על קבורתו הזמנית של נוסח החוק (ב), על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ב) ועל אקטיביזם וסמולנות שקיימים, או לא קיימים

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57341

סיפור על תיקי בגץ בהם בית המשפט נהג הפוך ממה שהיה מחוייב, ועל פסקי דין שאי אפשר ליישב ביניהם אפילו אם נתחשב בכך שלשופטים שונים יכולות להיות גישות שונות, ועל השאלה אם הבגץ הזה הוא באמת אקטיביסטי“, ואם הוא באמת סמולניכפי שמייחסים לו *** לשיפוטכם

שמחה ניר, עוד

בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

מעט על פסק הדין בדיון הנוסף

הרחבת המשל

מדוע אושר לקיים דיון נוסף?

על השפיטה

מדוע החליט הבגץ שלא להחליט?

מדוע העליתי את הנושא הזה עכשיו?

אלה לא הדוגמאות היחידות

אקטיביזם? סמולנות?!

הקדמה

מפקד האיזור (יוש) החליט לצבור גופות של מתים לצורך מיקוח.

חלק מהגופות הן של מחבלים ערביים, אותן הוא שומר לצורך מיקוח עם האוייב על החזרת שבויינו ונעדרינו, וחלק מהגופות הן של מתנחלים יהודיים תושבי האיזור, אשר נפטרו בעודם במחלוקת עם שלטונות המס, והחזקת גופותיהם עשוייה לשמש קלפי לחץ במיקוח עם יורשיהם על חלקו של אוצר המדינה בעיזבון.

בהתחלה הוא אכסן את הגופות בחדרי המתים אשר בבתי החולים שבאיזור, אבל משנתמלאו אלה הוא הביא משאיות קירור, ומשאזלו המשאיות הוא החליט להחזיקאת הגופות באדמה, במה שהוא קרא קבורה זמנית“.

על הסיפור הזה דיברנו במאמר על קבורתו הזמנית של נוסח החוק (להלן גם: המאמר המקורי), אשר דן בפסקהדין בתיק בג”ץ 4466/16 (להלן גם: פסהד המקורי), מקרה בו נדונה החלטתו של מפקד האיזור להחזיק גופות של מחבלים לצורך מיקוח עם הארגונים להם הם השתייכו, על החזרת שבויינו ונעדרינו.

השאלה שהתעוררה שם הייתה אם תקנה 133(3) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, מסמיכה אותו לכך.

במקרה ההוא לא התעוררה השאלה אם התקנה הזאת מסמיכה את המפקד להורות על קבורה זמניתשל יהודי לצורך מיקוח עם שלטונות המס, מהטעם הפשוט שאם היה מתעורר מקרה כזה, והדבר היה נעשה כך, האדמה הייתה רועדת, ולכן השימוש בתקנה הזאת, בפועל, נעשה רק לצורך השימוש בגופות ערבים לצורכי מיקוח, לא לצורך השימוש בגופות יהודים לצורכי מיקוח.

את המשל היהודיהבאתי שם כאיפכאמסתברא, לצורך המחשה וחידוד הבעייה, וכך אמרתי:

עכשיו בואו נעשה תרגיל של “איפכא מסתברא”: נניח כי מתנחל יהודי, תושב הגדה המערבית, נפטר, בעודו חייב סכומים גבוהים לשלטונות המס. זה לא שהוא העלים הכנסות – הוא הגיש הצהרותאמת, רשויות המס קיבלו את הצהרתו ככתבה וכלשונה, עשו לו שומה שעליה הוא לא חלק, ואף הכין את הכסף כדי להשכים ביוםהמחרת ולהעלותו עולה לשלטונות, אבל בבוקרו של יום – כמה נורא, כמה עצוב! – הוא לא קם ממיטתו, ומשפחתו לא ממש ששה להיפרד מה”עיזבון” הזה.

ובואו נעשה עוד “סניף” של התרגיל הזה: מתנחל יהודי אחר, תושב הגדה המערבית, ניהל הליכים משפטיים מול שלטונות המס, כשהוא חולק על השומה שעשו לו, ונפטר בעיצומם של ההליכים.

כעת נשאלת השאלה אם תקנה 133(3) מסמיכה את המפקד הצבאי לצוות על קבורתו הזמנית של אותם היהודים “באותו מקום שהמפקד הצבאי יורה”, וזאת “לצורך משאומתן” בין יורשיו לבין שלטונות המס?

אני רוצה לראות שופט ישראלי שיענה על כך בחיוב.

אני רוצה לראות את נפתלי בנט, איילת שקד או יריב לוין, שיענו על כך בחיוב.

כעת, בעקבות פסקהדין בדיון הנוסף (דנגץ 10190/17, בו נדון כאן), הרחבתי לעיל את המשל, והצגתי אפשרויות של קבורה זמניתגם בחדרי מתים ובמשאיות קירור.

פסק הדין בבג”ץ 4466/16 הנל ניתן בהרכב של שלושה שופטים, ונחלקו הדיעות: שופטי הרוב (יורם דנציגר וג’ורג’ קרא) קבעו כי תקנה 133(3) אינה מסמיכה את מפקד האיזור להחזיק גופות בדרך של קבורה זמניתלצורכי מיקוח, ואילו שופט המיעוט (ניל הנדל) גרס כי התקנה אכן מסמיכה אותו לכך.

כיון שגם שופטי הרוב הבינו שהפירוש אליו הגיעו יוצר תוצאה לא רצוייה, ולאור רגישות הנושא וחיוניותו הם נתנו למדינה חצי שנה של “עיכוב ביצוע”, לצורך חקיקה מתאימה, ובינתיים אישרו להם להחזיק את הגופות.

במקום לפתוח בהליכי חקיקה – להם מובטח היה רוב בכנסת – המדינה העדיפה לעתור לדיון נוסף בפסק הדין, וגם לבקש את עיכוב הביצוע שלו, ונשיאת ביהמש העליון, אסתר חיותטרף, הורתה על קיום דיון נוסף בפסק הדין בפני מותב של שבעה שופטים, וכן הורתה גם לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בדיון הנוסף.

במאמר הנל, על קבורתו הזמנית של נוסח החוק, תמכתי בעמדת שופטי הרוב, ובוודאי שתמכתי בהחלטת ההרכב כולו לעכב את החזרת הגופות למשפחות, למשך חצי שנה, על מנת לאפשר למדינה להסדיר את המצב בדרך של חקיקה.

בהמשך, לבקשת קוראים לא–משפטנים ש“מתעייפים” מקריאת מאמרים משפטיים ארוכים, הלכתי לקראתם, ופרסמתי את המאמר על קבורתו הזמנית של נוסח החוק – תמצית קלה לעיכול.

מעט על פסק הדין בדיון הנוסף

בדיון הנוסף התהפכה הקערה על פיה: ארבעת שופטי הרוב (אסתר חיות, ניל הנדל, יצחק עמית ונעם סולברג) קבעו שהתקנה 133(3) אכן מסמיכה את מפקד האיזור לקבור מחבלים זמנית“, לצורך מיקוח, ואילו שלושת שופטי המיעוט (עוזי פוגלמן, דפנה ברקארז וג’ורגקרא) אימצו את דעת הרוב בדיון המקורי, וקבעו כי הסמכות הזאת אינה קיימת.

פסקהדין כולו, דהיינו חוותהדעת הנפרדות של השופטים, משתרע על פני 93 עמודים, והוא חובקעולם ומלואו: זכויותהאדם, איזוןערכים, פרשנות תכליתית, כוונת המחוקק, משפט בין לאומי, “נסיבות העניין“, ומה לא.

ומעל הכל – החובה לפעול למען החזרת שבויינו ונעדרינו – ואני לא מוסיף זאת בציניות.

מהטעמים שאפרט בהמשך אין בכוונתי לדיון בפסקהדין הזה, אבל, ברשותכם, אביא מפסק הדין כמה הערות, אשר תומכות בהרחבת המשל אותו נתתי במאמר המקורי.

אומרת שופטת המיעוט דפנה ברקארז:

סמכות רחבה ביחס לכל אדם?

23. קושי נוסף בעמדת המדינה, מהיבט של הדרישה להסמכה ברורה וחד משמעית או אף מפורשת, מתחדד לנוכח הלשון הכללית שתקנה 133(3) לתקנות ההגנה נוקטת בה. לכאורה, המפקד הצבאי מוסמך לפעול מכוח הוראה זו בעניינו של כל אדם“. אם פרשנותה של המדינה נכונה, לא נדרש כי האדם שגופתו מוחזקת יהווה סיכון לחיי אדם, לביטחון המדינה או לשלום הציבור. ממילא לא נדרש אפוא שיהא פעיל טרור או חייל בשירות האויב. לכאורה ניתן לומר כי מכוח התקנה האמורה למפקד הצבאי נתונה הסמכות להחזיק גם בגופותיהם של אזרחי המדינה. הלוא תקנה 133(3) לתקנות ההגנה חלה גם בתחומיה של מדינת ישראל, והסמכות הקבועה בה חלה באופן עקרוני גם ביחס אליהם. אכן, לעת הזו, המדינה מעוניינת להפעיל את הסמכות רק בעניינם של מי שזוהו כמחבלים והם אינם אזרחי המדינה. אולם, כל זאת במישור שיקול הדעת. אם תתקבל עמדתה הפרשנית של המדינה הרי שבמישור העקרוני הסמכות היא רחבה מיני ים, והמשמעות המשפטית של הדברים היא הכרה בסמכות רחבה להחזיק אף בגופות של אזרחי מדינת ישראל במתכונת של קבורה זמנית לצורך משא ומתן עתידי. בעיני, זוהי תוצאה פרשנית קשה (ראו והשוו: בגץ 9098/01 גניס נמשרד הבינוי והשיכון, פד נט(4) 241, 277 (2004)).

וזה מתיישב ככפפהעליד עם המשל שהבאתי על קבורתו הזמנית של המתנחל היהודי.

ואומר השופט ג’ורג’ קרא:

השאלה היא האם קבורהכוללת קבורה של גופות מחבלים שהיא ארעית ולמעשה משולה להחזקה, וזאת לצרכי משא ומתן. […]

קבורה שהיא ארעית” – אינה מהווה קבורה במובנה הטבעי והרגיל, אלא מדובר בפועל בהחזקה של הגופה בדרך של קבורה להשגת מטרות חיצוניותוזרות לנסיבות בהן דרך כלל קוברים גופות.

הרחבת המשל

הערתו של השופט קרא הביאה אותי להרחבת המשל (ראו בהקדמה), ולהוסיף לקבורה הזמניתגם את ההחזקהבחדרי מתים או במשאיות קירור. כעת יש לנו התרשים הזה:

כאן אנחנו רואים שש אפשרויות, ואם פסקהדין היה נותן את אותה התשובה (כן או לא) לכל אחת משש האפשרויות, היינו יכולים לדון בפסקהדין כולו, ולחוות דיעה אם הוא נכוןאו לא נכון” – כל מבקר על פי טעמו.

דא עקא, שבהעדר תשובה לשאלה הזאת, אני מרגיש לא נוח עם פסק הדין כולו. יכול להיות שאם שופטי הרוב היו נותנים תשובה מניחה את הדעת לשאלה הזאת, הייתי משקיע מזמני ומחווה את דעתי בשאלה שעמדה במרכזו: האם תקנה 133(3) מסמיכה – או לא מסמיכה – את המפקד הצבאי להחזיק גופות למטרות מיקוח.

בהעדר תשובה לשאלה הזאת, מבחינתי פסקהדין הזה יכול לעמוד רק בין הצדדים להליך: המדינה, מחד, והמשפחות, מאידך. הוא יכול לשמש גם תקדים לעתיד, אבל אילו במישור הציבורי הוא, מבחינתי, פיסת נייר חסרתערך.

ואגב, בפסק הדין הזה ישנו אבסורד פנימי“: אם המפקד היה מחזיקאת הגופות במתקנים שאינם קבורה“, ייתכן מאוד שמצבו של היה קשה יותר מאשר אם היה מזדרז לקבור אותן באדמה, משום שהחזקה בחדר מתים, או במשאיתקירור, לא יכולה להיחשב כקבורה” – לפי שום עיקרון פרשני.

ואני שואל: אם למפקד מותר להחזיק גופות לצרכי מיקוח – מה ההבדל בין החזקה מעל האדמה, או החזקה מתחת לאדמה, ועל כך פסקהדין לא נותן תשובה – כי אין לו, ולא יכולה להיות לו.

מדוע אושר לקיים דיון נוסף?

במאמר על קבורתו הזמנית של נוסח החוק – נאוםתשובה לנפתלי בנט התייחסתי גם לאפשרות שיתקיים דיון נוסף, וכך אמרתי:

הסיכויים לדיון נוסף הם קלושים ביותר

בעניין הדיון הנוסף אומר לכם דבר: להערכתי, הסיכויים שנשיאת ביהמ“ש העליון תאשר לכם דיון נוסף הם קלושים ביותר. הם קלושים משום שבסך הכל מדובר כאן בפרשנות של הוראת–חוק “פרטיקולארית“, והם קלושים משום שבית המשפט נתן למדינה מוצא אחר, מהיר ואפשרי, ואסתר חיות תעדיף לתת לענני האבק לשקוע, מאשר להצית שוב את הלהבות – ואין מכבה.

וכאן ציטטתי מהפוסט של נפתלי בנט, עליו נסב נאוםהתשובה שלי, בו, כשהוא מדבר בגוף ראשון רבים, הוא מתכוון לעצמו ולחברתו, שרת המשפטים איילת הכושלת:

וברמה עמוקה יותר: בזמן הקרוב נביא לממשלה את חוק יסוד החקיקה על מנת לקבוע קווים ברורים לבג״צ. מה שפיט ומה איננו שפיט.

וגם עניתי לו:

אכן קראתי את תזכיר הצעת חוק יסוד: החקיקה, וכמו שאמרתי לעיל, זה הכישלון הבא של איילת שקד, משום שמשה כחלון לא ייתן לזה לעבור, ועל הנושא הזה אתם לא תלכו לבחירות חדשות, אשר תוצאתן מי ישורנה.

אז זה לא שאני נגד דיון נוסף, וההיפך הוא הנכון: אני בעד ליברליזציה קיצונית לא רק בקיום דיונים נוספים, אלא גם במתן הרשות לערער – שני נושאים בהם ביהמש מגלה קמצנות חזירית. ראו: הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ”ש העליון (ג): מאיר שמגר חוסך רשויות לערער, שומר אותן לנכדיו.

אבל בינתיים לא אני הוא הקובע, לא את המדיניות ולא את יישומה בפועל, והשאלה היא אם במקרה הזה אסתר המלכה, באשרה את הדיון הנוסף, הייתה נאמנה למדיניות המקובלת עי ביהמש העליון, ואם לא – מדוע.

התשובה לשאלה הראשונה: לא, היא לא הייתה נאמנה למדיניות המקובלת, לפיה מקיימים דיון נוסף או נותנים רשות לערער, כדי ללבן הלכה, ולא לצורך יישומה במקרה “פרטיקולרי” זה או אחר, והעובדה שהבגץ, בדיון המקורי, נתן למדינה מוצא אחר, מהיר ואפשרי, היא תירוץ מצויין להתחמק מדיון נוסף, גם במקרים בהם אולי ראוי לקיים דיון כזה.

והתשובה לשאלה השנייה, הפחד מההמונים, והרצון להשתחרר מהתווית הסמולנית“, שדבקה בבגץ, רצון אשר, לדעתי, בא לידי ביטוי גם בפסהד אשר הכשיראת מינויו של בנימין נתניהו כראש הממשלה, למרות אישומיהשחיתות החמורים התלויים נגדו.

ראו לעניין זה: על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.

ולא יפתיע אותי אם בפרשת הריסת ביתו של המחבל, פרשה שעוררה סערת רוחות בעקבות החלטת בגץ שלא להרוס את בית המחבל שהרג את הלוחם עמית בן יגאל, נושא עליו דיברתי במאמר הריסת בתי מחבלים – דין אחד לכל!

גם באותו המאמר התייחסתי לסיכויי הדיון הנוסף, אשר, לפי המקובל עי ביהמש העליון, הם נמוכים עוד יותר, אבל לא אתפלא אם גם במקרה הזה יתקיים דיון נוסף.

על השפיטה

מה שמאפיין את הפסיקות דלעיל הוא שבית המשפט לא קיבל את הטענה שהנושאים האלה הם בלתי שפיטים” – טענה המושמעת תדירות בחוגים התוקפים את האקטיביזם השיפוטי, להם הקדשתי את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

אבל האמת היא שהאקטיביזםשל בית המשפט העליון הוא אקטיביזם מזוייף, אקטיביזם מפלאסטיק.

אקטיביזם שמטפל רק במה שכדאי לו.

אקטיביזם של מוסד המתיימר להיות מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון“, אבל בפועל זורק מכך המדרגות 99% מהעותרים – לפעמים אחרי שנים של התשה בתיקי שמרטפות“.

קראו את המאמר ביהמ”ש העליון – בית משפט לא רלוואנטי, או: זה “אקטיביזם”, זה?

המאמר הזה דן בסוגיית הפטור לתלמידי הישיבות, אשר מעסיקה את הציבור מאז פרוץ המדינה, ואת הבגץ לפחות מאז שנת 1970 – וכל פעם שמוגשת עתירה בנושא הזה, השופטים מתחמקים מלהכריע בתירוץ זה או אחר.

בשנת 2002, אחרי לפחות 32 שנים שהנושא הזה מונח לפתחו, גילה הבגץ אומץ ותעוזה בלתי רגילים, והחליט … שלא להחליט.

מדוע החליט הבגץ שלא להחליט?

משום שבאותה התקופה הכנסת התחילה לשחק בחוקים זמניים שמחליפים חוקים זמניים, ושופטי הבגץ החליטו לדחות את העתירה, כדי לתת לכנסת הזדמנות להסדיר את הנושא בחוק קבוע – אחרי שבעבר הבגץ כבר קבע שהסדר הפטור עי שר הביטחון אינו חוקי, אבל נתן למדינה אלף ואחד עיכובים לצורך חקיקה.

הבעייה היא שכאשר מונחת על שולחנו של בית משפט כלשהו, הוא חייב להכריע על פי הדין הקיים, ולא לגלגל את הכדור שובושוב לפתחה של הכנסת, אשר לא חייבת לו שום דבר. מעבר לכך גם אי אפשר להכריח את הכנסת לחוקק חוקים (נניח שהכנסת היא גוף אשר יכול “לרצות”, ונניח שהיא דווקא מאוד רוצה לחוקק, אבל לא מצליחה לגייס רוב לשום גירסה של חוק: האם יכול הבג”ץ לכפות עליה לגייס רוב? האם יכול הוא לחוקק במקומה?).

ועל זה מאשימיםאת הבגץ, ואת אהרן ברק, באקטיביזם שיפוטי” …

את אותו המאמר סיימתי בדברים האלה:

מייחסים לאהרן ברק “אקטיביזם” שיפוטי, ואני שואל איכן האקטיביזם, כאשר ביהמ”ש העליון אותו הוא מנהיג (או אמור להנהיג) מתערב פחות ופחות בדברים שהוא אמור – וצריך – להתערב.

מייחסים לאהרן ברק גם “מהפכה חוקתית”, אבל איכן המהפכה, אם ברק עצמו, בתגובה למאשימיו, מתגונן בטענה שעד היום הם ביטלו רק שני חוקים של הכנסת [המאמר הזה פורסם לראשונה בחודש פברואר 2002, עשר שנים אחרי חוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק) ושבע שנים אחרי פסד בנק המזרחי].

נכון, הבג”ץ הרחיב מאוד את זכות העמידה, ומאפשר היום לעתור נגד השלטונות לכל מי שאכפת לו, גם אם הוא לא נפגע באופן אישי.

אז מה. פותחים לך שער רחב, נותנים לך להיכנס לבניין, אבל בתוך הבניין זורקים אותך מכל המדרגות, עד למרתף.

ומה זה נותן לנו, הציבור הרחב? לא כלום. זה דווקא מלמד את הרשויות שכדאי להן להתעמר באזרח, משום שהסיכוי שהבג”ץ יתערב להם בעבודה שואף לאפס. משום שבית המשפט העליון הופך עצמו ליותר ויותר בלתירלוואנטי.

עוד בעניין זה ראו כמה מלים על “הכל שפיט” של אהרן ברק, אותו הקדמתי כך:

יש לי הרבה שעות אהרן ברק, אני יודע עליו יותר מכל אלה שמקשקשים עליו נון–סטופ, אני יכול לומר עליו דברים טובים, ודברים רעים (יותר רעים, פרנקלי ספיקינג), אבל מי שרוצה להתווכח עליו, על הפסיקה שלו, על המהפכה שלו, על האקטיביזם השיפוטי שלו וכו’ – שיתווכח כמה שהוא רוצה, אבל לעניין, ושלא יפלוט את המנטרות שלו ויגלגל אלי–מרום עיניים מדושנות–עונג, כאילו הוא אמר הכל – למרות שהוא לא אמר שום דבר.

נאום של מכוער–נפש, מעולה וצנוע.

מדוע העליתי את הנושא הזה עכשיו?

משום ששופטי הבגץ מגלים אקטיביזםמיותר כאשר מתחשק להם, ומתחמקים ממילוי חובתם כאשר לא מתחשק להם לעבוד.

במקרה הראשון – פרשת הקבורה הזמניתשל הגופות לצורך מיקוח – ההרכב בדיון המקורי נתן פסקדין סופי המחייב את מפקד האיזור למסור את גופות המחבלים למשפחותיהם, אבל נתן למדינה עיכובביצוע כדי לאפשר לה להעביר חוק המכשיר את צבירת הגופות“, אלא שלאסתר המלכה היה חשוב להעסיק את בית המשפט, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בסוגיה שניתנת להסדר בחקיקה, ומובטח לה רוב בכנסת, אולי מקיר אל קיר.

לעומת זאת, במקרה השני – פטור תלמידי הישיבות מהשירות הצבאי – אהרן ברק קבע הרכב סופרמורחב של אחדעשר שופטים (כמעט הרחב ביותר שאפשר היה לקבוע אז), כדי להחליט שלא להחליט, במקום בוא הוא היה חייב להחליט, וגלגל את תפקידו אל פתחה של הכנסת, שלא חייבת לו שום דבר.

אלה לא הדוגמאות היחידות

דוגמאות של פסיקות שאינן מתיישבות זו עם זו יש למכביר.

לפעמים אפשר להסביר את הדבר בהבדלי גישה, שהרי לא חסרים פסקי דין בהם יש דיעות רוב ומיעוט, ויש גם כאלה שיש בהם יותר מדיעה אחת (ואם זה במשפט פלילי, ואין רוב לשום דיעה, הולכים לפי הדיעה המקלה עם הנאשם), אבל ישנם פסקי דין שהפער ביניהם רחב עד כדי כך שפשוט אי אפשר להסביר אותם אלא בליקויים שבתרבות השפיטה, של שופטים שעושים מה שמתחשק להם באותו הרגע, של מה שיחסוך להם טירחה, במקרה אחד, ושל מה שיכניס אותם להיסטוריה – במקרה אחר.

זהו סיפור על שני תיקי בגץ מלפני כחמישים שנה.

חברה פלונית המקיימת טיולים במדבר ביקשה לייבא משאיות, להפוך אותן לטיוליות, וליהנות משיעורי מכס מופחתים, החלים על אוטובוסים (אם בכלל). המחלוקת הייתה בסדר גודל של 11,000 לי (אחד עשר אלף לירות ישראליות).

עתרה החברה לבגץ, להצהרה שהמשאיות שלה הן אוטובוסיםשעליהם חלים שיעורי המכס בהתאם לכך.

פסקו שופטי הבגץ: קנו את המשאיות, יבאו אותן לארץ, שלמו את המכס אגב מחאה” – ותתבעו את השבתו, בערכאה המתאימה לכך.

ממש באותה התקופה עתר עוד פלוני נגד שר התקשורת, להצהיר כי אגרה בסך 5 אג’ (חמש אגורות) על שירות מסויים אינה חוקית.

ההגיון והעקביות מחייבים ששופטי הבגץ יגידו לעותר שלם את האגרה אגב מחאה” – ותתבעו את השבתו, בערכאה המתאימה לכך.

אז לא: שופטי הבגץ קנו גלימות חדשות ועניבות חדשות, והתיישבו לדון בכובד ראש בשאלה אם האגרה בסך 5 אגורות היא חוקית, אם לאו.

אקטיביזם? סמולנות?!

הבאתי כאן שני זוגות של תיקי בגץ בהם בית המשפט נהג הפוך ממה שהיה מחוייב:

בזוג הראשון: בתיק האחד הוא היה אמור לגלגל את הנושא לפתחה של הכנסת, ובשני הוא היה אמור לפסוק, במקום לגלגל את הנושא לפתח של הכנסת – ובכל אחד משני המקרים הוא עשה בדיוק את ההיפך.

בזוג השני: בתיק האחד הוא זרק מכל המדרגות, בלי לדיון בה, עתירה על 11,000 לי, ובשני הוא דן בכובד ראש בעתירה על 5 אגורות.

והשאלה שלי אם הבגץ הזה הוא באמת אקטיביסטי“, ואם הוא באמת סמולניכפי שמייחסים לו.

תגידו אתם!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר