתה פעולה של מרי אזרחי נגד השלטון הריבוני דאז – המנדט הבריטי. גם התקוממויות הקצינים נגד המשטר הנאצי (שכשלו) היו מרי אזרחי.

כיוון שנושא המרי האזרחי אינו במרכז האג’נדה שלי, אני לא אדון בו כאן, ומי שרוצה לדון בו – יבורך. אומר רק זאת שבנושא הזה אין שום יתרון – לא לשר המשפטים, לא ליועץ המשפטי לממשלה, ואפילו לא לנשיאת ביהמש העליון.

ואם לא אכפת לכם – גם לי אין שום יתרון.

על הפן המשפטי של הנושא

נעבור לפן המשפטי, וכדרכי אפתח במשל:

פלוני הורשע בבית המשפט המחוזי, וזה גזר עליו הפעלת מאסר על תנאי שנגזר עליו בהזדמנות קודמת.

האיש ערער לביהמש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, וערעורו נדחה.

האיש טוען שהפעלת המאסר על תנאי נעשתה ללא סמכות, ועל כן אסור לשירות בתי הסוהר לכלוא אותו. השבס – כמה מפתיע – אומר אנחנו רק רשות מבצעת, אנחנו לא ערכאת ערעור על בית המשפט העליון.

כעת הוא עותר לבית המשפט העליון בשבתו כבגץ, כנגד השבס, וזה פוסק חדמשמעית: העותר צודק! פסהד ניתן ללא סמכות, ולכן אסור לשבס לבצע אותו!

נשמע הזוי?

לא, ממש לא: זה בדיוק מה שנדון ונפסק בבגץ 691/81, דוד נשבס, פד לו(3), 246, ושם, בעמ’ 248 – ו ז, נאמר:

כבר נפסק פעמים רבות, שכאשר חרג בית המשפט מסמכותו, אמנם פתוחה הדרך לביטול פסק הדין עלידי הגשת ערעור, אך גם אם לא הוגש ערעור, או אם הוגש ערעור והוא נדחה, פסקדין, שניתן מתוך חריגה מסמכות, הוא בטל, וניתן לתקוף את חוקיותו גם שלא בדרך של ערעור …”.

זהו הדין, וזאת היא ההלכה, גם בישראל וגם בעמים:

“If an act is void, it is in law a nullity. not only bad, but incurably bad. … And every proceeding which is founded on it is also bad and incurably bad. You cannot put something on nothing and expect it to stay there. It will collapse. So will this judgment collapse if the statement of claim was a nullity” (MacFoy v. United Africa Co. Ltd. [1962] A.C., 152, at p. 160).

על חוסר סמכות משפטי, ועל חוסר סמכות פובליציסטי

מאז מה שקרוי המהפכה השיפוטיתשל אהרן ברק אנחנו שומעים שוב ושוב את האמירה בית המשפט נטל לעצמו סמכות לאלו, לבקר את חוקי הכנסת.

על כך אני משיב: אם הוא פועל ללא סמכות – אתם, הטוענים כך, רשאים לצפצף עליו, ולא לבצע את פסקי הדין שלו.

כך, למשל, אם הבגץ פוסק שהחוק להקמת בתי כלא פרטיים הוא בטל משום שהוא לא חוקתי” – אתם רשאים להמשיך ולבנות, כי פסהד, לדבריכם, לוקה בחוסר סמכות, והוא הדין גם בהגבלות שהבגץ הטיל על משך המאסר של המסתננים: אם הוא לא מוסמך – אתם רשאים להשתין עליו.

המצב פשוט עוד יותר באשר לבגץ כנגד חוק הלאום, התלוי עכשיו בביהמש העליון: כיוון שחוקהיסוד הזה, למעשה, אינו אופרטיבי, רק דקלרטיבי“, הבגץ לא יכול לצוותשום דבר – לא לעשות ולא להימנע מלעשות, שום פעולה. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא להצהיר שהחוק הוא בלתי חוקתי.

במקרה הזה, אם הבגץ לא מוסמך לבטל את החוק, כפי שאתם טוענים, אתם לא צריכים אפילו להתגונן, ודי לכם לקיים את חובת הנימוס בהודעה לביהמש, כהאי לישנא:

כבוד בית המשפט,

להבנתנו את החוק, בית משפט נכבד זה אינו מוסמך לדון בחוקיותו/חוקתיותו של חוק היסוד. מעבר לכך, החוק הוא הצהרתיבעיקרו, והדבר היחיד שאתם יכולים להצהיר שמבחינה משפטית הוא לא קיים“, אבל אתם לא יכולים למחוק את פרסומו ברשומות, ואת הנעשה אין להשיב.

אכן, בחוק יש גם סעיפים אופרטיביים.

טלו, למשל, את סע’ 6 שבו, המדבר על הקשר עם העם היהודי“, ומורה, בין השאר, כי המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם“…

מה תעשו? תאסרו עלינו לשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם“? אתם יכולים לנסות, אבל תצוו עלינו ככל שתחפצו – אנחנו נשקוד גם נשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם“, נפעל גם נפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי” (סק 6(ב)), וללשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי” (ס”ק 6(ג)).

כבוד בית המשפט, לפי הפסיקה שלכם, מי שמתייצב למשפט וטוען לגופו של עניין, מנוע מלטעון לחוסר סמכות. הוא נלכד בהסכמתו“, וכדי להימנע מליפול במלכודת הזאת, אנחנו לא נשיב לעתירה, וגם לא נתייצב בבית המשפט, אם נוזמן לדיון.

זה לא חוסר כבודלבית המשפט, אלא ויתור על הזכות להתגונן – זכות שהשימוש בה, כאמור, כרוך בסיכון להילכד בסמכות שאנחנו כופרים בה

למען הסר ספק, הודעה זו נמסרת רק משום כבודו של בית המשפט, ומבלי שיהיה בה ולו שמץשלשמץ של הסכמה – לא לגופו של עניין, ולא לסמכותו של כבוד בית המשפט לדון בעתירה הזאת.

תגובה כזאת אין בה משום חוצפה, והיא מתחייבת מפסיקתו של ביהמש העליון עצמו.

יש לציין עוד כי גם אם הבגץ יוציא צו אופרטיבי, לא תהייה שום אפשרות לכפות על המדינה את הציות לו, כי המדינה עצמה, כרשות המבצעת, היא בלבד המוסמכת לאכוף את הציות לצווי בית המשפט, ואי אפשר לכפות עליה לכפות על עצמה את מה שהיא לא רוצה לקיים.

אלא מאי?

המייצגים את המדינה לעולם לא יעשו את זה. הם לא יעשו את זה, כי אין להם ביצים.

הם לא יעשו את זה, כי הדבר יגרור משבר קונסטיטוציוני, והייתי אומר אפילו משבר קונסטיטוציוני.

והם לא יעשו את זה, משום שהם מבינים היטב כי יש הבדל בין חוסר סמכות פובליציסטילבין חוסר סמכות משפטי.

וזה מחזיר אותנו אל דבריו של שר המשפטים, אמיר אוחנה.

נאום תשובה לשר המשפטים

צודק השר באמרו כי לא כל פסיקה של בית המשפט צריך לקיים, כי, כאמור, פסיקה שניתנה ללא סמכות היא בבחינת אפס“, ואין חובה לקיים אותה – גם לפי ההלכה הפסוקה והמחייבת של ביהמש העליון עצמו (ראו לעיל).

השאלה היא אם הוא יודע למה הוא מתכוון, ואם הוא יודע – אם יש לו האומץ לאחוז את השור בקרניו, ולומר בפשטות: אין לכם סמכות לדון ב… לכן אנחנו לא צריכים לקיים את הפסיקה שלכם.

לדעתי הוא לא יודע, והוא מערב את התחום המשפטי עם התחום הציבורי ועם שאלת המרי האזרחי, ושוב אין להתיר. כמצוטט לעיל, כך הוא אומר, ומסביר:

כאשר נשאל האם במקרים מסוימים לא חייבים לקיים את החלטות בג”צ – אוחנה השיב: “השיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים, כן”.

אכן, “השיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים“, אבל לעולם הוא לא השיקול היחיד.

שיקולמולשיקול: שתי דוגמאותהקצה, ומה שביניהן

לצורך הדיון כאן אתן שתי דוגמאותקצה, היוצאות מתוך ההנחה שהצבא מודיע מראש על כל פעולה צבאית, ונותן לכל החפץ זמן מספיק כדי לעתור לבגץ (משהו מעין “הקש בגג” משפטי).

דוגמה ראשונה:

בכתובת מסויימת בשטח אוייב מתנהל מפעל לייצור המוני של אמצעי לחימה מתקדמים. מיקומו של המפעל אומת בוודאות מוחלטת בכל ההצלבות האפשריות. הצבא מבקש להפציצו מן האוויר, הגם שהדבר עלול לפגוע באזרחים לא מעורבים הגרים בסמוך אליו.

דוגמה שנייה:

בכתובת לא ידועה בעיר המונה עשרה מיליון תושבים (גם כן בשטח אוייב) פועל בית מלאכה לתיקון אקדחים המיועדים לשימוש עי גורמי הטרור. לא זו בלבד שלא בדיוק ידוע מה בדיוק נעשה בו, ואיכן באותה העיר נמצא בית המלאכה, אם בכלל, אלא שהצבא גם מודה כי המידע על בית המלאכה מבוסס על מידע מודיעיני מפוקפק ביותר. הצבא מבקש להשמיד את כל העיר, על עשרת מיליוני תושביה, שאף אחד מהן לא מעורב בענייני הטרור, והנימוק הוא: “חיי עשרה מיליון אזרחי אוייב אינם שקולים כנגד שערה משערות ראשו של ילד יהודי“, ולעניין זה העובדה שהמידע המודיעיני עליו מסתמך הצבא הוא מפוקפק ביותראינה מעלה ואינה מורידה, שהרי בענייני בטחון המדינה ושערות ראשיהם של ילדיה היהודיים אין לקחת סיכונים מיותרים”.

נניח שכל אחד משני המקרים מגיע לבגץ לפני הפעולה.

נניח שבמקרה הראשון הבגץ אוסר את הפעולה, בנימוק שלא נשלחו לנפגעים הפוטנציאליים התראות מראש, בדואר רשום עם אישורמסירה“.

במקרה הזה הייתי אומר לשופטים שקו בתחת ומוציא את הצבא לפעולה – לא משום חוסר הסמכותשל הבג”ץ (יש לו), אלא מנימוקים ציבוריים” (ואולי אפילו בנימוק המשפטי של חוסר סבירות קיצוני“), ובמקרה הזה הייתי תומך לחלוטין באמירתו של השר כי השיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים“.

לגבי המקרה השני הייתי אומר אוי לנו אם דבר כזה – נאציזם כחוללבן כזה – צריך בכלל להגיע לבית המשפט, אבל אם זה היה מגיע – בשביל זה יש בתי משפט, כדי למנוע דברים שבתיהמש בגרמניה הנאצית לא יכלו למנוע.

ולשר המשפטים הייתי אומר: אמנם השיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים, כן“, אבל ישנם גם ערכים אחרים.

וראו גם: השקרים של אליקים רובינשטיין ושות’, והקת של שלום אייזנר.

ובחזרה אל אסתר המלכה

כמו שראיתם לעיל, הנושא הוא לגמרי לא פשוט כפי שהנשיאה אסתר חיותטרף חושבת, כשהיא מסכמת את הנושא כולו בצמד סיסמאותרחוב מדוללות ב”מים”: “חשוב לי לומר לכם כי בעיניי יש לראות בחומרה את העובדה ששר משפטים במדינת ישראל, ביום השבעתו לתפקיד, בוחר לשתף אותנו בהשקפת עולם משפטית חסרת תקדים וחסרת אחריות שלפיה לא את כל פסקי הדין הניתנים על ידי בית משפט חייבים לכבד“.

אז לא, גברתי הנשיאה:

ראשית – כפי שהראיתי ישנם פסקי דין שניתנו ללא סמכות, וגם אתם, העליונים“, מכירים בכך שאין לכבדם. חוץ מזה, אם פעם למדת משפטים, מן הסתם למדת שישנם גורמים נוספים שהופכים לאפסואין מה שמתיימר להיות פסק דין” (נדון בכך בהזדמנות אחרת).

שנית – כמו שיש פקןדה בלתי חוקית בעליל” – כך יכול להיות גם פסק דין בלתי חוקי בעליל“.

שלישית – שר המשפטים במדינת ישראל, ביום השבעתו לתפקיד, לא זרק לחלל סיסמה ריקה מתוכן. הוא נתן לך דוגמה, עם הנמקה עניינית (כאשר נשאל האם במקרים מסוימים לא חייבים לקיים את החלטות בג”צ – אוחנה השיב: “השיקול העליון צריך להיות שמירת חיי האזרחים, כן”). את חולקת עליו? תגידי, תתווכחי איתו, תגידי כי השיקול העליוןלא צריך להיות שמירת חיי אדם, אלא הציות העיוור לכל מה שנושא את הכותרת פסק דין“, ובסופו חתימה של שופט.

ורביעית – מכל האמור לעיל את רואה כי מה שהשר גילה אינו השקפת עולם משפטית חסרת תקדים“, אלא דבר דבור על אופניו, ואם לדעתך השקפה זו היא חסרת אחריות” – תתווכחי איתה, במקום לזרוק לחלל סיסמתרחוב קצרה, ולגלגל אלימרום עיניים מדושנותעונג.

גברת חיות, את אומרת כי משמעות הדברים של אוחנה היא שכל בעל דין יוכל מעתה בברכת שר המשפטים לבחור איזה פסק דין צריך לקיים ואיזה לא”, ויש לך כנראה בעייה בהבנת הדברים: אף אחד לא רואה בדברים האלה היתר כללילהשתין על כל פסקדין שאינו נראה למי שחייב על פיו, ואף אחד לא רואה בהם את שריפת המועדון“: יש בעייה, יש מחלוקות – תתמודדו איתם, במקום לנפנף אותם כלאחריד.

גברתי המלכה, את מסיימת ואומרת: “ואני רוצה לומר על כך רק דבר אחד – בין תפיסת העולם הזו ובין אנרכיה של איש הישר בעיניו יעשה‘ – הדרך קצרה“.

ואני אומר לך על כך רק דבר אחד“: את חצופה. את חסרתבושה. אתם השופטים עושים את כל הישר בעיניכם, אתם מחליטים מראש מה תהייה התוצאה, מתעלמים מכל טענה וראייה שאינה מתיישבת עם התוצאה הזאת, ממציאים ראיותשלא היו בפניכם, שמים בפיהם של בעלי הדין טענות מטופשות שהם לא טענו, כדי שיהיה לכם מה להדוף” – ואחר כך מתבכיינים על אבדן אמון הציבור, כאשר אתם – ורק אתם – האחראים לכך.

ראי, למשל: הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחדמוות, ובורחים ממנו כמפני אש?

ואם עדיין לא די לך בכך, קראי את זה:

אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור.

תמצית הסיפור: השופט אליהו מצא מועמד לדין פלילי על רציחתו של אהרן ברק (להלן: “המנוח”). בין שאר ראיות ההגנה מביאה ההגנה את המנוח עצמו, והוא מעיד אני חי ברציפות מגמר לידתו ועד לרגע הזה“, אבל בית המשפט מתעלם מהראיות כולן, ומרשיע את הנאשם, ובעקבותיו גם ערכאת הערעור מתעלמת מהראיות, ודוחה את הערעור. זה המחזה הראשון בסדרה.

המחזה השני: השופטת טובה שטרסברגכהן מועמדת לדין באותה האשמה ממש (רציחתו של אהרן ברק), ובנוסף לככל הטענות היא מציגה את פסהד שהרשיע את אליהו מצא, וטוענת שאהרן ברק כבר נרצח לפני כן, ואיך אפשר לרצוח אדם שהוא כבר מת. בית המשפט משתיק אותה: גברתי לא הייתה צד להליך הקודם, ולכן הוא לא תופס כמעשהבידין לגבי גברתי.

המחזה השלישי: גם מרים נאור מועמדת לדין באותה האשמה, גם היא טוענת איך אפשר לרצוח מי שכבר נרצח פעמיים, ומקבל את אותה התשובה, וגם היא מורשעת ברציחתו של המנוח“, ובניגוד לחוק לתיקון דיני עונשין (ביטול עונש מוות על רצח), תשיד-1954, בית המשפט גוזר עליה עונש מוות, “לביצוע מידי”.

הסניגור מבקש עיכובביצוע לצורך הערעור, והשופט ארי אבן ארי מחליט שהבקשה תידון לאחר התלייה.

הסניגור אומר לשופט אדוני עושה צחוק מהעבודה“, והשופט מורה להעביר את הפרוטוקול ללשכת עורכי הדין.

לאחר התלייה משפחתה של השופטת מרים נאור מתלוננת לנתלש, וזה דוחה את התלונה.

למה אני מספר לך את זה? כי מחר דבר כזה יכול לקרות גם לך, ועכשיו אולי תביני מה זה פסקדין בלתי חוקי בעליל“, ואולי גם תביני כי משופט הישר בעיניו יעשהלאיש הישר בעיניו יעשההדרך, כמו שאת אומרת, אכן קצרה. קצרה מאודמאוד.

ואסיים, גברתי המלכה, בהערה שכדאי לך להפנים: כשאתם נותנים כותרת פסק דין“, וחותמים למטה, אתם יכולים, ביןלבין, לקשקש כמה שאתם רוצים, כי אתם לא צריכים לשכנע איש – לפחות לדעתכם, אבל כאשר אתם יורדים אל הזירה הציבורית – כפי שאת עושה כאן – אתם כבר לא שופטים“, אלא אזרחים מן השורה, דעתכם אינה עדיפה על דעתו של כל אדם אחר, ואתם צריכים לעבוד קשה כדי לשכנע את הציבור.

אבל זה לא מעניין אתכם, ואתם אפילו לא משתדלים.

גם מנדלבליט מקשקש

כמובא לעיל, גם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הגיב לדברי השר אוחנה והבהיר כי במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המושתתת על עיקרון שלטון החוק, החובה לציית לפסיקת בתי המשפט היא בגדר מושכלת יסוד, המשמשת ערובה להגנה על זכותו של כל אזרח במדינה. זו אינה אפשרות הנתונה לבחירה. מדובר בחובה המוטלת על כל אזרח וכל רשות שלטונית באשר היא“.

מה יש במשפט הרבמפרקי הזה?

  • במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית …

ונניח שהיא לא הייתה יהודית, או שלא הייתה דמוקרטית, אז מה?

  • המושתתת על עיקרון שלטון החוק …

כל מדינה, גם מדינה לא יהודית ולא דמוקרטית, מושתתת על שלטון החוק, אבל – לידיעתך אביחי, הקנאי לשלטון החוק” – כאשר מדברים על שלטון החוק“, הכוונה היא לא לכך שהאזרח כפוף לחוק (זה ברור גם בלעי ההרצאות שלכם), אלא לכך שגם השלטון כפוף לחוק ואינו מעל לחוק (זה לא תמיד ברור) – זה כולל גם את השופטים עצמם, ואין לזה דבר וחצי דבר עם סוגיית הציות לפסקי הדין, עליה דיברתי לעיל.

עכשיו, עם כל הכבוד, אני נותן לך 30 יום ממועד המסירה, כדי לנסת מחדש את הקשקשת הזאת.

והלאה:

  • החובה לציית לפסיקת בתי המשפט היא בגדר מושכלת יסוד …

תודה, אביחי, שהפניתי אותנו למושכלתהיסוד הזאת, ואנחנו לא ידענוה. אגב, ישנן הרבה מושכלותיסוד, כמו, למשל: שהפרקליטים בשירות המדינה לא ירמו את בתי המשפט בשם המדינה, כי בכך הם, המייצגים אותנו, הופכים גם אותי ואותך לרמאים. ואתה, אביחי מנדלבליט, האחראי העליון עליהם!

  • המשמשת ערובה להגנה על זכותו של כל אזרח במדינה.

תגיד לי, אביחי, מה הקשר. אם, למשל, פלוני לא מציית לפסד הבגץ בעניין חאן אל אחמר – במה זה משפיע על זכויותיו של האזרח מנדלבליט?

  • זו אינה אפשרות הנתונה לבחירה. מדובר בחובה המוטלת על כל אזרח וכל רשות שלטונית באשר היא“.

נו, באמת … כמה תרגילים עשיתם – אתה וכפיפיך – כדי לחמוק מביצוע פסקהדין בעניין הפינוי מעמונה ב’?!

מספיק עם הצביעות, אביחי מנדלבליט!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו” – אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר