פס”ד הבג”ץ בעניין ראשי הערים, והאיפכא-מסתברא היהודי

פס”ד הבג”ץ בעניין ראשי הערים, והאיפכא-מסתברא היהודי

שמחה ניר, עו”ד
29.10.2013 21:50
פס"ד הבג"ץ בעניין ראשי הערים, והאיפכא-מסתברא היהודי


במאמר הקודם ראינו כיצד ראייתם של שופטי הרוב בבג”ץ לא הרחיקה מעבר לקצה חוטמם *** הפעם נראה כי גם כמשפטנים הם לא ראו דבר וחצי דבר מעבר לקצה חוטמם, בהיותם נעולים כל כך על התוצאה אותה הם סימנו לעצמם



“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

במאמר הקודם בנושא הזה (אשר יגורתי
(ל”א): על הדחת ראשי הערים ועל חזרתם לבמה הציבורית: גרוניס הפסיד את
הזדמנות-חייו “לצאת גבר”, סמירטט את עצמו לדעת
) העליתי על נס את דעת המיעוט של אשר יגורתי (יחיד מול ששת
שופטי הרוב) בבג”ץ גפסו-רוכברגר, וגלגלתי אותו בזפת ונוצות על
התקפלותו המבישה, בכך שהצטרף אל חבריו, אשר ראייתם לא הרחיקה מעבר לקצה חוטמם.

הפעם נראה כי גם כמשפטנים הם לא ראו דבר וחצי דבר מעבר לקצה
חוטמם, בהיותם נעולים כל כך על המטרה אותה הם סימנו לעצמם.

כיצד בודק המתמטיקאי את נכונותה של נוסחה? הוא מציב בה
נתונים מנתונים שונים, כולל מספרים שליליים במקום חיוביים, שברים במקום שלמים,
מספרים מדומים ומורכבים במקום מספרים “רגילים” וכן הלאה, ואם הנוסחה לא
עובדת – סימן שהיא לא נכונה.

ודוק: המבחן האמור לא יכול להוכיח שהנוסחה כן נכונה, אבל
הוא מקל מאוד לנפות את כל הנוסחאות שמופרכותם זועקת לשמיים.

המקבילה היהודית לבדיקה הזאת היא ה”איפכא
מסתברא”: בואו נהפוך את הנתונים, נבדוק מהסוף להתחלה, מלמטה למעלה, וכו’,
וכו’, וכו’ – ונראה מה ייצא לנו.

שורש הבעייה שהתעוררה בבג”ץ גפסו-רוכברגר נעוץ בסעיפים
20 ו-22 לחוק בחירת ראש הראשות וסגניו וכהונתם. תארו לעצמכם צירוף כזה:

פקיעת כהונה והשעיה מחמת

קלון

20.
(א)  הוגש נגד ראש רשות כתב-אישום בשל עבירה פלילית, בין אם העבירה
נעברה או ההרשעה היתה בזמן שכיהן כראש רשות ובין אם לפני שהחל לכהן כראש רשות, ולפי
כתב האישום עולה לכאורה שיש בעבירה בה הואשם משום קלון, רשאית מועצת העיריה,
לאחר שנתנה לו הזדמנות להשמיע דברו, להשעותו מכהונתו עד למתן פסק דין
סופי בענינו.

 (ה) הורשע ראש הרשות בדין וקבע בית המשפט בגזר
הדין כי יש בעבירה שעבר משום קלון, תפקע כהונתו של ראש הרשות מיום שפסק
הדין נהיה סופי

כעת הבה נתאר לעצמנו מצב בו מוגש נגד ראש עירייה כתב אישום,
והתנועה לאיכות השלטון דורשת ממועצת העיריה “להעביר את ראש העיריה
מכהונתו” (קרי: להדיח אותו), אבל המועצה מסרבת להדיחו ומסתפקת בהשעייתו בלבד,
וזאת, בין השאר, משום שסע’ 20 לחוק לא מסמיך אותה להדיח את ראש הרשות, אלא רק
להשעותו, וההשעייה תהפוך להדחה רק אם ראש הרשות יורשע בעבירה שיש עימה קלון,
ופסה”ד יהיה סופי.

באה התנועה לאיכות השלטון ואומרת למועצה רגע-רגע, יש לנו
גם סע’ 22 לחוק, אשר זה לשונו:

העברה מכהונה מחמת התנהגות

22. (א) נוכחה המועצה כי ראש הרשות מתנהג התנהגות שאינה
הולמת מעמדו של ראש רשות וסבורה היא שעל כן אין הוא ראוי לכהונתו, רשאית היא,
לאחר שנתנה לו הזדמנות להשמיע דברו, להעבירו מכהונתו.

ולכן אנחנו דורשים להדיח את ראש העיריה, ולצורך זה אנחנו
מבקשים לראות את כתב-האישום עצמו כ”ראייה מנהלית” המוכיחה כי ראש הרשות
אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב-האישום.

מועצת העיר, איך לא, דוחה את הטענה הזאת, והתנועה לאיכות
השלטון עותרת לבג”ץ.

אין שום ספק: הבג”ץ יזרוק את העותרת מכל המדרגות,
ויקבע פה-אחד כי למועצה אין סמכות להדיח את ראש העיריה, אלא רק להשעותו,
ו”לאור זאת אין אנו נוקטים עמדה בשאלה אם כתב האישום עצמו הוא בגדר ראייה
מנהלית, אם לאו”.

אפשר, כמובן, להניח אפשרות שחלק מהשופטים, בהערת-אגב, יגידו
ש”אם ההכרעה הייתה תלוייה בדיותו של כתב האישום כראייה מנהלית, היינו נוטים
לקבלה, אם כי הדבר אינו נקי מספקות”, שחלק אחר מהשופטים יאמרו שכתב האישום
עצמו אכן מהווה ראייה מנהלית, ושחלק אחר מהם יאמרו את ההיפך – הכל בפסק-דין המונה
300 עמודים, מהם חצי עמוד לגופו של עניין, ו-299.5 עמודים של הערות-אגב, המתרכזות
בעיקר ב”לא נקי מספקות”, ומביאות עשרות אסמכתאות מכל רחבי העולם המראות
שגם אצלם הדבר “לא נקי מספקות”.

נימוק נוסף שיהיה לשופטים, מן הסתם, הוא ש”מבחינה
אפקטיבית ההשעייה מפסיקה את כהונתו של ראש העיריה, ואם הוא אכן יורשע וייקבע
שבעבירה בה הורשעה יש קלון, ההשעייה תהפוך להדחה, ומטרתם של העותרים אכן הושגה גם
כך”.

ובקיצור: התנועה לאיכות השלטון, לכו הבייתה, וחכו שראש
הרשות יורשע בדין, ייקבע שבעבירה שבה הורשע יש קלון, ופסה”ד יהיה סופי.

שינוי
החוק

תארו לעצמכם מצב בו שורה ארוכה-ארוכה של ראשי ערים המושעים
על פי סע’ 20 הנ”ל מזוכים במשפטיהם, או מורשעים אבל בלי שנקבע כי יש קלון
בעבירות בהן הם הורשעו, והם חוזרים לכהונתם.

דבר זה מביא את הכנסת לתקן את החוק, ולפי התיקון ראש
העיריה יושעה רק לאחר שהורשע וקבע בית המשפט כי בעבירה בה הוא הורשע יש משום קלון,
והשעייתו תהפוך להדחה רק אחרי שפסק-הדין יהיה סופי.

סע’ 20 לאחר התיקון, זה יהיה לשונו:

פקיעת כהונה והשעיה מחמת קלון

20. (א)  גזר בית המשפט את דינו של ראש רשות בשל עבירה
פלילית, בין אם העבירה נעברה או ההרשעה היתה בזמן שכיהן כראש רשות ובין אם לפני
שהחל לכהן כראש רשות, יקבע בית המשפט בגזר הדין אם יש בעבירה שעבר משום קלון;
החלטת בית המשפט לענין הקלון ניתנת לערעור כאילו היתה חלק מגזר הדין.

(ב) לא קבע בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), או שראש הרשות
החל לכהן בין מועד מתן גזר הדין לבין המועד שבו פסק הדין נהיה סופי, רשאי היועץ
המשפטי לממשלה או נציגו, כל עוד פסק הדין לא נהיה סופי, לפנות לבית המשפט ולבקשו
לקבוע אם יש בעבירה משום קלון; הבקשה תוגש לבית המשפט שנתן את גזר הדין ואם הוגש
ערעור, לבית המשפט שלערעור. […]

(ד) קבע בית המשפט לפי סעיף זה כי יש עם העבירה שבה הורשע
ראש הרשות משום קלון, יושעה ראש הרשות מכהונתו עד למתן פסק דין סופי בענינו.

(ה) כהונתו של ראש הרשות תפקע מיום שפסק הדין, הקובע כי
יש בעבירה משום קלון, נהיה סופי.

זהו, אם לא הבנתם לאן אני חותר, הנוסח האמיתי של הסעיף,
שעמד לדיון בבג”ץ, והנוסח שהבאתי לעיל היה פרי דמיוני החולני, לצורך
האיפכא-מסתברא.

ההבדל בין הסעיף כנוסחו זה, לעומת הנוסח הדמיוני בו פתחנו
הוא בכך שהגשת כתב האישום, כשלעצמה, אין בה די אפילו כדי להשעות את ראש העיריה
מכהונתו, ורק ההרשעה עצמה, יחד עם קביעת ביהמ”ש שיש עימה קלון, יש בה כדי
להשעותו – להשעותו, אבל עדיין לא להדיחו.

ההדחה עצמה תבוא רק כשפסק-הדין יהיה סופי – דהיינו שיעבור
המועד לערעור (אם לא הוגש ערעור), או שיוגש ערעור, ויינתן פסק-דין אשר מאשר הן את
ההרשעה והן את הקלון.

אלא מאי? לשיטתם של רוב השופטים בבג”ץ מותר להדיח את
ראש העיר, למרות שהחוק ברור, ובסיטואציה הקודמת – לו הייתה אמיתית – הם עצמם
היו, ללא ספק, פוסקים בדיוק את ההיפך, למרות שמבחינת לשונו של הסעיף מצבו של ראש
העיריה דווקא חמור יותר.

זוכרים את הקביעה של השופטים בדוגמת האיפכא-מסתברא, לפיה
“מבחינה אפקטיבית ההשעייה מפסיקה את כהונתו של ראש העיריה, ואם הוא אכן יורשע
וייקבע שבעבירה בה הורשעה יש קלון, ההשעייה תהפוך להדחה, ומטרתם של העותרים אכן
הושגה גם כך”?

הנימוק הזה לא עובד לאחר שינוי החוק, משום שהמחוקק רצה שהוא
לא יעבוד. משום שהמחוקק אמר את דברו, לפיו לא די בהגשת כתב-האישום, ויש צורך גם
בהרשעה בדין.

מה יעשו השופטים אם הם נעולים על הדחתו של ראש העיר?

הם יתנו לנו “נאום רחוב” ארוך כאורך הגלות על
“מטרתו של החוק”, וגם יוסיפון כי כתב-האישום עצמו, משהוגש, מהווה
“ראייה מנהלית” – המצאה שטנית בפני עצמה, המאפשרת לעצור אדם לכל חייו,
בלי פסק-דין מרשיע – ואפילו בלי כתב-אישום – על סמך שמועות ואפילו פחות מכך.

זה מה שהם עשו בבג”ץ גפסו-רוכברגר, ובעקבותיו גם
בבג”ץ לחיאני.

האמנם
“מקרה קשה”?

מימרה שגורה בפי המשפטנים היא hard cases make bad law
מקרים קשים יוצרים דין גרוע, הלכה גרועה, פסיקה גרועה.

האם יצירת הפסיקה הגרועה הייתה מחוייבת המציאות במקרים
האלה?

לא, היא לא הייתה מחוייבת המציאות, ראשית – משום ששופטים
המתיימרים להיות מקצועיים ובלתי-מושפעים מהלכי הרוח ברחוב ובתקשורת, חייבים לתת
פסיקה טובה גם במקרים קשים, ושנית – משום שאין כאן שום “מקרה קשה”. אין
כאן מקרה קשה, משום שהחוק ברור, ומשום שכתב-אישום כשלעצמו עדיין לא אומר שהמואשם
גם אשם.

אלא מאי? אם הם היו פוסקים שהחוק אינו מאפשר להם להדיח את
ראשי הערים, הם היו זוכים לקיתונות של רותחין וצוננין על כך שהם “נותנים
לשחיתות רוח גבית”, ר”ל – הן בציבור הרחב, והן בתקשורת, וכל אלה הזועקים
כנגד האקטיביזם השיפוטי היו הופכים את עורם, ומתנפלים על השופטים משום שהם לא גילו
מספיק אקטיביזם.

כך בן-דרור
ימיני
,
כך אמילי
עמרוסי
,
כך גם רבים אחרים.

היום, כאשר אמון הציבור בשופטיו הוא בשפל המדרגה, הם לא
יכולים להרשות לעצמם את ה”תענוג” לפסוק על פי הדין, בניגוד לרוחות  המנשבות באותו הציבור. הם מעדיפים, מן הסתם,
לחטוף ביקורת על תרבות השפיטה הקלוקלת, ולא על “תמיכה” במושחתים.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר