על רקע מגעיו של אהוד אולמרט עם יו“ר הרשות הפלשתינאית, אבו–מאזן, הידוע גם כמחמוד עבאס, תוקף בנימין נתניהו את יו”ר כחול לבן בני גנץ – ועומד על חשיבות השמירה על ישובי יהודה ושומרון.

“בלי יהודה ושומרון קיומנו היה בסכנה. בלי מולדת אין לנו קיום, אנחנו תלושים, אין לנו עבר, אין לנו עתיד. זו הזהות והמורשת שלנו וכאן העתיד שלנו. לכן האויבים שלנו מנסים לעקור ולהוציא אותנו מלב המולדת שלנו. הם לא יצליחו בכך. אנחנו כאן וכאן נישאר לנצח.

[…]

“נחשול החולשה הגיע לממדים כאלה עד שראש ממשלה בישראל, אהוד אולמרט, היה מוכן למסור את הכותל לפלסטינים. אותו אולמרט, חברו ויועצו הקרוב של בני גנץ, מתכוון ללכת בימים אלה לאבו מאזן כדי שיעלו יחד נגד תוכנית המאה של הנשיא טראמפ”.

“ומה בני גנץ אומר על זה?”, מקשה ביבי, מצטט את גנץ: “שיעשה מה שהוא רוצה“, ומוסיף:

“ככה מדבר מנהיג? בני גנץ? זה לא יאומן. ככה לא פועל מנהיג. אני אומר לבני גנץ – תתנתק מאולמרט, תגנה אותו, מה אתה מגמגם פה? תגיד חד משמעית. מנהיג לא מדבר ככה. ככה מדבר מי שלא יכול להקים ממשלה בלי אחמד טיבי”.

אולמרט הורשע באשמת שחיתות, וריצה את מאסרו.

היום אולמרט הוא אזרח פרטי, ומותר לו לעשות כל דבר שלא נאסר בחוק – כולל פגישות עם אבו מאזן.

אף אחד לא חושד באולמרט שהוא לא פטריוט, ולאף אחד אין ספק בכך שמניעיו וכוונתו טובים.

אמנם הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות, אבל זה לא חד–חד–ערכי, וזה אומר שלא כל דרך הרצופה כוונות טובות גם מובילה לגהינום.

אני מניח שאולמרט רוצה לחזור לתודעה הציבורית כדמות חיובית, והסכם עם אבו מאזן הוא אחת הדרכים לכך.

אמנם הסכם בין אולמרט לאבו מאזן לא מחייב את מדינת ישראל, אבל לא חסרים הסכמים מדיניים שהתחילו במגעים פרטיים.

טלו, למשל, את הסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה המערבית: מדינת ישראל אך–נולדה הייתה זקוקה לכסף, וגרמניה הייתה זקוקה לתעודת–כשרות מהעם היהודי, אבל אם הקנצלר הגרמני דאז, קונראד אדנאואר, היה מכריז בקולי–קולות אני מוכן בכל רגע לטוס לירושלים למשא–ומתן עם ממשלת ישראל על פיצוי כספי תמורת תעודת כשרות ממדינת העם היהודי, היינו דוחים אותו בבוז ובמשטמה.

אז הצדדים מצאו להם מתווכים שקטים שיתנו למהלך את הדחיפה ההתחלתית – והשאר היסטוריה.

מה מפחיד את נתניהו בסיפור הזה?

שום הסכם בין אולמרט לבין אבו מאזן לא יכול להזיק למדינת ישראל, וגם לא מחייב אותה, אבל הוא יכול להזיק לביבי פוליטית. תארו לעצמכם שאולמרט ואבו מאזן (בגיבוי שקט של מצרים, ירדן, ומדינות ערביות שיש להם שיח כלשהו עם מדינת ישראל) מוציאים הצהרה לפיה:

1. במסגרת הסדר לפיו תוקם מדינה פלשתינאית ריבונית לצידה של מדינת ישראל, הציבור הפלשתינאי יכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
2. המדינה הפלשתינאית תהייה מפורזת מכל נשק, למעט נשק הדרוש לפעילות משטרתית מקובלת.
3. הסידורים לביטחונה של מדינת ישראל ייקבעו להנחת דעתם המוחלטת של גורמי הביטחון הישראליים.
4. גבולות המדינה הפלשתינאית ייקבעו במשא ומתן בין מדינת ישראל לבין נציגיו של הציבור הפלשתינאי.
5. הציבור הפלשתינאי מבין שזכות השיבה של פליטי 1948 אינה ניתנת למימוש.
6. מדינת ישראל תודיע תוך … על נכונותה לנהל משא ומתן על בסיס הצהרה זו, והמו“ם ייפתח תוך … ימים לאחר מכן.
7. לא הודיעה מדינת ישראל על נכונותה למו“ם, כאמור בסעיף הקודם, הרשות הפלשתינאית תפורק מידית, והמפתחות יימסרו לממשלת ישראל.

מבחינתו של ביבי, תרחיש כזה הוא תרחיש אימים המדיר שינה מעיניו: הוא כבר לא יוכל לומר ש“אין פרטנר לשלום“, הוא גם לא יוכל לומר שהפלשתינאים לא מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, הוא לא יוכל לומר שהמדינה הפלשתינאית תהווה סכנה למדינת ישראל, והוא לא יוכל לומר שהפלשתינאים לא מוכנים לוותר על זכות השיבה.

ואולי מעל לכל: מימוש האיום המופיע בסעיף האחרון להצהרה, פירושו שתרחיש ההתפרקות–מרצון של הרשות הפלשתינאית יגרור את מדינת ישראל לתוהו–ובוהו.

ואם לא די בכך, הקהילה הבין לאומית תאהב מאוד את ההצהרה הזאת, ותעמיד את הצמד בנג’מין טראמפ ודונאלד ג’יי נתניהו במצב מאוד מביך.

כעת, כשאנחנו מבינים מה מפחיד את ביבי נתניהו, ברור כשמש מדוע הוא מתנפל על בני גנץ, ודורש ממנו “להתנתק מאולמרט, ולגנות אותו“: הוא מפחד שמישהו אחר ישיג שלום באיזורנו, וכל אספסוף–השנאה האלקטורלי – הפרולטריון שהיום תומך בקפיטליזם החזירי שלו – ינהר בהמוניו, באוטובוסים של עמותות השמאל, אל חיקו החמים של הסוציאליזם ה“סמולני“.

במאמר בחירות מועד ב’, התשע–ט, 2019 – החתירה לשלום, או הנצחת השחיתות השלטונית? אמרתי, תחת ראש–הפרק כמה הערות לקראת יום הבחירות, מחרתיים, ה-17.9.2019:

הערה א’: אני לא מכליל

מכל האמור לעיל אפשר להסיק כי לדעתי כל תומכי ביבי, עד האחרון שבהם, רוצים שחיתות ולא רוצים שלום, וזה ממש לא כך.

אני מדבר רק על האלקטוראט ה“שולי” – אותו “הקש” אשר מטה את הכף בכל בחירות, במיוחד כאשר המירוץ הוא שקול – כמו בישראל ובארה“ב, למשל.

כיוון דקאמר תמונה אחת שווה אלף מלים, אדגים את המצב תרשים האומר את הכל (המספרים רק לדוגמה):

וזה כל הסיפור: לפעמים אפילו קולות ספורים עשויים להטות את הכף, ובמציאות הישראלית אלה שונאי הערבים אשר נוהרים אחרי ביבי הדמגוג, אבל אם וכאשר יבוא השלום, ונשבור כוסות בעמאן ובחיפה (בגדד תבוא בנפרד, אולי במוקדם, אולי במאוחר), לא יהיה להם את מי לשנוא.

וזה בדיוק מה שמפחיד את בנימין נתניהו: שיבוא איזה “חוצן“, איזה “חיזר“, ויראה לכל העולם שביבי נתניהו אינו “גאון מדיני“, אלא נוכל שממשכן את עתידה וביטחונה של מדינת ישראל לצרכי הפוליטיקה העכשווית שלו.

מעניין מה יגיד ביבי, אם גנץ יקרא לו “להתנתק” משרהל’ה אשתו, העבריינית המורשעת, ומבנו יאיר הקשקשן, ולגנות אותם.

על ההשוואה בין דונאלד טראמפ לאדולף היטלר

ועוד אומר ביבי, וזה גרוע בהרבה:

“לפני שלוש שנים נקרתה בפנינו הזדמנות פז לשנות את מסלול ההיסטוריה. עלה לנשיאות ארה״ב ידיד אישי שלי במשך שנים, נשיא ארה״ב דונלד טראמפ, הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן.

“ראיתי בזה הזדמנות לעבור מבלימה – למימוש הזדמנות היסטורית. יריבינו לא הבינו. כשטראמפ רצה לבוא ארצה, 3 מחברי סיעתו של גנץ חתמו על עצומה שקוראת להחרים את בואו של טראמפ.

“יועציו הבכירים של בני גנץ – רונן צור וג׳ואל בננסון – השוו את הנשיא טראמפ להיטלר. היועצים הקרובים ביותר של גנץ משווים את הנשיא הכי טוב שהיה למדינת ישראל להיטלר. אני קורא לגנץ לפטר אותם מיד. עוד הערב. הם לא יכולים לשמש יועצים שלך, הם לא יכולים להמשיך לדבר בשמך, מה הם מייעצים לך?

“כשאתה מוקף באנשים, בחברי כנסת שאומרים שאסור להיפגש עם הנשיא טראמפ, אנשים שקוראים לו היטלר ומתנגדים לתכנית המאה אתה מבין שיש כאן זיוף והעמדת פנים”.

חשוב לציין כבר כאן: רצונו של טראמפ לבוא ארצה לא היה בתקופת נשיאותו של טראמפ, אלא במערכת הבחירות לפני שנבחר לראשונה, ובאספקלריה של אז ההתנגדות לביקורו בישראל הייתה יותר ממוצדקת: טראמפ היה מוכר בארצו כגזען, כאיש עסקים מושחת, כנוכל ושקרן – דבר שלא השתנה עד היום: 16,241 שקרים והטעיות בשלושת שנות כהונתו הראשונות. גם בבריטניה הייתה התנגדות רחבה מאוד לביקורו שם.

עוד יצויין כי אפילו טראמפ לא האמין שינצח בבחירות לנשיאות, לא אז ולא עד מוצאי יום הבחירות, משום שכל הסקרים ניבאו ניצחון ליריבתו הילארי קלינטון, ומשום שההפרש הזעום לטובת טראמפ בשלוש מדינות (פנסילבניה, וויסקונסין, מישיגן), שהעניק לו את עודף האלקטורים, היה קטן ממרווח הטעות הלגיטימי בסקרים כאלה.

ברור שכיום, כשהוא כבר נשיא ארה“ב, איש לא היה מעז לדרוש את החרמתו בישראל, אבל הגנבת האירוע הזה לתוך האקטואליה של היום, והצגתו המפוברקת כאילו היה זה היום, מעידה כי בנימין נתניהו אינו שונה מדונאלד טראמפ.

הקטע הזה של נאומו יוצא מתוך כמה הנחות–יסוד: א. טראמפ הוא “הנשיא (האמריקאי) הכי טוב שהיה למדינת ישראל“; ב. “תכנית המאה” של טראמפ היא טובה לישראל; ג. אסור להשוות להיטלר את הנשיא הכי טוב שהיה למדינת ישראל.

אני מבין שנאום בחירות בא לשווק את הנואם ומפלגתו, ולא את טראמפ ואת תכנית המאה שלו, ובמסגרת הזאת הגיוני שהוא יתייחס אליהם כמובנים–מאליהם (במקום להסתבך בהרצאות המיועדות לשווק את טראמפ במקום את ביבי), אבל הערתו של ביבי בעניין ההשוואה להיטלר מעידה שהוא לא מבין מהו חופש הביטוי.

ראשית – ביבי לא יכול לומר לאחרים אילו יועצים לקחת לעצמם, ואיזה ייעוץ הם יתנו לו.

שנית – נשיא טוב לישראל, או רע לישראל – אף אחד לא חסין מביקורת. כמובן שאי אפשר לעשות זאת בדרג של המדינה, שאינה יכולה לגנות מנהיג של מדינה ידידותית, אבל לאנשים פרטיים הדבר מותר גם מותר – אפילו אם הם יועצים של יריב פוליטי.

שלישית – קראו את המאמר:

‘Never again’ means nothing if Holocaust analogies are always off limits

שכותרת המשנה מלמדת אותנו שהכותבת לא מתנתקת מענייני דיומא:

Trump’s mistreatment of illegal immigrants at the Mexican border is the most despicable policy of any American president since WWII.

ורביעית – ההשוואה בין טראמפ להיטלר, לא רק שאינה מצוצה מהאצבע, אלא שהיא נושא לדיונים רבים – גם בארה“ב, ובמיוחד בגרמניה, שמבינה דבר או שניים בהיטלריזם.

ובקיצור: אפשר לחלוק על ההשוואה הזאת, אבל אי אפשר לחלוק על כך שהיא חלק מהשיח הציבורי הלגיטימי.

קראו את מאמרי דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (י”א): האם ניתן להשוות בין טראמפ לאדולף היטלר? עם כותרת–המשנה שאלה שתרגיז את הטוקבקיסטים של “ישראל היום” ואת אוהדיהם של איילת שקד ובנימין נתניהו, אבל, מה לעשות – לפעמים מתעוררות בחיים שאלות קשות *** אמור לי מי ידידיך, ואומר לך מי אתה.

את המאמר הזה פתחתי כך:

הקדמה: השאלות הלא–רלוואנטיות

כאשר מציגים את השאלה שבכותרת, אתה מיד חוטף מקלחת קרה: איך בכלל אפשר להשוות! טראמפ הרג יהודים?!

והמהדרין יוסיפון: איך בכלל אפשר להשוות! לטראמפ יש בת יהודיה, ונכדים יהודים!

וחוץ מזה, דונאלד טראמפ הוא ידיד ישראל!

אז יש לי הפתעה לכל הדמגוגים, העושים שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת: היטלר נולד היטלר, והוא היה היטלר גם לפני שהוא הרג את היהודי הראשון, וטראמפ נולד טראמפ, והוא היה טראמפ גם לפני שביתו התגיירה, והביאה לו את נכדיו היהודיים, ולפני שהוא בא אל ה-AIPAC, להבטיח את אחת מההבטחות שהוא היה שולף מהטלפרומפטר, לפי מה שהקהל המסויים שלו רוצה לשמוע.

לא, לא, זה כשלעצמו עדיין לא אומר שניתן להשוות בין טראמפ להיטלר, אבל זה מוריד מעל השולחן את הדמגוגיה, ואפשר לגשת אל הנושא לגופו, ולנסות להשיב על השאלות האלה בשיקול–דעת.

קראו את המאמר בשלמותו, ראו מי זה טראמפ האמיתי, שאינו מוכר בארצנו, ראו איך הנושא הזה נדון בארה“ב, גרמניה ובעולם כולו, והתעכבו על מה שאני אומר, לקראת הסיכום:

טוב, אז טראמפ אינו היטלר, אלא “היטלר קטן“, מיני–היטלר, מיקרו–היטלר, אבל אני מדבר ברמת–העיקרון, וחוץ מזה, אני לא השוויתי בין מה שהיטלר עשה לבין מה שטראמפ לא עשה, אלא בין מה שהיטלר עשה לבין מה שטראמפ היה עושה אם היה עולה לשלטון בגרמניה של שנת 1933, ובאירופה של אז לא היו 9.8 מיליון יהודים, אלא 9.8 מיליון מוסלמים, או שחורים, או צוענים.

ובעניין הזה אני איתן בדעתי, למרות שאי אפשר לנהל מחקר אמפירי, עם “קבוצות ביקורת” (חצי טראמפ בחצי גרמניה של אז, חצי היטלר בחצי ארה“ב של היום), ולהשוות.

ובחזרה לחופש הביטוי

בלי חופש הביטוי אין דמוקרטיה, ומי שאינו מבין את זה, לא יכול לכהן בשום משרה ציבורית – שלא לדבר על ראשות הממשלה.

וחופש הביטוי, כאמור לעיל וכמקובל במשטרים דמוקרטיים, אינו החופש לזמר שירי מה–יפית, אלא דווקא לומר דברים מקוממים ומרגיזים.

ביבי, זמנך תם – לך הבייתה.

שקרים, דמגוגיה – דונאלד טראמפ, מהדורת–כיס

בהקשר לדברים האלה אומר נתניהו, על גנץ:

כשאתה מוקף באנשים, בחברי כנסת שאומרים שאסור להיפגש עם הנשיא טראמפ, אנשים שקוראים לו היטלר ומתנגדים לתכנית המאה אתה מבין שיש כאן זיוף והעמדת פנים.

בואו נפרק את המשפט הרב–מפרקי הזה לגורמיו:

כשאתה מוקף באנשים, בחברי כנסת שאומרים …

שימו לב: “מוקף … שאומרים …” – הכל בלשון הווה, כאשר מדובר באירוע שהיה, כאמור, לפני ארבע שנים, במהלך מערכת הבחירות של הנשיא–לעתיד דונאלד טראמפ.

שאסור להיפגש עם הנשיא טראמפ …

כיום, כשטראמפ כבר הנשיא, אף אחד לא אומר את זה, בין אם הוא אוהב את טראמפ, או שונא אותו.

כשאתה מוקף ב[…] אנשים שקוראים לו היטלר …

אז שני יועצים הביעו את דעתם, האם זה אומר שגנץ “מוקף באנשים שקוראים [לטראמפ] היטלר“? אבל זה מתאים לביבי כמו שזה מתאים לטראמפ: אם היועצים לא מספקים לך, הבוס, את הייעוץ שאתה מצפה לו – תחליף את היועצים!

כשאתה מוקף באנשים ש[…]מתנגדים לתכנית המאה …

לא זו בלבד שתכנית המאה אינה “כוכב הצפון” שלאורה נלך ואין בלתה, לא זו בלבד שאפילו בישראל הימנית היא אינה מקובלת על הכל, ולא זו בלבד שאפילו ביבי עדיין מקבל אותה בשלמותה (“אף ערבי ואף יהודי לא יוצא מביתו“), אלא שכאן מדובר באדם אחד (אולמרט), שגנץ לא “מוקף” בו, אלא בסך–הכל לא מוכן “להתנתק” ממנו ולגנות אותו.

והפינאלה:

אתה מבין שיש כאן זיוף והעמדת פנים.

ואני שואל איזה “זיוף” יש כאן, ואיזו “העמדת פנים” יש כאן, אבל זו דרכם של הדמגוג המצוי: אחרי שהוא מנפח לך את השכל עם משפט רב–מפרקי, אתה כבר לא מרגיש שהוא מדביק לתת ההכרה שלך את כל מה שמתחשק לו.

ועל כך אמרתי לא פעם: בנימין נתניהו הוא דונאלד טראמפ, מהדורת–כיס.

ביבי, זמנך תם – לך הבייתה.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, פוליטיקה זה משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל, זכויות האזרח, לכל אדם ותוייג בני גנץ, בנימין נתניהו, דונאלד טראמפ, חופש הביטוי

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל