לא אבכה את שמגר מאיר

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56171

מי ששכח: נשיא החזירות, נשיא הגנבים

נשיא החיים הקלים, נשיא הצביעות, נשיא הפינגפונג; נשיא האיפהואיפה והמוסר ההוטנטוטי; נשיא הקמצנות, נשיא השרירות; נשיא החזירות; נשיא הגנבים *** מאיר שמגר ענק? אולי בדורותיו!

שמחה ניר, עוד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הפסוקים הראשונים של פרשת נוח מעמידים לפנינו שני ניגודים. מצד אחד אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ“, ומצד שני וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס“.

הניגודיות הגדולה הזו שהתגלתה באנושות באותו פרק זמן, יחד עם הדגש על המילה בדורותיו‘, הביאו את חזל להרהר בדמותו של נח, וכך אומר רשי:

בדורותיו יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום(הרב שמעון כהן, נח – המפתח לתיקון העולם).

מאיר שמגר, לפנים נשיא ביהמש העליון, הלך לעולמו ביום ששי, 18.10.2019, בן 94 במותו.

אין לי שום חשק לסקור את כל התשבחות שהועתרו עליו, כי את הקופיפייסט הזה אנחנו מכירים: מענקי המשפט, דור הנפילים, בלהבלהבלה.

קחו, למשל, דברים שהבאתי תחת הכותרת לא אבכה את חשין מישאל, מפי המספידים את המנוח הזה:

השופט חשין היה אחד מענקי המשפט הישראלי בדורנו, תרומתו למערכת המשפט הייתה עצומה וייחודית”.

פסיקותיו המקוריות של השופט חשין בשפתו הציורית ימשיכו להיות מופת ומקור השראה לדורות של משפטנים בעתיד. יהי זכרו ברוך”.

השופט מישאל חשין נפטר היום והשאיר אחריו פסיקה חדה, ישירה, לא מתפשרת עטופה במילים של ספרות יפה, שבה עיצב, מילא תוכן ושמר את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. סוער באופיו, נלחם על דעותיו מאתגר את המונח ‘מזג שיפוטי’ ומחליף אותו בחדות מחשבה ולשון. הולך מאיתנו כשהוא כואב כאדם את מותו של בנו האהוב שניאור ונלחם כשופט על עצמאותה של מערכת המשפט. מי שירים יד על ביתי, על בית המשפט העליון, אגדע את ידו, אמר. מה שנראה לי אז כהתבטאות קשה, אולי מדי, חייב להישאר בימים אלה יותר מתמיד כציווי אחר מותו. תנחומיי לרות ולמשפחה. יהי זכרו ברוך”.

אכן, כמו שאני מרבה לומר, סופרלטיבים לא עולים כסף, וגם לא נעלמה הקלישאה אחרי מות קדושים אמור, אבל תמיד נשאלת השאלה כמה אפשר לקשקש.

קחו, למשל, את דבריו של יו”ר האופוזיציה דאז, ח”כ יצחק הרצוג, על חשין הנל, אותם הבאתי, שם:

כבוד השופט מישאל חשין אשר נפטר היום היה מענקי המשפט הישראלי. הוא המשיך את דרכו של אביו, משופטי העליון הראשונים והיה משפטן נדיר ומשומרי החותם של הדמוקרטיה ומערכת המשפט הישראלית. הישירות והכתיבה מעוררת ההשראה שלו הן מאבני היסוד של בניין הצדק הישראלי אשר לימדו אותנו שמירה על זכויות אדם ואזרח, שוויון וחופש ביטוי תוך הקפדה על ביטחון ישראל וזהותה היהודית והדמוקרטית. דווקא בימים אלה, בהם מתקיים מאבק על עצמאותו וחופש פעולתו של בית המשפט העליון, פסיקותיו ומורשתו השיפוטית יהדהדו ויסמנו דרך אמיצה ונכונה שלאורה עלינו לפעול”.

עליהם אמרתי:

אכן, סופרלטיבים לא עולים כסף, וחופש הביטוי מבטיח גם את הזכות לנפח לבריות את השכל עם סופרלטיבים ריקיםמתוכן, אבל לקשור לך, חשין מישאל, את כתר חופש הביטוי – זה כבר עלבון לאינטליגנציה של השומע.

טול, למשל, את הביטוי החביב לך תצטיין!… אתה, שסיימת את הפקולטה למשפטים בהצטיינות יתירה, הפריע לך, כשופט “גבוה לצדק”, שאומרים לזולת “לך תצטיין” – ביטוי גס, לטעמך.

אז, לידיעתך, אני הוא אביומולידו של הביטוי לך תזדהה, בתשובה למגיבים אשר מדברים איוולת מאחורי מסך האנונימיות, בלי שיסתכנו בחשיפת איוולתם ברבים, אבל אתה הצהרת שאתה לא מכבד גם את המפרסמים בזהותם האמיתית.

ממש אביר חופשהביטוי וזכויות האדם והאזרח. ממש סמן דרך אמיצה שלאורה עלינו לפעול”. ממש חייב להישאר בימים אלה יותר מתמיד כציווי אחר מותו”…

אני מניח שעל שמגר נאמרו וייאמרו דברים דומים: על היותו מענקי המשפט“, “ממניחי היסודות“, וכו’. בלהבלהבלה.

ואכן, מה כבר אפשר לומר על מי שהגיע לצמרת המשפט בזכות שיטת הסניוריטי (לא השופט המתאים ביותר יהיה הנשיא, אלא הוותיק ביותר)? לומר שגם בלי שיטת הסניוריטי הוא היה נעשה נשיא ביהמש העליון“? את זה אף אחד לא יעז להגיד, כי זה מזמין השוואה עם כל נשיאי ביהמש העליון – לפניו ואחריו: זה הגיע לשם בזכות הסניוריטי, וזה בזכות כישוריו, אישיותו, וכו’.

להתחיל למנות, אחתלאחת, את פסיקותיו שהן ציוני דרך בתולדות המשפט הישראלי“? עם כל הכבוד (קלישאה ידועה, שמשתמשים בה כשאין אפילו טיפת כבוד), מי שמגיע לביהמש העליון מגיע לשם כדי להציב ציונידרך, לפסוק הלכות, ולא לכלות קפה וביסקוויטים כל היום.

כאשר לשכת עורכי הדין קיימה את משוב השופטים, מערכת המשפט, שלא אהבה את המשוב, אם ננקוט לשוןהמעטה, הביא הוכחה ניצחתלכישלונושל המשוב: אם שופט התעבורה בעכו מקבל ציון גבוה יותר מנשיא ביהמש העליון – סימן שההערכות שהוא מפיק אינן תקפות.

זו הייתה אחת השטויות הגדולות אשר שמעתי בימי חלדי: את שופט התעבורה בעכו צריך להשוות לשאר שופטי התעבורה, את שאר השופטים יש להשוות כל שופט עם השופטים בדרגתו, וממילא את שופטי ביהמש העליון יש להוות כל שופט עם חבריו בערכאה הזאת, ואת נשיאי ביהמש העליון לדורותיהם יש להשוות כל נשיא עם שאר הנשיאים.

האם שמגר השאיר איזו מורשת“, להבדיל מפסיקה ראוייה (או לא ראוייה) לציון פהושם? האם הוא גילה אומץ מיוחד לשחות נגד הזרם, להביע דעתיחיד אשר ברבות הימים תהייה לנחלתהכלל?

לא שידוע לי על דבר כזה, ואני הופעתי לפניו במשך כל 20 שנותיו בביהמש העליון – בתחילה כשופט מן המניין, ובהמשך כמשנהלנשיא וכנשיא. גם כנשיא לא זכור לי דבר, חוץ מכך שהוא שנורר כסף ממשפחת רוטשילד, כדי לבנות לביהמש העליון היכל רם ונשגב.

האם זה ראוי? האם זה מכובד?

לא, זה לא ראוי ולא מכובד.

אם משפחת רוטשילד תתרום למדינת ישראל טייסת של מטוסי F-35, ניחא, אפילו אם התנאי יהיה שהם לא ישמשו לתקיפת מחנה הפליטים בקלנדיה (אין בעייה, נתקוף שם באמצעות מטוסי F-35 אחרים, נדבתה של משפחה אחרת), אבל כאשר גורם פרטי תורם למערכת המשפט – מה יהיה אם מחר הוא יתדיין בפניה?

מה מקשקשים עכשיו על שמגר?

כנגד נטייתי המוקדמת, כפי שהסברתי לעיל, ניסית בכל זאת לראות מה אומרים גדולי האומה על המנוח, אם יש בהם משהו ייחודי, מעבר לסופרלטיבים החבוטיםלעייפה – בדקתי בגלובס, כדגימתאקראי ולא מצאתי שום דבר, חוץ מאיזכור פסקדין אחד.

חשין מישאל כבר קיבל יותר.

מאיר שמגר בעיני

כיוון שאת תיאור מעלותיו של שמגר לקחו אחרים לעצמם, אני אתחיל ישר עם הגויעלנפש.

א. נשיא החיים הקלים

לתופעה הזאת שמתי לב עוד בזמנו של שמגר, אבל כיוון שאף אחד לא דיבר עליה, ובזמנו גם לא ראיתי בכך חשיבות מיוחדת, וגם לא היו לי הכלים שיש לי היום (את האתר הראשון שלי הקמתי רק בשנת 1996, כשנה אחרי פרישתו של שמגר): שמגר ניכס לעצמו את ערעורי המזונות, שרובם ערעורים על גובה המזונות – מציצים בתיק, כותבים לא מצאתי ממש או נחה דעתי“, מוסיפים, אם בכלל, גם בלהבלהבלה – גזרי ויש לך ארוחה, בלי מאמץ מיוחד.

כעת, לצורך המאמר הזה, וכדי לוודא שאני לא בודה מלבבי דברים שלא היו ולא נבראו, ערכתי בדיקה כמותית, על פי אתר נבו.

ומה גיליתי: בתקופתו כנשיא דן שמגר בממוצע, ב-1.156 תיקי מזונות בשבוע;

שלושת הנשיאים שקדמו לו דנו, כל אחד בתקופת נשיאותו, בממוצע, ב-0.264 תיקי מזונות בשבוע (עם אהרן ברק, שבא אחריו, לא יכולתי להשוות, כי בשנת חילופי המשמרות ביניהם, 1995, הוקמו בתיהמש למשפחה, וערכאת הערעורבזכות ירדה מביהמש העליון לבתיהמש המחוזיים).

אם נביא בחשבון את גידול האוכלוסייה בתקופת שמגר (35%), נגיע לכך ששמגר ניכס לעצמו, בממוצע, פי 3.24 ערעורי מזונות יותר מאשר הנשיאים שקדמו לו.

ב. נשיא הצביעות, נשיא הפינגפונג

בתיק רע”א 478/88 – עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’. פ”ד מב(3), 679, אומר שמגר, בין השאר, כי העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה”.

לכאורה – דברים כדרבונות, דברים שעליהם אני נאבק במערכת המשפט למעלה מחמישים שנה, מאבק שבזכותו אני מחוץ למקצועי – עריכת הדין – לשתי צמיתויות (מצטברות, איך לא), פלוס 27 שנים נוספות (מצטברות גם כן, איך לא).

אלא מאי?

גם שמגר עצמו, ברוב צביעותו, חטא באותו החטא ממש, ואני טענתי בפניו, לפי הערכתי, בין 300 ל-500 בקשות רשות לערער, ותהייה זו אמריה חסרתשחר מצידי לומר שהוא היה נאמן לדבריו הנל, לפיהם העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה”.

פעם אחת לקחתי סיכון מחושב, וצמצמתי את נימוקי הבקשה לנימוק אחד בלבד, כך שהוא חייב היה להתייחס אליו, גם לשיטתו – אבל, לא, הוא לא התייחס אל הנימוק הזה, עקף אותו כאילו אין נימוקים בעולם, וכאילו אין שמגר בעולם.

איך הוא הגיע לכך, למרות המצוטט לעיל מהחלטתו ברע”א 478/88 – עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’. פ”ד מב(3), 679?

עי אקרובטיקה, עי משחק פינגפונג עם עצמו, בסגנון אמנםאבלויחדעםזאת, וכו’ וכו’, כאשר המשחק משאיר לעצמו את האופציה לעצור את משחק בצד הזה או בצד האחר, לפי מה שהוא רוצה בכל תיק נתון.

הצגתי את הדבר במאמר אמון הציבור והיושר האינטלקטואלי של השופטים, תחת ראשי הפרקים

  • מה אומרת הפסיקה (א): השופטים חייבים להתייחס לכל (אבל יש להתחשב בשופטים רפיהכוח)

  • מה אומרת הפסיקה (ב): השופטים לא חייבים להתייחס למה שלא מתחשק להם

ושניהם – איך לא – מתבססים על אותה ההחלטה ממש – רע”א 478/88 – עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’. פ”ד מב(3), 679.

מה אומר ומה אדבר – אם זה מה שיוצא מבית מדרשם של ענקי המשפט, דור הנפילים“, מה יוצא מבית מדרשם של גמדי המשפט?

ג. נשיא האיפהואיפה, נשיא המוסר ההוטנטוטי

את פרץ רוקינשטיין אני לא מכיר, מעולם לא ראיתי אותו, ולסיפור שלו התוודעתי אגב עבודתי המשפטית.

תמצית הסיפור: האיש הורשע בביהמ”ש לתעבורה, בהיעדרו, ונידון ל-18 חודשי פסילה, וקנס.

פנה האיש לביהמ”ש לתעבורה, וביקש לבטל את פסקהדין, ולדון בתיק מחדש. שכחתי להתייצב, אמר, ואני מוכן לשלם למדינה את ההוצאות הנובעות מחידוש המשפט, אבל לא מגיע לי עונש פסילה של שנה וחצי בגלל ששכחתי להתייצב למשפט.

ביהמ”ש לתעבורה דחה את בקשתו, הוא ערער לביהמ”ש המחוזי ונדחה, ולאחר מכן הוא ביקש רשות לערער, ובקשתו נדחתה ע”י מאיר שמגר, אז כבר נשיא ביהמ”ש העליון, אשר קבע כי “מי ששכח יישא בתוצאות שכחתו”, וכי לא ראוי הוא ש”הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט” יילכו “עקב בצד אגודל” אחרי מידת תשומתהלב שהאזרח מוכן להעניק לענייניו המשפטיים (ר”ע 418/85, פרץ רוקינשטיין נגד מדינת ישראל, פ”ד לט(3), 279).

כאשר מכינים כתבאישום, בודקים את תיק הראיות: אם יש מספיק ראיות לאישום – עורכים את כתב האישום, חותמים עליו, ומגישים לבית המשפט. אם אין די ראיות – סוגרים את התיק, או שמחזירים את התיק להשלמת חקירה“.

לתביעה בבתיהמש לתעבורה יש מנהג מגונה: לשיטתה תפקידו של הנאשם אינו להגן על עצמו, אלא לנהל את התיק כנגד עצמו, ולכן קודם מגישים את כתב האישום, אחר כך מזמינים את הנאשם לביהמש כדי לחקור אותו שתיוערב (השופט והתובע משמשים כלשכת החקירות“), ואם לא מצליחים להוציא מהנאשם הודאה – מלאה או חלקית – השופט אומר נדחה להוכחות” (עוד שיטת לחץ כדי להוציא מהנאשם את כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך“), ואם כל הטכניקות האלה לא עוזרות, התיק חוזר למשטרה כדי להכין את תיק הראיות שהיה צריך להיות מוכן עוד לפני החתימה על כתב האישום.

ומה קורה אם במהלך המשפט מתברר לתביעה שחסרות לה ראיות כלשהן: התובעים מקשקש חקרהאמתבלהבלהבלה, ובית המשפט, כדברשבשיגרה נותן להם דחיות איןספור – הכל על חשבון הנאשם. בית המשפט העליון מתחת על כך ביקורת חוזרת ונשנית, אבל זה לא עוזר.

בהשראת החלטתו של שמגר בפרשת רוקינשטיין הנל טבעתי שני ביטויים:

האחד – One-Shot Justice: אם לנאשם נותנים רק הזדמנות אחת למשפטצדק – מקלוחומר שלתביעה לא תינתן יותר מהזדמנות אחת.

והשני – עקרון הפאוץ’ הכפול: כמו שלחייל יש בחגורו שני פאוצ’ס – האחד לתחבושת אישית, למשל, והשני לוופלים מהשקם – גם לכל טענה משפטית שבעולם מחזיקים בפאוצ’ס שתי תשובות הפוכות (וממילא אינן מתיישבות זו עם זו), ומהן תמיד בוחרים את זו שלרעת הנאשם ולטובת התביעה: אם הנאשם שוכח – התשובה היא “מי ששכח יישא בתוצאות שכחתו, ולא הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט יילכו עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומתהלב שהוא מוכן להעניק לענייניו המשפטיים“, אבל אם התביעה שוכחת” (וכאמור לעיל זו לא ממש שכחה“, אלא שגרתעבודה שיטתית) – אז התשובה היא אחרת: חקרהאמת, כבודו!

על הדברים האלה חזרתי בפני שמגר שוב ושוב, הוא הכיר אותם בעלפה, אבל זה לא עזר, לא רק עד יומו האחרון של שמגר בבית המשפט, אלא גם לאחר מכן: דור אל דור יביא אומר קלוקל.

לתשומת ליבם של שוחרי המדינה היהודית: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה“ (דברים כה, פסוק יד); אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה – תּוֹעֲבַת יהוה גַּם שְׁנֵיהֶם“ (משלי כ, פסוק י).

עוד לעניין זה, ראו לשמעון פרס, נשיא המדינה: על מה “נדהמת לשמוע” כי מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל, ולא …? תחת ראשהפרק על עקרון “הפאוצ’ הכפול”, וקלישאת “חקר האמת” הצבועה.

ד. נשיא הקמצנות, נשיא השרירות

בהחלטתו המפורסמתלשמצה בעניין חניון חיפה קבע שמגר עקרונות לגבי מתן רשות ערעור לביהמש העליון על פסק דינו של בימש מחוזי, בערעור על פסד של בימש השלום, ואלה הם, בתמצית:

  1. כעיקרון יש ערעור אחד על פסק דין.

  2. כאשר פסקהדין ניתן עי בימש השלום, הערעור הוא לביהמש המחוזי בלבד, ואם רוצים לערער פעם נוספת, דהיינו לביהמש העליון, לא די להראות שביהמש המחוזי טעה, אלא שיש צורך להראות שהשאלה המובאת לדיון תהייה לה חשיבות ציבורית כללית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש.

  3. הפתח לרשות ערעור כזאת הוא מתוחם וצר“.

  4. לא די בכך שלשאלה המובאת לדיון תהייה לה חשיבות ציבורית כללית, אלא שהחשיבות הזאת צריכה להיות באותה עת“.

  5. רשות ערעור יכולה להינתן גם אם בתיהמש המחוזיים פסקו הלכות שונות באותה השאלה, וזאת כדי להביא להלכה אחידה, שתחייב את כל בתיהמש שמתחת לביהמש העליון.

  6. יחד עם זאת, רשימת העילות לרשות ערעור אינה רשימה סגורה.

  7. דחייתה של בקשת רשות לערער אינה יוצרת הלכה פסוקה, וגם לא מעשה בית דין“, וכל משמעותה אלא שהרשות לערער לא ניתנה (וזה אומר שאם נתבקשה רשות לערער נגדך, ואתה זכית במובן זה שהמבקש לא קיבל רשות לערער, אתה לא יכול לנפנףבכך כהישג“.

מה זה אומר?

זה אומר שגם אם יש לך נושא שעובר את כל המשוכות, אתה זקוק להרבה מזל כדי שתגיע לביהמש העליון באותה העתבה מתחשק לשמגר לדון בנושא הזה, ואם הוא לא אוהב אותך הוא ידחה את בקשתך, כדי לתת את הרשות לערער באותה השאלה למי שיביא אותה לפתחו ביום המחרת.

וזה אומר שאם הוא רוצה לפנק מישהו ברשות לערער, הוא ייתן לו, אפילו אם היא לא עונה על הדרישות שהוא עצמו קבע.

עמדתי על כך ביתר פירוט לפני 30 שנה, בספרי יקחו ממך את הרשיון.

עוד בנושא הזה – בפרק הבא.

ה. נשיא החזירות

תחת הכותרת הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ”ש העליון (ג): מאיר שמגר חוסך רשויות לערער, שומר אותן לנכדיו, חזרתי והסברתי את הבעיתיות שבמתן רשות לערער, כולל את העובדה שאף חברה לא יכולה להרשות לעצמה איןסוף ערכאות, משום שהדבר מצריך משאבים אשר לא יצדיקו את עצמם במבחן העלותתועלת.

אבל במקרה שהבאתי שמגר אכן השקיע את המשאבים, ודן בבקשה לרשות ערעור באותה הרצינות שדנים בערעור ממש, ואף הגיע למסקנה שהבקשה מוצדקת, לגופה – אבל בכל זאת לא נתן את הרשות לערער.

וכך אמרתיתהיתי:

מה הוא רצה להשיג בדחותו את הבקשה?

ונשאלת השאלה האם שמגר, בדחותו את בקשת הרשות לערער, ביקש להוריש אותה לנכדיו? לא הוא לא מטומטם, וגם לא סנילי (בוודאי שלא אז), והוא יודע וזוכר כי רשות לערער היא משהו “נדיף”, אשר, אם היא לא ניתנה, היא כבר לא קיימת.

והמסקנה: זו בדיוק אותה חזירותלשמה, אותה הכרנו בפרקים הקודמים:

בפרק הראשון (הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של בית המשפט העליון (א): מדוע השופטים קופצים את ידם?) ראינו כיצד הם עושים זאת מתוך עצלנות, ואילו בפרק השני (הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ”ש העליון (ב): מדוע השופטים עובדים כל כך קשה רק כדי שלא לפסוק לעותרים כצדקתם?) ראינו כיצד הם מתאמצים ומשקיעים עבודה וזמן שיפוטי כדי להגיע לאותה התוצאה.

בשני הפרקים הקודמים ראינו את זה בבג”ץ, הפעם ראינו את זה מחוצה לו.

ואת מהותה של החזירות, לשיטתי, הגדרתי במאמר הראשון באותה הסדרה, כך:

מה זאת “חזירות”?

למילה “חזירות”, במשמעותה המטאפורית, ישנן פרשנויות שונות.

על פי מילון מילוג, למשל, חזירות לשמה היא התנהגות גסה, תאוותנית וחסרת בושה.

לשיטתי, החזירות היא הימנעות מלתת לזולת דבר שלך לא עולה (או כמעט שלא עולה) דבר – לא בכסף ולא במאמץ, ואילו לאדם הזקוק לאותה הנתינה היא יכולה לתת לו המון (“so little effort, so much happiness).

וכך תיארתי את החזירות של שמגר במקרה הזה:

אוקיי, עכשיו, אחרי שנראה לו, לשמגר, כי אמת המידה שננקטה ע”י ביה”ד הצבאי לערעורים אכן “ראויה לבחינה חוזרת”, ואחרי שהוא גם מבצע בפועל את אותה “בחינה חוזרת” ומגיע למסקנה שהתצ”ר צודק, ושהערכאות הצבאיות אכן טעו לקולא, נשאלת השאלה מה פשוט יותר, ומתבקש יותר, מאשר החלטה ברוח זה:

לאור כל האמור אני דן בבקשה כבערעור שהוגש לאחר קבלת רשות, מקבל את הערעור, ודן את המשיב, תא”ל שמעון נוה, לעונשים כדלקמן …

אבל לא: שמגרינו, כידוע, אינם מתמסרים בקלות, וזו התוצאה:

עם זאת, אינני רואה צורך במתן רשות ערעור, כי בפנינו מקרה ראשון בסוגו ויש להניח כי הקווים המנחים של המדיניות השיפוטית הרצויה שהותוו לעיל, יהיו לנגד עיניהם של אלו העוסקים בצבא בשפיטתן של עבירות תנועה.

לא להאמין: הגעת למסקנה שהנושא “ראוי לבחינה חוזרת”, השקעת זמן שיפוטי רב באותה “בחינה חוזרת” והגעת למסקנה שהתצ”ר אכן צודק בכל טענותיו, התווית “קווים מנחים של המדיניות השיפוטית הרצויה” ואף מצאת שפסק הדין נשוא הערעור אינו עולה בקנה אחד עם “הקווים המנחים” האלה, ובמקום להוציא מתחת ידיך הלכה פסוקה ומחייבת, אתה מסתפק ב”יש להניח”?!

ו. נשיא הגנבים

בפרשת בנק המזרחי נדונה לראשונה אם פסקת ההגבלה אשר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מסמיכה את בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת, ופסק הדין שניתן אומר: כן, אבל לא הפעם!

ראו: בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי – יום הולדת ראוותני להערתאגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית.

מדוע לא הפעם“? משום שלא התקיימו תנאיה של פסקת ההגבלה.

ואם לא הפעם” – מה זה משנה אם פסקת ההגבלה מסמיכה או לא מסמיכה?

ואם זה לא משנה אם פסקת ההגבלה מסמיכה או לא מסמיכה – מדוע לחרטט 340 עמודים על הדיון בשאלה המיותרת הזאת, כאשר הדיון בשאלה הרלוואנטית (אם התקיימו תנאיה של פסקת ההגבלה) מצריך 10 עמודים בלבד, וכאשר בינתיים יושבים מכלא מערערים אשר עשויים לזכות בערעורם ואיש לא יחזיר להם את הזמן האבוד?

זהו בדיוק העניין: כאשר רוצים להיכנס לספרי ההיסטוריה, עוזבים הכל בצד, מושיבים תשעה שופטים (מתוך 15, בבית המשפט הכי עמוס במדינה), והופכים את הטפל לעיקר.

קביעת ההרכב המורחבבמיוחד הזה נעשה עי שמגר עצמו, מכוח תפקידו כנשיא ביהמש העליון, ואת ההסבר לכך הוא עצמו נתן 20 שנה לאחר מכן, בספרו תם ולא נשלם, עמ’ 211: הייתי קצר רוח, ולא הייתי מוכן לחכות לתהליכים איטיים, שיארכו שנים רבות”.

ולא בכדי אמר אהרן ברק כי הדמות המרכזית בפסק דין זה היה הנשיא מאיר שמגר ולא הוא“.

אני תמיד מרבה לומר כי זמן הוא הדבר היחיד בעולם שאי אפשר לקחת מהעשירים ולתיתו לעניים, אבל כאשר מדובר בזמן שיפוטי, את המשאב הזה קל מאוד לקחת מהעניים, ולתיתו לעשירים.

קחו, למשל, את ערעורי התעבורה אשר בעבר נידונו בביהמש המחוזי, בהרכב שלושה שופטים: בא חהכ דאז, עוד אברהם פורז, והעביר תיקון לחוק בתיהמש, לפיו הערעורים האלה יהיו נידונים בהרכב של דן יחיד, כדי להפקיע את הזמן השיפוטי לטובת פורז וחבריו, הגובים בעד כל שעה של הופעה בבית המשפט סכומים של 3 או 4 ספרות, בדולרים + מעם.

ראו גם:

לשר המשפטים דניאל פרידמן: הרעיון להוריד את הערעורים האזרחיים להרכבי דןיחיד – המשך ההזנייה של המשפט בישראל

העברת הדיון בעבירות של סחר בני אדם מהרכבים של שלושה שופטים להרכבי דן יחיד: המשך ההזנייה של המשפט

הורדת עניינים נוספים – הפעם פליליים – להרכבי דן יחיד: המשך ההזנייה של המשפט בישראל

עוד הזנייה של המשפט בישראל, עוד פגיעה בזכויות הנאשם, במסווה של “ייעול”

וכאשר מדובר במכת הערותהאגב, השופטים הם העשירים, המחזיקים בידיהם את כל משאביהזמן, עושים בו כבתוך שלהם, והציבור כולו הם העניים, אשר זכותם למשפטצדק נגזלת מהם עי הזמן שהם גונבים מהציבור.

ראו גם: על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי?

הדבר מתבטא לא רק בכך שאנשים יושבים בכלא וממתינים לדיון בערעוריהם למעלה מן הדרוש והמוצדק, אלא גם בכך שהשופטים מזלזלים בתיקים לא מתוקשרים“, עושים מלאכתחפיף, מכופפים ידיים וכו’ – הכל כדי שהם יוכלו להטביע את חותמם בחולות ההיסטוריה“.

ובנושא הזה מאיר שמגר – נשיא השופטים – פעל כאחרון הגנבים.

תזכורת

את ההספדשלי על חשין מישאל (שכבר אוזכר לעיל) פתחתי במלים האלה, שהן יפות גם היום:

למצקצקים ומגלגלי העיניים, אשר, מן הסתם, יזכירו לי את “אחרי מות, קדושים אמור”, אומר כי למרות האלצהיימר האקוטי והמתקדם שלי, אני זוכר היטב את האימרה היהודית הזאת, אבל אני גם זוכר את חטאיו של הצבוע, ואת חטאיוהוא אני אזכיר היום.

עוד אזכיר להם, לצדקנים – אלה הטוענים כי “אין זה הוגן למתוח ביקורת על מי שכבר לא יכול להתגונן” – את תשובתי מימיםימימה לטענה הזאת: מי שמשתין על כללי המשחק בחייו – שלא ייאחז בהם במותו; מי שמנצל לרעה את כוחו, משכיב את החלשים אל הקרשים וממשיך לבעוט בהם גם אז, שלא יבוא בטענות על מי שעושה לו את אותו הדבר כאשר הוא כבר מתחת לקרשים; ומי שלא מכין את הגנתו עוד בחייו – אין לו להלין אלא על עצמו (ביטוי ששופטינו אוהבים להשתמש כנגד אחרים – לעולם לא כנגד עצמם).

_____________

לא אבכה את לנדוי משה

________________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר