על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36239
 

שמחה ניר, עו”ד 15.02.2008 02:06
לרוץ לספר לחבר'ה

לרוץ לספר לחבר’ה

מה מביא שופטים לכתוב “דוקטורטים” מיותרים בפסקי-הדין שלהם, ועל חשבון מי זה בא?


בעל השליטה בחברה פרטית משך מקופת החברה סכומי-כסף כדי לשחד גורמים במדינה זרה, על מנת לעשות עימה עסקים אשר יכניסו לחברה כסף רב, אשר גם שלטונות המס ייהנו ממנו. למה לא.

 

תשלומי השוחד, איך לא, אינם מתועדים, שהרי אף מקבל-שוחד, גם במדינה בה תרבות-השוחד היא חלק אינטגראלי מתרבות השלטון, לא יאשר בכתב את המפליל אותו.

 

שלטונות המס אכן מסכימים להשתתף ברווחים, אבל להשתתף ב”עלויות הייצור” של ההכנסה הזאת – שאני, ולפיכך הם קובעים שההוצאה מקופת החברה תיחשב כהוצאה מוכרת, אבל תיחשב כהכנסה חייבת-מס בידי בעל-השליטה.

 

החברה ובעל-השליטה מערערים לבית המשפט המחוזי, וזה נותן פסק-דין הדוחה את הערעורים של שניהם.

 

פסק-הדין פותח במלים:

 

היוכרו תשלומי שוחד ששולמו בחו”ל כהוצאה בייצור הכנסה של נישום, זו השאלה המרכזית שבערעור זה.

 

ומייד מוסיף:

 

מה דינם של משיכות שבוצעו בידי בעל המניות בחברה לשם ביצוע אותם תשלומים, היא השאלה הנלווית לכך.

 

אבל את הקלף המנצח הוא, השופט מגן אלטוביה, לא מגלה לנו בשלב הזה, והוא: המערערים כלל לא הוכיחו את תשלומי השוחד!

 

חלקו של פסק-הדין המתייחס לשאלה ה”מרכזית” האמורה תופס 10,169 מלים, מתוך 10,914 מלים של הטקסט-נטו של פסה”ד כולו (נטו – אחרי קיטום הכותרת, למעלה, וההוראות למזכירות, למטה), כך שאחרי הדיון בשאלה הזאת נשארו לו 745 מלים לדיון בשלוש השאלות הנותרות: האחת – האם אכן הוכחו תשלומי השוחד; השנייה (שהוגדרה ע”י השופט כשאלה ה”נלווית” לשאלה ה”מרכזית” הנ”ל – “מה דינם של משיכות שבוצעו בידי בעל המניות בחברה לשם ביצוע אותם תשלומים”; והשלישית – חיובם של המערערים בהוצאות המשפט.

 

  • באשר לשאלה אם אכן הוכחו תשלומי השוחד – נקבע שהם לא הוכחו;

     

  • באשר לשאלה ה”נלווית” לשאלה ה”מרכזית” הנ”ל – נקבע (ואין בכך שום ייחוד) שהמשיכות שבוצעו בידי בעל המניות בחברה לשם ביצוע אותם התשלומים, דינן כדין הכנסה חייבת-מס בידי בעל-המניות, וכהוצאה מוכרת לצרכי מס – מבחינת החברה;

     

  • ובאשר להוצאות המשפט – נקבע מה שנקבע, כבכל משפט אחר –

     

והכל, כאמור – ב-745 מלים, שהן פחות משבעה אחוזים מפסק-הדין.

 

האם הדיון ב”שאלה המרכזית”, אשר תפס למעלה מ-93% מפסק-הדין, היה חיוני? ממש לא, כי אם ההוצאות הנטענות כ”שוחד לקידום העסק” לא הוכחו, מה לי שוחד “חוקי”, מה לי שוחד “לא חוקי”?

 

יש להוסיף עוד כי כתיבתו של החלק ה”מרכזי” הזה מצריכה עיון ומחקר באסמכתאות רבות (אוזכרו למעלה מ-30 אסמכתאות, ואין אנו יודעים בכמה אסמכתאות התעמק השופט והחליט שלא להיזקק להן) ועשרות – אם לא מאות – עמודים של סיכומים-בכתב, ואילו החלק ה”שולי” (אשר די היה בו כדי להגיע לאותה התוצאה ממש!) הוא כזה אשר אפילו שופט מתחיל יכול “לשלוף אותו מהשרוול”.

 

אמור מעתה: ההתעסקות בחלק המיותר של פסק-הדין לא הצריכה “רק” 93% מהזמן השיפוטי, אלא קרוב ל-100% ממנו.

 

מה מניע שופט להשקיע את רוב זמנו בדיוני-סרק?

 

שופטים רבים אינם אוהבים לעבוד קשה, וזה, ככל הנראה, מובהק יותר מאשר אצל בני-תמותה “רגילים”, שאלה האחרונים עשויים להיפגע אם יעשו מלאכתם רמייה, ואילו לגבי השופטים – עדיין לא ראינו ששופט נפגע אם “חיפף” את מלאכתו.

 

והנה, רואים אנו ששופט משקיע בכתיבתו של פסק-דין פי 20 או 50 יותר מהזמן הדרוש לכך.

 

מה מניע אותו?

 

  • הצורך לראות את עצמו באמצעי התקשורת, שהרי אם יסתפק רק במינימום ההכרחי, איש לא היה שומע עליו (וגם אני לא הייתי מגיע לכתיבתו של המאמר הזה, כך שלחשיפה הזאת יש גם חסרונות מסויימים);

     

  • השאיפה להטביע את עקבותיו “בחולות ההיסטוריה” (אמנם הדיון בשאלה ה”מרכזית” הוא די בעייתי, ולא נקי מספקות, אבל העיגון הנוסף, בקביעה העובדתית שתשלומי השוחד לא הוכחו, די בו כדי להבטיח שערעור לא יוגש, ופסק-הדין יישאר על מכונו, ויילמד בפקולטות למשפטים עוד שנים רבות).

     

  • ואלי החשוב מכל: כאשר השופט יגיש את מועמדותו לקידום, הוא יוכל להתנאות בעוד פסק-דין “לתפארה”, יציר-כפיו.

     

זו אינה ההמצאה שלו

 

ראובן מבקש לעשות עסקים עם שמעון, ולשם כך הוא פונה אל הבנק שלו, שהוא גם הבנק של שמעון, ושואל שם על מצבו הכלכלי של שמעון, על ה”סולוונטיות” שלו, וכו’.

 

בבנק עונים לראובן כהאי לישנא: לדעתנו שמעון בסדר גמור, אבל אנחנו לא לוקחים אחריות על כך.

 

על סמן “חוות הדעת” הזאת נכנס ראובן לעסקים עם שמעון, ועד מהרה התברר כי אנשי הבנק טעו “בגדול”, וראובן תבע את הבנק על “מצג-שווא רשלני”.

 

טענות-ההגנה של הבנק היו שתיים: ראשית – אמרנו לו במפורש שזה “בלי אחריות”, ושנית – “רשלנות בדיבור” (להבדיל מרשלנות-שבמעשים) אינה מוכרת כעילת-תביעה על פי דיני הרשלנות.

 

פסק-הדין, בחצי עמוד בלבד, קבע כי כיוון שהבנק הבהיר לראובן שחוות-הדעת היא “בלי אחריות”, הרי שלא היה כאן “מצג-שווא”, ולכן הבנק לא חייב לראובן דבר, וממילא שאלת ה”רשלנות בדיבור” אינה מתעוררת.

 

אבל, הוסיף בית המשפט, אם השאלה אכן הייתה מתעוררת, היינו פוסקים … וכאן באה הרצאת-דברים על פני עשרות עמודים, בה נאמר כי אם השאלה אכן הייתה מתעוררת, הם היו קובעים שגם בדיבור רשלני יכולה לקום עילת-תביעה.

 

במקרה הזה, להבדיל מפסק-דינו של השופט אלטוביה, הרצאת-הדברים הזאת הייתה אימרת-אגב מובהקת, כי היא לא הלכה עם התוצאה של פסק-הדין, אלא דווקא בכיוון ההפוך.

 

המדובר הוא בפסק דינו של בית הלורדים באנגליה, בפרשת Hedley Byrne v. Heller & Partners Ltd. [1963] 2 All E.R. 575, אשר מופיע ב-GOOGLE כ-25,100 פעמים, הישג לא מבוטל למסמך אשר ניתן כ-30 שנה ויותר לפני מהפכת האינטרנט-בכל-בית. פסק-דין זה אכן יצר חידוש במשפט האנגלי (בעניין הזה, אגב, אנחנו הקדמנו את האנגלים בכמעט עשור. ראו המ’ 106/54 צבי ויינשטיין נ’ קדימה בע”מ, פ”ד ח(2) 1317), אבל מי שרוצה לקדם את המשפט, שיישב בזמנו הפרטי, לאור עששית הנפטא, ויכתוב מאמרים כאוות נפשו – ולא ישתמש בזמן השיפוטי, עליו אנחנו משלמים לו משכורת מכובדת, כדי למנף את עצמו, על חשבוננו.

 

וגם אצלנו

 

פס”ד בנק המזרחי (ע”א 6821/93, בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי, ואח’, פ”ד מט(4), 221) נחשב אצלנו כ”אירוע מכונן” בנושא ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת מכוח “פיסקות ההגבלה” אשר ב”חוקי היסוד” של הכנסת עצמה.

 

באותו מקרה קבע בית המשפט העליון, בהרכב רחב של תשעה שופטים, שהחוק בו מדובר (הידוע כ”חוק גל“), אינו חורג מ”פיסקת ההגבלה” (זהו ה-ratio decidendi, קרי “טעם הפסק“), וממילא הוא לא היה צריך להתעמק בשאלה “מה היינו פוסקים אילו …” (זהו ה-obiter dictum, קרי: אמירת אגב), אבל הוא אכן התעמק, ובפסק דין המשתרע על כ-340 עמודים, התחבטו תשעת השופטים בשאלת-האגב, קרי: מהו הדין במקרה בו  חוק של הכנסת אכן חורג מההגבלה.

 

אין לי שום ספק שאם היה המדובר בשאלת החריגה מפיסקת ההגבלה, היה בית המשפט העליון מסתפק בהרכב רגיל, של שלושה שופטים, או, לכל היותר, הרכב מורחב-במעט, של חמישה שופטים, אשר יכול היה להסתפק בפסק-דין קצר ותכליתי.

 

אבל ביהמ”ש העליון חשב אחרת, מן הסתם, והתוצאה היא כאמור.

 

כדי להציג את האבסורד, אקח כדוגמה את חוות-דעתו של השופט מישאל חשין באותה הפרשה. חוות-הדעת הזאת פותח במלים:

 

דעתי היא כדעת חבריי, הנשיא שמגר והנשיא ברק. דעתי היא כדעתם, כי החוק המתקן, עלה בידו לעבור מחסומים שהציב לפניו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי אין עוד להידרש לנושא החוקיות-החוקתיות של אותו חוק.

 

נו, ומה עושים אחרי “אני מסכים” כזה – 33 מלים – אשר יש בו לא רק הסכמה ל”ראציו” של פסה”ד, אלא גם לכך שהדיון בנושא ה”חוקיות-חוקתיות” של החוק המסויים הזה, “אין עוד להידרש לו”? מוסיפים 39,074 מלים, של “מה הייתי פוסק אילו” – 30.7% מתוך 127,154 המלים אשר מונה פסק-הדין כולו, פרי עטיהם של כל תשעת השופטים (100 מתוך 340 עמודים).

 

לשם השוואה: המאמר הזה מונה 1638 מלים בלבד – רק 4.1% מהערת-האגב בפסק-דינו של חשין (ובמלים אחרות: הערת האגב נפחה רב פי 25 מהמאמר הזה).

 

האם זה היה חיוני? לא, זה לא היה חיוני – לא רק משום שזה לא השפיע על התוצאה, אלא גם משום שהדיסרטאציה של חשין גררה שופטים אחרים בהרכב לחזור והתייחס אליה, בבחינת אימרות-אגב על אימרת-אגב, הכל כפי שאומר השופט צבי טל, ב-112 מלים בלבד:

 

מחלוקת נטושה בין הנשיא שמגר לבין הנשיא ברק ובין שניהם לשופט חשין, בשאלות עקרוניות של סמכויות הרשות המחוקקת ומעמדה. למחלוקת זו חשיבות רבה מבחינת המשפט הקונסטיטוציוני.

 

 עם זאת, אינני סבור שההכרעה בכל השאלות הללו דרושה לצורך העניין שלפנינו.

 

 לפיכך אמנע עצמי מלהכניס ראשי בין הרים גבוהים ואניח שאלות אלה לעת חפץ.

 

 בשעתו הצטרפתי לחוות-דעתו של חברי, השופט ד’ לוין (אם כי לא לתוצאות), בבג”צ 726/94, 878 [37], לעניין מעמדם העליון במידרג הנורמאטיבי של חוקי היסוד, שלאורם נבחנת החקיקה הרגילה של הכנסת – ודייני בכך. 

 

חבריי נחלקו בשאלה על מי הראיה שהפגיעה בזכות מוגנת בחוק יסוד לא עלתה על הנדרש. בעניין זה נראית לי גישתו של חברי, השופט מצא.

 

אני מצטרף לתוצאה שיש לדחות את הערעור בע”א 6821/93 ולקבל את הערעורים ברע”א 1908/94 וברע”א 3363/94 ולהחזיר את ענייניהם לבית המשפט קמא להמשך הדיון בהם.

 

עינינו הרואות: ב-112 מלים אשר די בהן לומר את הדרוש להיאמר, ולשתוק את הראוי שלא ייאמר.

 

אגב אורחא

 

כמו בפרשת Hedley Byrne, כן גם בפרשת בנק המזרחי, אמרת-האגב הייתה בכיוון ההפוך ל”ראציו” של פסק-הדין.

 

בפסק-דינו של השופט אלטוביה, לעומת זאת, התוצאה בשאלה ה”מרכזית” (הכרה בתשלומי-שוחד כהוצאה מוכרת) ובשאלה העובדתית (האם תשלומי השוחד אכן הוכחו) פעלו באותו הכיוון, ועל כן קשה לומר מהו ה”ראציו” ומהי אמרת-האגב.

 

על כך אמרינן פסק-הדין נתמך גם בחגורה, וגם בשלייקעס.

 

זה טוב כהגנה מפני הערעור, אבל זה מיותר – ומזיק – מבחינת הציבור, כפי שנראה מייד.

 

מי אשם בסחבת? מי סובל מהנמקת-היתר?

 

פסק-דינו של השופט אלטוביה ניתן בשנת 2008, בערעור מס-הכנסה אשר הוגש בשנת 2003, דהיינו אחרי כחמש שנים.

 

פסק-הדין בפרשת בנק המזרחי, לעומת זאת, ניתן בסוף שנת 1995, בערעור אשר הוגש, ככל הנראה, לקראת סוף שנת 1993, ובשתי בקשות רשות לערער אשר הוגשו במחצית הראשונה של שנת 1994, דהיינו אחרי שנה וחצי – שנתיים בלבד (תלוי מהגשתו של איזה הליך סופרים את הזמן).

 

בהתחשב בכמות העבודה שהושקעה בפס”ד בנק המזרחי, הרי זו זריזות ראוייה, אבל אם נביא בחשבון שבגלל הסחבת בביהמ”ש העליון ישנם תיקים המגיעים לפסק-דין אחרי שנים לא מעטות – לפעמים שמונה שנים, אולי יותר – נוצר רושם שכל אשר עניין את השופטים לא היה אלא לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר’ה.

 

אין זה סוד, ומערכת המשפט גם לא מכחישה זאת, אבל היא מאשימה – איך לא – את נערי-האוצר בכך שהיא לא מקבלת מספיק תקנים לשופטים.

 

את החשבון עם מערכת המשפט, בנושא הזה, ננהל בהזדמנות אחרת, אבל בשלב די לי אם אומר כי יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה לירוק.

 

אבל בכל מספר שופטים נתון אסור להשחית זמן שיפוטי לריק, וזה נכון דווקא במיוחד אם מערכת המשפט צודקת בטענותיה כנגד האוצר, לאמור אם הייתם מקבלים תקנים בשפע, והצדק-לכל היה זמין בזמן-אפס, יכולים הייתם להתפנק עם הערות-האגב שלכם, להגדיל תורה ולהאדיר.

 

אבל כאשר הזמן קצר, המלאכה מרובה, ובעל-הבית (הציבור) דוחק, אתם, השופטים, צריכים לגלות איפוק ולרסן את יצריכם.

 

___________

 

הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר