על האפלייה-לרעה של יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, בישראל

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/58374

על האפלייה–לרעה של יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, בישראל

אין מחלוקת שיהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, מקופחים במובנים רבים ביחס לציבור האשכנזי (לפי כל הגדרה שתרצו), אבל השאלה הפעם היא אם להם עצמם אין חלק בכך – ואיך לסגור את הפער הזה

 

שמחה ניר, עו“ד

בן 82 אנוכי היום (15.6.2021), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

אקדמת מלים

מבוא

כיצד נוצר “פער הנחשלות”?

השאלות

מילה לידידי מאיר עמור, פרופ’ לסוציולוגיה

על האפלייה המתקנת

_____________________

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

______________________

אקדמת מלים

זאת גירסה “מתוקנת” למאמר על אפליית עדות המזרח, שפירסמתי לאחרונה (להלן: המאמר הקודם).

כותרת המשנה למאמר אמרה:

אין מחלוקת שהציבור המזרחי מקופח במובנים רבים ביחס לציבור האשכנזי, אבל השאלה הפעם אם להם עצמם אין חלק בכך – ואיך לסגור את הפער הזה.

כיוון שאני לא סוציולוג, לא מצאתי לנכון להיכנס לשאלה אם “עדות המזרח” אכן קיימות, מה זה “הציבור המזרחי“, עם ה“א הידיעה או בלעדיה, ובדומה לכך גם מה זה “רוב המזרחים” או “ישראל השנייה”, וכו’, ואם הייתי סוציולוג, הייתי מקדיש לשאלות האלה מאמר נפרד.

עלה עלי קצפו של ידידי, הפרופ’ לסוציולוגיה מאיר עמור, אשר לפוסט שלו הקדשתי פרק מיוחד במאמר הקודם, וכך אמר לי, בין השאר:

שמחה, אדבר איתך רק על מתודולוגיה. ראשית, אני לא משתמש בה״א הידיעה בצורה שאתה משתמש בה. אצלך דברים אלה כל כך ברורים שאתה משוכנע שהינך חייב לכתוב אותם עם ה״א הידיעה. למשל: ״על “הציבור המזרחי” ועל “הציבור האשכנזי“. נקודה זו ניראית כהבדלים סמנטי, זניח וקטן. אך, אם תקרא בתשומת לב הראויה, תראה שיש ביננו הבדלי גישה מהותיים ביותר. הבדלים הקשורים באופן נחרץ לשימוש השונה בה״א הידיעה. כפי שאמרתי, אין טעם להמשיך ויכוח זה. אצלך אלה הן יישויות. אני מערער ומפקפק במידת קיומן.

לפני שאתייחס לדבריו של ידידי, אתייחס ל“מתודולוגיה“, או, אם תרצו, ל“מתודולוגיה של המתודולוגיה“, של הגדרת “ציבורים” שונים, והפילוג שלהם, כאשר השאלה הזאת מתעוררת.

קחו, למשל, את השאלה מיהו יהודי “דתי”, ומיהו יהודי “חילוני”: אם יתעורר ויכוח בשאלה אם ה“ציבור” החילוני צריך לממן את צרכי הדת של ה“ציבור” הדתי, אני אביע את דעתי (אם יהיה לי מה לומר), ואם ישאלני השואל למה אני מתכוון באמרי “הציבור החילוני“, או “הציבור הדתי”, כך לו אשיבה: “הציבור החילוני” – כהגדרתך, “הציבור הדתי” – כהגדרתך!

מדוע אני אומר “כהגדרתך“, ולא מביע את דעתי שלי?

משום שלעניין הנדון – מימון צרכי–דת של הצורכים אותם ע“י מי שאינם צורכים אותם – אין שום רלוונטיות לשאלה מיהו “דתי” ומיהו “חילוני“, אם אכן קיים “ציבור” כזה או כזה, ואיכן בדיוק נמצא קו פרשת המים המפריד ביניהם. מבחינתי, כשאני מדבר במישור העקרוני, אפשר שיהיה רק דתי אחד, או אפילו “קבוצה ריקה” של דתיים, או שיהיה רק חילוני אחד, או אפילו “קבוצה ריקה” של חילונים.

או, למשל, הפילוח בין הציבור ה“ימני” לבין הציבור ה“שמאלי” בפוליטיקה הישראלית, במיוחד כאשר ישנה מחלוקת מיהו “ימני” ומיהו “שמאלי“, ואם, למשל, מפלגת ימינה היא אכן “ימין“, כפי שהיא מגדירה את עצמה, או שהיא “שמאל” בגלל שהיא חברה לקואליציה עם השמאל.

במקרה הזה, אם אשאל מהם “ימניות” או “שמאלנות“, כהגדרתי, אני אציג את הגדרתי, אבל אם ישאלני השואל מיהם הימניים ומיהם השמאלנים, גם לו אני אענה: כהגדרתך.

בהקשר לשאלת ה“פילוח“, לא תמיד התשובה היא “בינארית“, במיוחד כאשר מדובר בנושאים כמו “דתיות” או “חילוניות“, כאשר ישנה רמה משתנה של קיום המצוות, וכל אדם רשאי להגדיר את עצמו כרצונו, ואני עצמי מרבה להשתמש במושג “התפלגות גאוסיאנית” בהקשרים כאלה.

ישנה גם בעייה נוספת בנושא הזה: ככל ש“ציבור” מסויים גדול יותר, כן קשה יותר לתאר את המודל ה“טיפוסי” המאפיין אותו, אבל עדיין זה לא בלתי אפשרי.

כך, למשל, אם נאמר כי “הבוחר הישראלי החליט …”, ברור שה“בוחר” הזה הוא ציבור שאינו מונוליטי, אבל בסופו של יום אין אפשרות אחרת כדי לקבוע מה “החליט” ה“בוחר” הערטילאי הזה.

כמובן שיש להביא בחשבון את השאלה איך רואה את ה“פילוח” הזה מי שמשייך את עצמו לצד זה או אחר. כך, למשל, אומר פלוני:

אני מה שנהוג לקרוא “ישראל השנייה” בחור ממוצא מזרחי ושחום. עד שחוויתי על בשרי את המקרה מעולם לא הייתי מאמין ששופט במדינת ישראל מפלה בין בעלי דין על רקע מוצאם.

סביר מאוד להניח שהאיש הזה אינו פרופסור לסוציולוגיה, ובכלל אינו סוציולוג, ואולי גם את המילה “מתודולוגיה” הוא מעולם לא שמע, אבל ברור לחלוטין למה ולמי הוא מתכוון, ועל מה הוא מלין.

אומר לי ידידי מאיר:

כשאתה כותב ״….הבאתי, כלשונם, מדבריהם של הביביסטים עצמם (וכידוע, המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם).״ משפט זה מעיד עד כמה אתה שקוע בשגיאה זו. לסיכום, אלה הן שתי שגיאות לוגיות ומתודולוגיות. על מי שחושב באמצעותן קשה מאוד שלא לעשות שגיאות של זיהוי ואבחנה סוציולוגית והיסטורית. זו אמת פשוטה ומתחוורת בבהירות מקריאת דבריך. אתה שוגה ועושה שגיאות אלה בדיוק. שימוש ״נדיב״ בה״א הידיעה והישענות על ״דיווח עצמי״ של אנשים על זהותם והגדרת עצמם הן פתח גדול לשגיאות של הבחנה. לדעתי אתה עושה זאת אפילו מבלי לשים לב.

אז לא: יכול להיות שאני “מגזים“, שאני “מכליל“, ש“לא כל הביביסטים אותו הדבר” – אבל אחרי שאני מתמודד עם עשרות ביביסטים (המאמר קווים לדמותו של הביביסט המצוי מבוסס על דבריהם של ביביסטים מצויים, חלקם גאה בהיותם כאלה, וחלקם נעלבים מהמילה “ביביסט“, הגם שהם רואים עצמם ככאלה), ואני בהחלט עומד מאחורי ראייתי את המודל ה“טיפוסי” הזה.

אפשר לומר שלא כל הביביסטים אותו הדבר – יש קנאים יותר, יש קנאים פחות, יש המוכנים להודות בכך שגם נתניהו עשה שגיאות, ויש שאינם מוכנים להודות אפילו בכך – אבל עדיין ה“מודל” הטיפוסי קיים גם קיים, והמכנה המשותף שלהם ברור עד כדי כך שדי בו כדי להגדיר את המודל הזה, אפילו שהביביסטים לא מאוגדים כ”ציבור” מסויים, וגם לא נושאים “תעודות ביביסט”.

והוא הדין גם באשר ל“טראמפיסט” המצוי, למרות שמדובר במיליונים לא מעטים.

א–פרופו “הכללות” כאלה: בארצות הברית, שם אני נמצא בשנים האחרונות, אני מרבה לומר לכל מי שמוכן (או לא מוכן) לשמוע, כי אנחנו הישראלים הכי טובים בעולם באימפרוביזציות, בשבילנו כל מה שכתוב בספרים אינו אלא המלצה ראשונית בלבד (זה בניגוד לאמריקאים, שאצלם הכל “לפי הספר“).

אתה, מאיר, בא אלי ואומר: “שמחה, אדבר איתך רק על מתודולוגיה“, ובהמשך אתה מסכם ואומר כי “אלה הן שתי שגיאות לוגיות ומתודולוגיות. על מי שחושב באמצעותן קשה מאוד שלא לעשות שגיאות של זיהוי ואבחנה סוציולוגית והיסטורית“, אז זהו בדיוק העניין: אני לא מתיימר “לזהות“, וגם לא לתת “אבחנה סוציולוגית והיסטורית” – את כל אלה אני משאיר לכם, הסוציולוגים וההיסטוריונים, ואני רק מדבר על מה שקורה בקבוצות ההתייחסות שאתם תגדירו.

ובחזרה לשאלת ה“מזרחיים” מול “אשכנזים“: כאשר דיברתי על כך שהציבור המזרחי “מקופח במובנים רבים ביחס לציבור האשכנזי”, על השאלה אם להם עצמם אין חלק בכך, ועל השאלה איך לסגור את הפער הזה – לא ראיתי שום חשיבות לשאלה מיהו “מזרחי” ומיהו “אשכנזי“, ואם אכן קיימים “ציבור מזרחי” או “ציבור אשכנזי“, או “עדות המזרח” מול “עדות האשכנזים“, כאשר אין מחלוקת על כך שהמזרחיים (לפי כל הגדרה שהיא) אכן מקופחים ביחס לאשכנזים (לפי כל הגדרה שהיא).

אתה אומר כי “יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון הפכו למזרחים בישראל דרך הכפפתם לקוד ‘מזרחיות’”, אז אוקיי, במקום לומר “יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון“, השתמשתי בשם העצם הקיבוצי המקובל בארץ, רק כדי לקצר, מתוך הנחה שכוונתי ברורה, ומבלי להיכנס לסמנטיקה ולמתודולוגיה.

אתה עצמך מלין על כך שהאקדמיה הישראלית לא קיבלה אותך לשורותיך בגלל היותך אחד מאותם שאתה עכשיו קורא “יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון“, ולכן נאלצת לנדוד למדינות הים (כביטוי השגור, בלשון רבים ובה“א הידיעה – גם כאשר מדובר ב“מדינת ים” אחת – קנדה) על מנת לזכות בקריירה האקדמית המתאימה לך.

אגב, כאשר אתה עצמך מדבר על “יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון“, גם זו צורה של יידוע (להבדיל מ“יהודים מאסיה …”, וכו’).

כדי להפיס את דעתך, מאיר, אני מביא את המאמר הקודם כלשונו, אבל מתוקן כך שבמקום כל ההגדרות המקובלות, שהן לצנינים בעיניך, אשתמש בביטוי שלך – “יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון“, זולת מקומות בהם אני מצטט מאמרים קודמים שלי, או גורמים אחרים, דברים שאותם אני לא יכול לשכתב.

אגב, באחד הציטוטים שלי אותך (ראה למטה מכאן) אתה עצמך מדבר על “ייצוג מהימן וקרוב של מזרחים וערבים מהאוכלוסיה הישראלית במוסדות המדינה הישראלית”, וזה אומר שגם אתה, לשם הנוחיות, מדבר על “מזרחים“, במקום “יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון“, ללמדך שהמילה “מזרחיים” אכן משקפת את מה שאנחנו רואים כמזרחיים, ולא מתווכחים על מתודולוגיה במקום בו הדבר אינו הכרח המציאות.

עכשיו כבר אין לך שום עילה שלא להתייחס לנושא לגופו, ואתה מוזמן לעשות כן (כמובן שאתה לא חייב…).

הנה המאמר המתוקן:

מבוא

את המאמר על השמאלנות והאקטיביסם של ביהמ”‘ש העליון, התקשורת ועוד פתחתי כך:

מי שסיים היום את לימודי המשפטים בדרך כלל לא יוכל להתמנות ביום המחרת כשופט ביהמ“ש העליון, ובדומה לכך גם מי שסיים היום את לימודי התקשורת או העיתונות בדרך כלל לא יוכל להתמנות ביום המחרת כעורך ראשי של עיתון בעל תפוצה ארצית – על כך אין, ומעולם לא היה, כל ויכוח.

כדי להגיע לצמרת המקצועית בכל תחום שהוא יש צורך להתבשל כ-30 – 40 שנה אחרי גמר הלימודים באוניברסיטה, וממילא התמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי בצמרת משקף את התמהיל של הסטודנטים בתחום הרלוואנטי – 30 – 40 שנה קודם לכן.

אכן התיזה הזאת לא ממש “נקייה“, משום שישגם גם גורמים “מעכבי חימצון“, כגון “חבר מביא חבר“, “בצלמנו ובדמותנו”, העדפה לבנים–של, וכו’, כמו העדשה שמתחת לעשרות המזרנים של הנסיכה מהמשל המפורסם.

עם פרוץ המדינה, התמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי של הסטודנטים באוניברסיטאות היה, בעיקרו, יהודי/אשכנזי/שמאלי/זכרי וכו’, ובהדרגה הוא השתנה (בהחלט לאט מדי, וגם זה בגלל מעכבי–החימצון הנ“ל), ובאופן גס אפשר לומר שהתמהיל היום בכל הצמרות משקף – פחות או יותר – את התמהיל באוניברסיטאות בתקופת המהפך של שנת 1977.

כך הדבר בעולם המשפט, בתקשורת, בפוליטיקה וכו’, אבל, בהדרגה הדברים משתנים.

כדי להמחיש את התופעה אפשר לקחת מרכיב “נייטרלי“: אחוז הנשים בקרב השופטים. באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת בדקתי את אחוז השופטות בבתימ“ש השלום. התוצאה – 24%, לעומת 50% ויותר היום (על פי הערכה).

ב-28 השנים הראשונות של המדינה לא הייתה אפילו שופטת אחת בביהמ“ש העליון – היום הנשים הן שליש משופטיו.

השופט הספרדי הראשון מונה לביהמ“ש העליון רק אחרי 14 שנים למדינה – היום כבר לא סופרים אותם.

השופט הערבי הראשון התיישב בביהמ“ש העליון רק בשנה ה-51 למדינה, וגם זה היה רק במינוי–בפועל. שופט ערבי במינוי קבע הגיע לביהמ“ש העליון רק בשנה ה-55 למדינה, וייתכן שתוך חמש או עשר שנים יהיו בביהמ“ש העליון שני “כסאות ערביים“, אבל אני מסופק אם ב-2000 השנים הקרובות כבר לא יספרו את הכיסאות האלה.

גם באשר למה שקרוי “הכיסא הדתי” עברו שנים רבות עד שהפסיקו לספור אותם.

מכאן המשכתי באותו הרוח גם לתחומים אחרים: פרס ישראל, פרס נובל, ביהמ“ש העליון האמריקאי, וכו’, ובהקשר לפרס ישראל הסקתי מדוח מבקר המדינה שהוא מציע אפלייה מתקנת, כדי ששיעור יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון מקרב מקבלי הפרס כיום יתאים (או לפחות יתקרב) לשיעורם באוכלוסיה הכללית בעת הזאת.

לא למותר לציין כי נמנעתי מלהביע דיעה אם אני בעד או נגד אפלייה מתקנת בנושא הזה, וגם כאן לא אביע עמדה, אלא בקצה המזלג, בסוף.

מה שעוד לא התייחסתי אליו – לא הייתי צריך לעשות כן, כי הדבר מובן מאליו, וגם לא היה נחוץ באותה העת – הוא שאם הפילוח בצמרת היום משקף את הפילוח הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי של הסטודנטים באוניברסיטאות לפני 30 – 40 שנה, הפילוח הזה באוניברסיטאות של אז משקף את הפילוח הכללי של 20 – 30 שנה לפני כן, וכן הלאה, כמו העדשה שמתחת לעשרות המזרנים של הנסיכה מהמשל שכבר הבאנו למעלה מכאן.

וזה מביא אותנו אל האפלייה הכללית של יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, שאני לא מכחיש אותה, אבל מחוסר ידיעה אני לא מכמת אותה.

כיצד נוצר “פער הנחשלות“?

בשנותיה הראשונות מדינת ישראל קלטה עולים במספר כפול מאזרחיה – כמות השקולה כנגד למעלה מ-700 מיליון (!) מהגרים לארה“ב תוך שנים ספורות.

לקליטה המונית כזאת לא היה תקדים בהיסטוריה של העמים, ספק רב אם היא תחזור על עצמה אי–פעם, ואין ספק שדברים כאלה לעולם לא יכולים להתבצע ללא תקלות, ממש “לפי הספר” – אם בכלל יש “ספר” כזה.

העלייה ההמונית של אז נחלקה, בעיקרה, לעולים מארצות המערב המפותחות יותר, ולעולים מהארצות הנחשלות יותר, אשר להלן נקרא להם “יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון”, ובמצב הזה, גם אם שתי הקבוצות היו מקבלות יחס זהה וטיפול שווה, היה צורך בעשרות שנים, שניים או שלושה דורות, לפחות, כדי לסגור את “פער הנחשלות“.

אמרתי “אם שתי הקבוצות היו מקבלות יחס זהה וטיפול שווה“, אבל בפועל אין מחלוקת שהמימסד עם פרוץ המדינה, אשכנזי ברובו, לא העניק ליהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון את אותו הטיפול, דבר שהוסיף עיכובים משלו לאינטגרציה של יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון.

השאלות

עכשיו, כשאנחנו יודעים שמפא“י אשמה, ושהאשכנזים אשמים, נשאלות כמה שאלות באשר לחלקם של יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון עצמם, אם אכן יש להם חלק במצב הזה.

השאלה המרכזית היא אם יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון לא תורמים ל“שימור” המצב, אולי דווקא נוח להם הדבר, אולי זו “גאוות היחידה“, אולי דווקא נוחה להם תחושת הקיפוח, אולי נוח להם לייחס לאחרים “התנשאות“, כאשר הם מרגישים עצמם נחותים – בצדק או שלא בצדק?

קחו, למשל, את חה“כ מאי גולן, אשר אומרת:

“אני אישה, מזרחית, זה הטון שלי וככה אני מדברת. ישנה קבוצה במדינת ישראל, אליטיסטית, ברובה לבנה, שחשה עליונות. הם מרגישים שאנחנו, הצ‘חצ‘חים, גנבנו להם את המדינה בעשור האחרון. אני יכולה לשחק במגרש שלהם ולהיות המאמי הלאומית, אבל ערכית, עקרונית ומוסרית לא אעשה את זה“.

ודברים ברוח זו שמענו לאחרונה גם מחברת הכנסת מירי (“הטעות הכי גדולה שעשיתי היא שלא חזרתי לשם המשפחה שלי, סיבוני“) רגב, אשר “ב-22′-23′ [היא] מתכוונת להוביל את האליטה המזרחית“, ולא רק ממנה.

אז אני לא מתעלם מזיכרונות הילדות של יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, אשר ה“לבנים” לא נתנו להם הרגשת שוויון, וגם לא מנקה את הציבור ה“לבן” מכל אחריות לכך ש“פער הנחשלות” מימי פרוץ המדינה לא נסגר בקצב הראוי, אבל השאלה היא, כאמור, מה חלקם של יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, עצמם בשימור הפער הזה.

ותודה מיוחדת לבנימין נתניהו על שהחניף לציבור יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, אבל העצים את הבידול שלו ואת הניכור בינו לבין הציבור ה“לבן“. כן, גם מנחם בגין תרם לכך, אבל “בקטן“, ואם נעשה חשבון ארוך–טווח, נמצא שהליכוד הנהיג את המדינה ב-60% האחרונים של שנותיה, ונשאלת השאלה עד כמה אפשר “לגרור” את חטאי מפא“י המשוקצת.

ראו גם את יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון ברשימת הליכוד לכנסת, פלחו אותם לפי מספרם ומיקומם ברשימה, לפי איכותם בעיניכם, ושאלו את עצמכם גם מי ומה הביאו אותם למיקומם זה. תשוו אותם גם ל“לבנים” באותה הרשימה (תוכלו לערוך השוואה דומה גם ברשימות האחרות, ואני לא יודע מה תמצאו).

וזה מביא אותנו גם אל השאלה הבאה: מדוע פרולטריון יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, פרולטריון החלכאים והנדכאים, נדבק כל כך חזק אל חיקו של הקפיטליזם החזירי האשכנזי?

ומדוע הם מתייחסים למילה “סוציאליזם” כ”משהו גס”, כאשר דווקא הם צריכים להוקיר אותו יותר מאחרים?

כל השאלות האלה אינן בתחומי המקצועי.

לפעמים אני אכן מביע דיעה לגביהן, דיעות של אדם מן היישוב, אבל במקום הזה אני משאיר את הבמה למי שהנושא בתחום מומחיותם המקצועית: פסיכולוגים, סוציולוגים, למשל.

מילה לידידי מאיר עמור, פרופ’ לסוציולוגיה

מאיר, חשבתי עליך בעת כתיבתו של המאמר הקודם, שהיה, כאמור, הבסיס למאמר הזה, ובמיוחד עם כתיבתה של הפיסקה האחרונה בפרק הקודם.

חשבתי עליך, ולא הייתי מודע לכך שכמעט במקביל אתה כתבת פוסט שעוסק כמעט באותו התחום: אני כותב על 73 השנים שעברו, אתה כותב על 20 השנים הבאות.

אתה מציע “רפורמה של ייצוג [אשר] מבקשת לשנות את ייצוג היתר של אשכנזים באקדמיה, בבית המשפט, בפוליטיקה ובמוסדות התרבות של ישראל. […] להביא תוך 20 שנה לייצוג מהימן וקרוב של מזרחים וערבים מהאוכלוסיה הישראלית במוסדות המדינה הישראלית”.

באותה הנשימה אתה מציע גם רפורמות נוספות, שרוב מרכיביהן דווקא פועל לטובת פרולטריון יהודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון, הנדפקים, אבל כאשר אתה נוגע ב“ראיה היסטורית של הקונקפליקט הישראלי עם [ה]ערבים“, וב“הפסקת השליטה והדיכוי של עם אחר“, אתה נתקל בסיסמאות–הרחוב הקצרות–וקליטות, כמו “עם אינו יכול להיחשב ככובש בארצו שלו“, “הפלשתינאים אינם עם” הוא “הפלשתינאים הם עם מומצא” (כאילו היהודים אינם עם מומצא, כאילו שיש בעולם עם שאינו “מומצא“).

והוא הדין גם ב“סדר יום סוציאל דמוקרטי“, שאתה מדבר עליו, כאשר הביביזם הפך את המילה “סוציאליזם” ל“משהו גס“, ואת הדמוקרטיה לתאומת–סיאם ל“שמאלנות/סמולנות/0000מולנות” – שלל מלים נרדפות שגם הן חלק מלקסיקון המילים הגסות של הביביזם.

על כך בונה הביביזם את הנצחת שלטונו: על הדמגוגיה, על ההפחדה, ועל שנאת הערבים.

וזה לא רק אצלנו.

קח, למשל, את ארה“ב: לפי הסקרים, 70 – 80 מהציבור האמריקאי תומכים באג’נדה הסוציאלית של הנשיא ג’ו ביידן, אבל כשזה מגיע לבחירות, החלוקה שמאל–ימין די מאוזנת, בזכות ההפחדה והדמגוגיה של דונאלד טראמפ, אשר גורף קולות למרות שההיסטוריונים של הנשיאות האמריקנית מדרגים אותו באחד משלושת המקומות הנמוכים בין נשיאי ארה“ב – אם לא בנמוך שבהם.

ובחזרה אלינו: בעוד 20 שנה בנימין נתניהו יהיה בן 92, מירי רגב – 76, דיסטל אטבריאן – 70, דודי אמסלם – 81, אמיר אוחנה – 65, מאי גולן – 55, ואני ציינתי כאן, כדגימת–אקראי, רק את הביביסטים שהכי מפחידים אותי כממשיכי דרכו של נתניהו, בלי להביא בחשבון חוטרים חדשים שעלולים לצוץ מגזע הגזענות הזה.

והשאלה היא איך יוצאים מזה.

האם אנחנו זקוקים ליום–כיפור 2.0, למטח של 500 פצצות איראניות קונבנציונליות על תל אביב, חיפה, באר שבע ועוד, יחד עם 2000 טילי חיזבאללה וחמאס במקומות רבים בארץ – הכל ביום אחד – כדי שהציבור הביביסטי יבין שהוא נהה אחרי נביא–שקר שהצטייר בעינו כ“מר ביטחון“, והתגלה כגולדה מאיר 2.0?

זהו. אני גמרתי להשתפך ועכשיו תורך, מאיר, כסוציולוג מקצועי, לענות על השאלה איך יוצאים מזה.

על האפלייה המתקנת

כמובטח לעיל, אני מתייחס לנושא הזה, בקצה המזלג.

לא אחת אנחנו שומעים הצהרות כגון “אנחנו בעד ייצוג שווה למזרחיים, לאתיופים, לערבים המוסלמים, לערבים הנוצרים, לדרוזים, לצ’רקסים, וכו’, ובלבד שלא תיפגע האיכות“.

והשאלה היא מה משמעות הדבר: אם איכותם של המזרחיים, האתיופים, הערבים המוסלמים, הערבים הנוצרים, הדרוזים, הצ’רקסים וכו’, היא כאיכותם של ה”לבנים”, לשם מה יש צורך בהוספת ה“בלבד“, ואם איכותם אכן נופלת מזו של ה”לבנים”, איך אפשר לתת להם ייצוג שווה בלי לפגוע באיכות?

התשובה שלי: אם האיכות של מועמד מזרחי, אתיופי, ערבי מוסלמי, ערבים נוצרי, דרוזי, צ’רקסי וכו’ לתפקיד מסויים לא נופלת מאיכותו של מועמד אשכנזי – אין בעייה.

מאידך אם למועמד האשכנזי יש 90% מהכישורים של המודל האידיאלי, ולמועמד מהקבוצה “טעונת האפלייה המתקנת” יש רק 89% מהאידיאל – אני בהחלט אעדיף אותו, מתוך הנחה שהוא “יגדל עם התפקיד“.

עכשיו תשאלו: מה אם למועמד השני יש רק 88, 87, … וכו’ אחוזים מהאידיאל, עד כמה נרד בעניין הזה?

תשובתי: ברור שיש נקודת–גבול, אבל קודם נסכים על העיקרון, אחר כך ניכנס לפרטים.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס