דניאל פרידמן לא נולד היום.

הוא לא גמר את הפקולטה למשפטים השנה.

הוא לא מאסטרנט צעיר אשר עובד על התואר השני בהמשך ישיר לתואר הראשון אותו קיבל בשנה שעברה.

הוא לא קיבל את הרשיון לעריכת דין באצטדיון תדי.

דניאל פרידמן הוא פרופסור למשפטים – וגם זה לא מהיום.

דניאל פרידמן מחזיק בחגורתו את התואר חתן פרס ישראל בתחום המשפט.

דניאל פרידמן ידוע בביקורתו על מערכת המשפט, כולל ביהמ”ש העליון, לא מהיום ולא ממאמרו “משפח רמון”, אותו פרסם יומיים-שלושה לפני שהוזמן אל הלשכה ברח’ צאלח א-דין. הוא עושה זאת שנים רבות.

כאשר הוא נכנס לתפקיד והתחיל לומר את אותם הדברים כחלק מחובתו תמורת המשכורת שהוא מקבל מאתנו, קמו הצרין עליו מכל עבר: הוא עושה פוגרום על בית המשפט העליון! הוא מקעקע את יסודותיו של בית המשפט העליון! הוא פוגע באמון הציבור במערכת המשפט!!!

לסוגה (ז’אנר) הזאת של הדמגוגיה אני קורא שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת. מניפולטיבי – כי השאלה אינה מה הוא עושה לה (ואני מוכן להניח כי עובדתית צודקים הטוענים) אלא האם הוא צודק בביקורתו על מה שקרוייה “המערכת”, ועל כך איש לא מדבר.

לשאלה הזאת לא אכנס הפעם, ודעתי גם ידועה.

במקום הזה אני רוצה לדבר על הביקורת שמתח השר פרידמן על התבטאויותיה של נשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש, בדיון בבג”ץ על עיסקת-הטיעון עם הנשיא-לשעבר משה קצב.

לדעתו של פרידמן ההתבטאויות האלה יש בהן כדי להשפיע על בית המשפט אשר ידון את קצב, כאשר התיק הזה יגיע לשם. יכול להיות שהוא צודק, ויכול להיות שהוא טועה, אבל גם לטועים מותר להביע את דעתם. זה חופש הביטוי.

מה לא נאמר על הביקורת הזאת: שהוא שר משפטים ולא פרשן, שתפקידו של שר המשפטים הוא להגן על מעכת המשפט, ושאל לו, כרשות מבצעת, להתערב בהליך שיפוטי התלוי-ועומד.

על התבטאויותיה של ביניש עצמן, אגב, איש לא מגן, ובלט בצביעותו המשנה-בדימוס מישאל (“אל תצפצפו על בני אדם“) חשין, אשר בא בטענות על כך שהיום כבר לא מתייחסים לגופם של דברים, וכל מחלוקת מועברת לפסים אישיים … אז מדוע ולמה, אדון חשין, אתה מעביר את המחלוקת הזאת לפסים אישיים, במקום להתווכח על גופו של עניין?!

יש לי הפתעות בשבילכם!!!

אין זו הפעם הראשונה שהרשות המבצעת התערבה בהליך משפטי התלוי-ועומד, ובפעם הקודמת ההתערבות השלטונית הביא להחלפת שופט במהלך המשפט.

הסיפור ידוע: השופט אברהם בייזר השתטה.

עד כדי כך הוא השתטה, שהוא הוצא מההרכב אשר דן בתיק המשפט החוזר בעניין רצח דני כץ, והוחלף בשופטת אחרת. זה לא היה תיק-חנייה “אנונימי”, אלא אחד התיקים המתוקשרים בזמנו, ואולי בכל הזמנים.

מי הביא להחלפתו של השופט בייזר?

לא הוא, מיזמתו ו/או מרצונו הטוב.

לא נשיא ביהמ”ש העליון בהליך-פסלות שיפוטי.

הוא הוחלף על ידי הרשות המבצעת.

הרשות המבצעת, לעניין זה, מתחילה באב-בית הדין, ממשיכה בסגן-הנשיא לעניינים פליליים (נדמה לי שבמקרה הזה השופטת שרה סירוטה מילאה את שני התפקידים), משם לנשיא בית המשפט (במקרה זה – המחוזי, ת”א), הלאה להנהלת בתי המשפט ו/או לנשיא ביהמ”ש העליון ואולי אף לשר המשפטים – לעניין זה כולם “רשות מבצעת”.

ואומר עוד: כיוון שסילוקו של שופט מהרכב אינו דבר של מה-בכך (במיוחד בתיק כל-כך מתוקשר), אין לי שום ספק שכל הגורמים הנ”ל היו מעורבים בהליך הזה, ונתנו לו את הסכמתם.

אז הרשות המינהלית הקובעת את ההרכבים החליפה שופט במהלך הדיון, וכל הקופצים היום על רגליהם האחוריות לא פצו אז פה, וגם לא צפצפו.

שר המשפטים וההתבטאויות של ביניש

אכן, לשר המשפטים אין סמכות לקבוע הרכבי שופטים, או להחליפם.

אבל לשר המשפטים ישנה סמכות להעמיד שופטים לדין משמעתי, לשלוח אותם לבדיקות רפואיות או להביא לוולב”ש הצעה לפיטוריו של שופט שאינו ראוי להיות שופט.

לשר המשפטים – כלכל שר – גם מותר לדבר על עניינים שבסמכותו.

נניח, למשל, שהשר נשאל מדוע הוא לא מעמיד את דורית ביניש לדין משמעתי על התבטאויותיה הנ”ל, אשר ישב הן, לדעת השואל, כדי להשפיע על השופטים אשר ינהלו את משפטו של משה קצב בבית משפט השלום, כאשר התיק יגיע לשם.

ונניח שהשר עונה אכן, אני מסכים להנחה שבשאלתך, הדברים שנאמרו על ידי הנשיאה עשויים להשפיע על השופטים שידונו את קצב, אבל המקרה אינו חמור עד כדי העמדה לדין משמעתי …

אין ספק כי אם כך היו הדברים, איש לא היה פוצה פה ומצפצף, אבל פרידמן למעשה אמר את אותו הדבר – לא פחות ולא יותר!

אז למה סערו הרוחות?

ונניח ששופט, במהלך דיון, מביע דיעה פוליטית מובהקת, וללא הצדקה עניינים – לפחות לדעת השר. האם הוא חייב לשתוק?

האם תפקידו של השר הוא “להגן על השופטים”?

לטענות לפיהן שר המשפטים אינו רשאי למתוח ביקורת על השופטים כאשר ההליך המשפטי עדיין מתנהל נלוותה טענת-חיזוק, אשר כבר אוזכרה לעיל: זה עשרות בשנים מקובל ששר המשפטים מגן על מערכת המשפט.

השופטים, לשיטתם, עוסקים בדבר אחד בלבד: כתיבת פסקי דין, ואת כל מה שיש להם לומר הם אומרים בהחלטותיהם, ולא מחוצה להן, ולכן הם בגדר “טעוני הגנה”, ר”ל.

כנגד הקונצפציה המעוות הזאת יצאתי כבר בעבר, תחת הכותרת תנו לשופטים לקשקש, וגם עמדתי על כך שאם הם מוותרים על הזכות להתגונן, אין להם להלין אלא על עצמם, ועל כך שמנגנון הדוברות (שלהם, ובכלל) לא אחת גורם נזק, במקום תועלת.

שר משפטים אינו הדובר של השופטים. הוא יותר השוטר שלהם מאשר הדובר שלהם, ואם הם עושים שטויות, או אומרים שטויות – הוא אינו צריך לשכב למענם על הגדר, ו/או להתבזות עבורם.

ואם “עשרות בשנים” ראה כל שר משפטים את עצמו כפודל של נשיא בית המשפט העליון, כי ראינו גם ראינו כיצד קונצפציות בנות עשרות שנים הביאונו אל עברי פי-פחת.