מישאל חשין עושה מהמקפצה

מישאל חשין עושה מהמקפצה

שמחה ניר, עו”ר
28.11.2005 17:17
מאבר למלים

מאבר למלים


הד”ר מישאל (“מישה”) חשין הוא אדם רגיש ורודף-צדק. כאשר הוא נתקל באי-צדק, לשיטתו, הנובע מכך שהשופטים מתעלמים מטענות שאינן נוחות להם, הוא הפנה אליהם אצבע מאשימה: “אל תצפצפו על בני אדם!”.



 

מישאל חשין עושה מהמקפצה

הד”ר מישאל (“מישה”) חשין הוא אדם רגיש ורודף-צדק. כאשר הוא נתקל באי-צדק, לשיטתו, הנובע מכך שהשופטים מתעלמים מטענות שאינן נוחות להם, הוא הפנה אליהם אצבע מאשימה: אל תצפצפו על בני אדם!“.

עד כדי כך הוא רגיש לעשיית הצדק, שהוא לא היסס לפגוע אפילו בחבריו של אביו ז”ל, הד”ר שניאור זלמן חשין, שהיה מ”מ קבוע נשיא ביהמ”ש העליון (היום התואר הוחלף ל”משנה לנשיא”), כי, כידוע, עשיית-הצדק קודמת לכבוד, ומי שפוגע בעשיית-הצדק אינו ראוי לכבוד.

במיוחד, כמובן, אמורים הדברים לגבי מי שעשיית-הצדק היא המוצר הסופי אותו הוא חייב לחברה אשר מינתה אותו לתפקידו, וגם משלמת את שכרו.

רצה הגורל וכב’ הד”ר נחת לימים על כורסת השופט בבית המשפט העליון, ושם הוא הפגין שיכחה סלקטיבית, אפילו לגבי השפה הארמית, בה הוא מרבה לתבל את לשונו הציורית. כך, למשל, המימרה “דסני עלך לחברך לא תעביד” (שבת לא, ע”א), והוא, כשופט, עושה לאחרים בדיוק מה שהיה שנוא עליו כאשר שופטים אחרים היו עושים זאת לו: מתעלם מטענות שאינן נוחות לו.

אבל כאשר היו מעירים לו על הצביעות שבדבר, הוא היה קופץ על רגליו האחוריות (“באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”), והיה מגיש תלונה ללשכת עורכי-הדין, כי כבוד השופט הד”ר מישאל חשין הוא אדם רגיש מאוד לעניינים-שבסגנון.

כבוד השופט הד”ר מישאל חשין הוא לא רק רגיש מאוד לעניינים-שבסגנון, אלא גם אנין-טעם עד למאוד. כך, למשל, בבג”ץ קידום המפורסם (בג”צ 606/93, קידום יזמות ומו”לות (1981) נ’ רשות השידור, ואח’, פ”ד מח(2), 1), הוא היה שותף לחרדתם של רשות השידור ומנהליה ולרגישותם לכך שהביטוי “לך תצטיין” (בו ביקשה העותרת להשתמש בפרסומותיה ברדיו) עשוי לפגוע בנשמתם הרגישה של המאזינים, והוא, בדעת-מיעוט, הציע לדחות את העתירה.

והנה, בכנס של העמותה למשפט ציבורי שנערך במלון דן קיסריה, אמר חשין, היום אין בושה. פעם, אמר, כששר נחשד בשחיתות, הוא היה יורה בעצמו. “הוא לקח רובה, ירה לעצמו כדור בראש ונמצא מת על שפת הים”, ואילו היום – “היום עושים את זה מהמקפצה”.

ואני שואל את עצמי איך היה השופט הזה פוסק אם קידום הייתה מבקשת לשדר פרסומת האומרת אנחנו עושים את זה מהמקפצה!

אז לך תעיר לו על הצביעות שבדבר, ועל כך שמעבר למלים האלה מסתתר אותו האבר. הוא שוב יקפוץ על רגליו האחוריות, שוב יתריס כנגדך “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”, שוב יגיש נגדך תלונה ללשכת עורכי-הדין, כי כבוד השופט הד”ר מישאל חשין הוא אדם רגיש מאוד לעניינים-שבסגנון. אבל אם הוא כל כך רגיש לענייני ה”סגנון” – מה מנע מעשיר-הלשון הזה לומר “בשער בת רבים”?

אבל מי שעושה את הכל מהמקפצה, הוא חשין עצמו. הוא לא יורה בעצמו, על שפת הים. הוא מתלונן ברבים. הוא לא שולח מכתב ללשכה, אלא נותן “החלטה”, אשר מתפרסמת יחד עם כל הפסיקה של בית המשפט העליון.

וכאשר הוא מעטה על תלונתו “כסות” של “החלטה”, אשר בכותרתה נאמר “בבית המשפט העליון”, ובתחתיתה מתנוססת חתימתו עם התואר “שופט”, בכך הוא מוציא את תלונתו מגדר אקט “פרטי”, ובכך הוא גורר את כל בית המשפט העליון – ולמעשה את כל מערכת המשפט – אל מרומי המקפצה. אנחנו גם מצפצפים על בני אדם, וגם מתלוננים עליהם, במקום לקשוט עצמנו תחילה.

וגם זה עוד לא הכל. אם הוא היה אומר כי “ביפן שר הנחשד בשחיתות מבצע חראקירי”, אפשר היה לקבל זאת, אבל הוא לא הסתפק בכך, ובדבריו על הרובה ועל שפת הים, הוא התכוון לשר אברהם עופר ז”ל, שהתאבד ב- 1975 זמן קצר לאחר שנפתחה נגדו חקירה משטרתית. חשין שימש אז משנה ליועץ המשפטי לממשלה, היועץ היה אז אהרן ברק, וסברה לא בלתי-מבוססת היא שאופן ניהולה של החקירה, יחד עם ההדלפות המגמתיות לתקשורת, הן שהביאו להתאבדותו של אברהם עופר – אשר, ככל הנראה, היה חף-מפשע, וחטאו היחיד היה גולגלתו הדקה.

והשאלה היא איזה אינטרס יש לחשין, אחרי שלושים שנה, להזכיר את האירוע הזה, אשר נקשר גם בשמו – ועוד מהמקפצה?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר