The Untouchables (“הבלתי נגיעים“), הוא כינוי לקבוצות באוכלוסיה שהן מעל לחוק. קבוצות שרשויות אכיפת החוק נמנעות מלגעת בהן. בודדים בלבד מבין השייכים לקבוצות האלו הועמדו לדין, וגם זה רק במקרים יוצאים מן הכלל. החסינות של הקבוצות האלה היא לפעמים תוצאה של חוסר יכולת, ויותר פעמים תוצאה של חוסר רצון של רשויות אכיפת החוק להתמודד אתן. התופעה היא אוניברסלית.

ציבור הנהנים ממעמד של Untouchable הוא מגוון. ניתן למצוא בו דמויות מעולם הפשע המאורגן, טייקונים ועתירי הון למיניהם – אצולת הממון, צאצאים של גדולי העבר ומיוחסים אחרים, ידוענים וכוכבי תקשורת למיניהם, פוליטיקאים מהמחנה ה“נכון” וסתם אנשים שיש להם “קשרים” בצמרת.

איך זה עובד

אין כללים ברורים. במדינת ישראל היועץ המשפטי לממשלה (להלן היוע“מ) הוא הפוסק האחרון והבלעדי בשאלה מי יועמד לדין. הוא נעזר בפרקליטות, וכן בחוקרי המשטרה, אבל ההחלטה הסופית היא שלו, ושלו בלבד. ערעורים לבית המשפט העליון על החלטותיו של היוע“מ הם בחזקת ברכה לבטלה. היו מקרים ספורים בלבד בהם בית המשפט העליון מצא לנכון להתערב בהחלטותיו של היוע“מ.

הנימוק הנפוץ ביותר בו היוע“מ ו/או הפרקליטות מצדיקים אי העמדה לדין הוא “חוסר עניין לציבור“. מעניין לדעת איך קובעים מה מעניין ומה לא מעניין את “הציבור“.

במהותו הנימוק של “חוסר עניין לציבור” הוא קביעה שרירותית. כאשר עוסקים ב-Untouchables העבירות הן בדרך כלל רציניות ולא זוטות. בנסיבות אלו היכולת לסגור תיקים באופן שרירותי מחמת “חוסר עניין לציבור“, היא למעשה צ‘ק פתוח ליוע“מ ולפרקליטות לבצע אכיפה בררנית במסווה של “שמירה על החוק“.

אסתפק כאן בדוגמא אחת מהימים האחרונים. הרמטכ“ל לשעבר, אהוד ברק, שכיהן גם תקופה קצרה [מאוד] כראש ממשלה, תאר את מנדלבליט כ“קונסיליירי” בגלל שהוא איננו מזדרז להגיש כתב אישום נגד נתניהו. “קונסיליירי” זה כינוי ליועצים המשפטיים של משפחות הפשע המאורגן בארה“ב. בספר החוקים של מדינת ישראל מופיעה עבירה של “העלבת עובד ציבור“, שהעונש עליה הוא חצי שנה מאסר בפועל. ידוע לי על לפחות שני אנשים אתם מיצו את הדין על העבירה הזאת.

במקרה הנוכחי העובדות ברורות ואין צורך בפרשנות. מנדלבליט הוא עובד ציבור ודבריו של ברק, שנאמרו בריש גלי ואף התפרסמו בכתב, הם עלבון. לא ראיתי ולא שמעתי על כך שננקטו צעדים כל שהם נגד אהוד ברק.

אהוד ברק נושא קופה של שרצים עשירה עוד מהתקופה בה התמודד על ראשות מפלגת העבודה לפני 20 שנה. מעולם לא נגעו בו, לא האשימו אותו ועל אחת כמה וכמה הוא לא הועמד לדין. אומנם התקיים “שימוע“, אבל ברק לא התבקש לבוא לצורך השימוע לאגף החקירות במשטרה, או למשרד אחר כל שהוא בפרקליטות או במשרדי היוע“מ. היוע“מ באותה תקופה (אליקים רובינשטיין), הטריח את עצמו, נסע לביתו של ברק וקיים אתו שיחה ידידותית בארבע עיניים. להשוואה, במהלך מסע הצלב החקירתי המתנהל נגד נתניהו, הוא לא נהנה מהפריבילגיה הזאת.

אבל זה נושא למאמר בפני עצמו.

בהשאלה מהבדיחה על הציפורים והקפה בתקופת הצנע – ירצו יעמידו לדין, לא ירצו לא יעמידו.

כולם שווים בפני החוק, אבל ישנם כאלה ששווים יותר

עבור הבלתי נגיעים הממסד המשפטי הוא מערכת לעקיפת החוק ולא מערכת לאכיפת החוק. אבל זה לא סוף הסיפור. בין הבלתי נגיעים שכולם שווים יותר, ישנה תת קבוצה של כאלה ששווים הרבה יותר, אנשים שהחסינות שלהם היא מוחלטת ושנגדם מעולם לא הוגשה תביעה או שננקטו נגדם צעדים משמעתיים כל שהם. בהעדר כינוי הולם, אקרא להם “תפרנים“. בשפת יום יום “תפרן” הוא עני ואביון, אבל כאן כוונתי היא לאנשים שעיסוקם תפירה. לא תפירה של חליפות או פרטי לבוש, אלא תפירה של תיקים פליליים.

פעם אחר פעם שומעים בדיונים ציבוריים מעל במות שונות על כך שבמשטרה, בפרקליטות או היוע“מ (תבחרו לבד מי) “לא תופרים תיקים“. גורלם של דמויות ציבוריות כמו נשיא המדינה, ראובן ריבלין, יעקב נאמן המנוח, אביגדור קהלני, רפול המנוח (רשימה חלקית בלבד) מלמד שזה לא כך.

היוע“מ, ד“ר אביחי מנדלבליט, מתהדר בכך שתהליך קבלת ההחלטה על העמדה לדין נקי מכל דופי. לדבריו החלטותיו נקבעות על סמך הראיות, והראיות בלבד, והוא מוסיף, רק תיקים שרשויות התביעה מצאו אותם, לאחר סינון קפדני, מבוססים מבחינה משפטית מובאים להכרעה שיפוטית.

האם זה באמת כך? האם היוע“מ צודק? לאור הרשימה החלקית שהבאתי לעיל, וכן מקרים נוספים שלא זכו לכותרות, התשובה היא חד משמעית – לא בא‘ רבתי.

לא יעלה על הדעת שהיוע“מ לא מודע למתרחש במוסדות שהוא עומד בראשם, ושההיסטוריה של הגופים האלה לא מוכרת לו. אין לפיכך מנוס מהמסקנה שהיוע“מ משקר במצח נחושה. מה שמקל עליו את המלאכה היא העובדה שהציבור (ההמון, או האספסוף במקור הלטיני) רוצה שירמו אותו.

שי ניצן, פרקליט המדינה, היה בתפקידו הקודם ראש היחידה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות. “תפקידים מיוחדים” זה שם מכובס ליחידה שכל עיסוקה הוא הגשת תביעות משפטיות חסרות שחר נגד פעילים של הימין. איתמר בן גביר, שהיה מטרת קבע של היחידה הזאת, מחזיק את השיא – קרוב ל-90 תביעות ואפס הרשעות. כשבן גביר סיים את לימודי המשפטים והגיש בקשה לקבל רישיון לעבוד כעורך דין, לשכת עורכי הדין דחתה את בקשתו כי “הוגשו נגדו יותר מדי תביעות“(!) הוא נאלץ לפנות לבית המשפט העליון כדי להסיר את רוע הגזירה.

לא ידוע לי על אף מקרה בו מי שהוא שהיה מעורב בתפירת תיק נענש בצורה כל שהיא, הודח מתפקידו או שקידומו נעצר. אף אחד לא הועמד לדין, אפילו לא נעשה לו שימוע. ממש היה כלא היה. עוברים לסדר היום וממשיכים.

חסינות כזאת אין לאף אחד מהבלתי נגיעים שאינם חלק מהממסד המשפטי.

לסיכום. המאמר נכתב כשמול עינינו מתחוללת שערורייה של תפירת תיק לנתניהו. הדברים נעשים לאור היום ולא במחשך. יותר ויותר מתקבל הרושם שהפעם זה יצליח וייווצר התקדים של מהפך פוליטי באמצעות תרגיל משפטי מפוקפק. כשיתפזר האבק, ויתברר שאכן לא היה כלום, זה יהיה מאוחר. הבחירות תהיינה מאחורינו. ואת התוצאות לא ניתן יהיה לשנות. זו תהיה בכיה לדורות. כל זה בזכות העובדה שתפירת תיקים הפכה לתעשייה משגשגת מאחר ואף תופר לא נענש בכל צורה שהיא. אדרבא רבים זכו לקידום.

והערה אחרונה. בארץ החלה לרוץ הצגה חדשה של תיאטרון האידיש בכיכובם של יעקב בודו ומוטי גלעדי. שם ההצגה “דז‘יגן ושומכר רצים לבחירות“. שם המפלגה ד“ש (נו, איך אפשר אחרת?). מופיע שם המשפט אם זה נראה כמו אווז, מגעגע כמו אווז, והולך כמו אווז – אז זה אווז (באידיש, כמו בגרמנית, גנץ זה אווז). באידיש זה נשמע יותר טוב.

_______

הערת המערכת: המאמר נמסר לפרסום לפני החלטת היוהמ“ש בדבר הכוונה להעמיד את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לדין פלילי, “בכפוף לשימוע“.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“ * לסגור את לשכת עורכי הדין * לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר * לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

פורסם ב- משרד המשפטים, לכל אדם, ענייני דיומא, משטרה ותוייג אביחי מנדלבליט, בנימין נתניהו, היועץ המשפטי לממשלה, חקירה משטרתית, שי ניצן

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל