הרבה מהומה על לא מאומה – על Impeachment ועוד

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56482

על הליכי האימפיצ’מנט האמריקאים, בימים ההם, בזמן הזה

דר ישראל ברניר

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

קדימון לעדכון המאמר

המאמר נכתב כשנושא הדחת הנשיא (ה-Impeachment), היה בשלבי בראשית, והעסיק בעיקר את התקשורת. אנשים החיים במדינות בהן שיטת הממשל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, מתקשים להבין את הייחודיות של שיטת הממשל בארהב ובמיוחד מדוע כמעט בלתי אפשרי להדיח את הנשיא. בדמוקרטיה פרלמנטרית הדחת ראש ממשלה היא תהליך פשוט, תהליך המתרחש לעתים מזומנות – היתה תקופה שבאיטליה התחלפה ממשלה כל חצי שנה, ומצב דומה היה בצרפת לפני עליית דה גול לשלטון. תהליך ההדחה מבוצע באמצעות הצבעת אי אמון לממשלה בגוף המחוקק. מאחר והממשלה במשטרים האלה יונקת את סמכותה מהגוף המחוקק, אובדן האמון של הגוף המחוקק מוביל באופן אוטומטי לנפילת הממשלה.

האבות המייסדים שניסחו את חוקת ארהב, על מנת למנוע את האפשרות שהשלטון (הנשיא) יהיה תלוי בגחמותיהם של הפוליטיקאים בבית המחוקקים, יצרו מבנה שלטוני בו הנשיא יונק את סמכותו ישירות מהעם. כך נוצר מצב בו רק במקרים נדירים ביותר המחוקקים יכולים להדיח נשיא. זה מעולם לא קרה (עדיין).

המאמר שכתבתי נועד להבהיר לקורא הישראלי, שניזון בעיקר ממאמריו של איתמר לוין בחדשות מחלקה ראשונה“, ומידיעות שטחיות ומטעות אחרות בתקשורת הישראלית, את מהות תהליך ה-Impeachment, למה הוא נועד, מתי אפשר וראוי להשתמש בו, ובמיוחד מדוע בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית בארהב, זה בזבוז זמן ללא תועלת של הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים.

מאחר ולעורך הפורום יש עיסוקים נוספים עובר זמן בין מועד כתיבת מאמר לבין העלאתו לפורום. כשהגיע מועד פרסום המאמר, החקירהבבית הנבחרים שנועדה למצוא סיבה ל-Impeachment של טראמפ, כבר היתה בעיצומה. העורך דרש שאעדכן את המאמר בהתאם לעדויותחדשות שהתגלו. כשסרבתי, מאחר ולא התגלו שום עדויות חדשות (גם עדויות ישנותלא היו, אבל זה כבר כתוב בגוף המאמר) העורך ניצל את סמכותו, והוציא צו פרסום על המאמר שלי. מאחר והוא הבעל בית“, החלטתי להעתר לבקשתו, והקטע הנוכחי בא לעדכן את המאמר המקורי.

בינתיים הדמוקרטים כבר הגיעו לשלב של כתיבת Articles of Impeachment – כך מכנים את סעיפי האישום בתהליך ה-Impeachment, עד עכשיו הם פרסמו שניים, זה לא הסוף, אבל זה עדיין לא יותר מקשקוש. כשהם יסיימו את הרשימה, יופיע מאמר חדש שידון בסעיפי האישום לגופם, וכן בהשלכות שיכולות להיות על מערכת הבחירות הצפויה בעוד פחות משנה.

א. Impeachment למתחילים

מאבקם של הדמוקרטים להדחת טראמפ באמצעות Impeachment המתנהל בימים אלה, מספק תעסוקה מלאה למערכת הפוליטית ולתקשורת בארהב בימים אלה.

התקשורת הממסדית והרשתות החברתיות מלאות במאמרים וידיעות על כך שטראמפ הולך ומסתבך, שגורלו נחרץ, ושלא ניתן יהיה למנוע את הדחתו. בעיני רוחם הדמוקרטים כבר רואים את טראמפ מפנה את מקומו בבית הלבן. מרחיקי ראות ביניהם כבר מדברים על האפשרות שסגנו, שהוא קנאי דתי, יתפוס את מקומו, ומשתעשעים ברעיון של הדחת הסגן, מה שיסלול את דרכה של ננסי פלוסי לבית הלבן . . .

מאחר והחלטה על Impeachment מתקבלת ברוב פשוט בבית הנבחרים ולדמוקרטים יש כרגע רוב, בקרב חוגים רחבים בציבור נוצר הרושם הוא שהדחתו של טראמפ היא עובדה מוגמרת (Fait Accompli). זה רק עניין של זמן עד שזה יתממש, וטראמפ יפנה את הבית הלבן..

הסיפור הזה הוא קשקוש אחד גדול. בתרגום חופשי משמעות המילה Impeachment היא הדחה, וכך גם מבינים אותה בציבור, כולל רבים שמכירים את החוק. אבל זה לא נכון. החלטה של בית הנבחרים על Impeachment של הנשיא, איננה החלטה להדיח את הנשיא. זאת החלטה להעמידו לדין.

אם וכאשר החלטה כזאת מתקבלת בבית הנבחרים (מספיק רוב פשוט), המשפט מתנהל עי נשיא בית המשפט העליון כשלצורך הדיון 100 חברי הסנאט הם חבר המושבעים. כדי שנשיא יודח, הוא צריך להיות מורשע ברוב של שני שלישים מחברי הסנאט (Article 1, Section 3 ).

זה לא קרה בעבר, ואין שום סיכוי שזה יקרה הפעם.

תקוות הדמוקרטים להדיח את טראמפ היא לפיכך לא יותר מאשר הרהורי לב. לטראמפ אין ממה לחשוש.

ב. ה-Impeachment בתולדות ארהב

במשך קרוב ל-250 שנות קיומה של ארהב היו תשעה עשר מקרים של Impeachment (שמונה עשר וחצי למען הדיוק, כפי שיובהר להלן), מהם שלושה (שניים וחצי) של נשיאים. הדיון הנוכחי יעסוק בנשיאים בלבד. אנדרו גונסון (סגן הנשיא שהתמנה לנשיא כאשר לינקולן נרצח) ב-1868, ביל קלינטון ב-1998, וריצרד ניקסון. המקרה של ניקסון הוא למעשה חצי Impeachment”, מאחר וניקסון התפטר לפני שהחל תהליך הImpeachment. לדמוקרטים היה רוב בשני בתי הקונגרס, והרפובליקנים הזהירו את ניקסון שהם לא יתמכו בו. ניקסון החליט לחסוך מעצמו את הביזיון והתפטר.

לפני שאמשיך, מספר מלים על מעמדו ומשמעותו של תהליך ה-Impeachment. התהליך הזה מעוגן בחוקה ונועד לאפשר לקונגרס לבלום נשיא שייצר השלטון עלה לו לראש. זה חלק ממערכת ה-Checks and Balances של המשטר בארהב. הסמכות לפתוח בהליכי Impeachment היא בלעדית של בית הנבחרים – The House of Representatives shall have the sole Power of Impeachment (Article 1, Section 2)

כפי שנראה להלן, המשפט הזה הוא בעייתי.

ראוי לציין כאן שבתקופה שהחוקה נכתבה ואושרה (לקראת סוף המאה ה-18), בית הנבחרים נחשב לנציגו של העם. חברי הסנאט נבחרו עי בתי המחוקקים של המדינות ולא ישירות עי העם. לכן הם נתפסו כמייצגים את המדינות. זה היה המצב במשך כל המאה ה-19, עד שזה שונה עי התיקון ה-17 לחוקה, ב-1913.

החוקה מפרטת את הסיבות בגינן ניתן להדיח הנשיא – בגידה, שוחד ופשעים אחרים (other high Crimes and Misdemeanors) (Article 2, Section 4). החלק האחרון של המשפט – פשעים אחרים“, גם הוא בעייתי.

בשני המקרים הבעייתיות נובעת מגישת המובן מאליו“. ללמדך שמה שמובן מאליו בדור אחד, איננו בהכרח מובן מאליו בדורות אחרים. כשזה כתוב, זה מובן יותר טוב. כאשר זה כתוב, לפרשנים לא נותר מה לעשות (לא תמיד . . .).

במקביל לחוקה קיימים המסמכים הפדרליים” (The Federal Papers), בהם מתועדים במלואם הדיונים שהתנהלו במהלך ניסוח החוקה, ומהם ניתן ללמוד מה היו כוונות המנסחים. הבעיה היא שמה שלא נכתב במפורש בחוקה איננו מחייב, והשאלה מה היתה כוונת המחוקקמספקת עד היום פרנסה למומחי חוק ומשפט, גם כשאין ספק לגבי הכוונה.

המילטון הדגיש שה– Impeachmentלא נועד לשמש מכשיר בידי מפלגת הרוב בקונגרס להדיח נשיא בגלל חילוקי דעות על מדיניות. יתרה מזאת, לדברי המילטון החלטה על Impeachment של נשיא צריכה להיות bipartisan )עליה להתקבל בתמיכת שתי המפלגות). זה כתוב במפורש במסמכים בלא שיהיו כל חילוקי דעות בין מנסחי החוקה. דבריו של המילטון היו מובנים מאליהם לאבות המייסדים. לא עלה בדעתם שמי שהוא יכול לחשוב אחרת, ולכן הם לא ראו צורך להכניס אותם במפורש לחוקה. באווירה של היום, לצורך המאבק נגד טראמפ, הדמוקרטים מנצלים את החסר הזה.

מצב דומה קיים לגבי המושג Other High Crimes And Misdemeanors, אם כי לא מאותן סיבות. נחזור לנקודה הזאת יותר מאוחר.

בחזרה ל-Impeachment של דונאלד טראמפ. משפט המפתח הוא לבית הנבחרים הסמכות הבלעדית לפתוח בהליכי Impeachment”. בבית הנבחרים מכהנים 435 צירים. מרביתם מייצגים את שתי המפלגות הגדולות וכן יש כמה המגדירים את עצמם כבלתי תלויים“. ליור הבית וכן לראשי הוועדות השונות יש הרבה סמכויות. בין השאר הם יכולים לשנות את כללי המשחקלפי צורכי השעה, והם מנצלים את הסמכות הזאת.

אבל הם לא רשאים לקבל על דעת עצמם החלטות המחייבות את הבית. החלטות כאלו יכולות להתקבל רק עי הצבעה במליאת הבית, כשהרוב קובע.

למרות שזה פרט טכני בלבד, זה כתוב בחוקה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים. שום פרשנות, יצירתית כלל שתהיה, לא יכולה לשנות את זה. החלטה על Impeachment חייבת להתקבל עי מליאת הבית. כל עוד זה לא קרה, העיסוק ב Impeachmentבבית הנבחרים איננו לגיטימי ולצווי ההבאה (subpoenas) שהוצאו למענו אין שום תוקף חוקי. אחרי מלחמת מאסףנואשת, בה הדמוקרטים ניסו בכל כוחם למנוע הצבעה בבית הנבחרים, ננסי פלוסי נשברה וההצבעה התקיימה. כצפוי הרוב הדמוקרטי לא התקשה להעביר את ההחלטה. למרות שאף ציר רפובליקני לא תמך בהחלטה, לננסי פלוסי היתה החוצפה להצהיר שההחלטה שהתקבלה היתה bipartisan.

שאלה מעניינת היא למה פלוסי התנגדה להצבעה? למעשה היא התנגדה מהרגע הראשון לפתיחה בהליכי Impeachment. היא נגררה בעל כורחה עי האגף הרדיקלי של המפלגה שקרא להדחת טראמפ מייד עם היוודע תוצאות הבחירות ב-2016, עוד לפני שהוא נכנס לתפקיד.

להתנגדות של פלוסי היו סיבות טובות. בראש ובראשונה היא זוכרת מה עלה בגורלם של גינגריץוהרפובליקנים אחרי ניסיון ההדחה של קלינטון לפני 20 שנה. זה פעל כמו בומרנג. הציבור לא ראה בעין יפה את ניסיון ההדחה של קלינטון, והתרגיל עלה לרפובליקנים בשליטה בבית הנבחרים. ננסי פלוסי לא רוצה לאבד את תפקיד היור אחרי קדנציה אחת. המצב היום שונה. לטראמפ אין כיסוי אוהד בתקשורת כמו שהיה לקלינטון. אבל זה לא בטוח שבציבור הרחב האהדה לטראמפ לא תגדל.

אינדיקציה לצפוי היא העובדה שמיד אחרי ההצבעה בבית הנבחרים, קצב התרומות הזורם למערכת הבחירות של טראמפ גדל במידה משמעותית. כרגע הוא יותר מפי עשר ממה שהמועמד המוביל של הדמוקרטים הצליח לגייס.

במקרים של קלינטון וניקסון היוזמה לפתיחת הליכי Impeachment באה בעקבות עבירות של ממש, עבירות שנקבעו עי תובע מיוחד (special prosecutor) – חוקר מקצועי שמונה לתפקיד, ולא עי הקונגרס. אפשר להתווכח אם חומרת העבירה של קלינטון הצדיקה פתיחת הליכי הדחה נגדו, אבל מבחינה משפטית זו היתה עבירה – עדות שקר (perjury), שבארהב נחשבת לעבירה חמורה. העובדה שהוא הוכשל עי התובע המיוחד במה שגוליאני, עורך דינו של טראמפ, הגדיר כ-“perjury trap”, אינה משנה. טראמפ, בעקבות ייעוץ של עורכי דינו, נמנע מלהיתפס במלכודת דומה וסרב להחקר עי התובע המיוחד. האחרון נאלץ להסתפק בשאלות בכתב.

אם הדמוקרטים יביאו להצבעה החלטה לפתוח בהליכי הדחה נגד הנשיא יהיה עליהם לפרט מה העבירה בגינה הם רוצים להדיח אותו. מעין Habeas Corpus (בתרגום חופשי – הבא את הגופהאו, בשפת יום יום, תראה שבאמת נעברה עבירה). נכון לעכשיו, לדמוקרטים אינם יכולים להראות עבירה כזאת. יש שפע של עדויות שמיעה (hearsay) על דברים שטראמפ עשה או אמר. לעדויות כאלה אין כל משקל משפטי. כללי הדיון ו/או החקירה בבית הנבחרים אינם בהכרח אלה של בית משפט, אבל מעטים בציבור מודעים להבדל. הרפובליקנים מנצלים את זה. יש גם מסה עצומה של מאמרי פרשנות בתקשורת, העוסקים בשאלה למה בדיוק טראמפ התכוון במילים תעשה לי טובהשהוא אמר לנשיא אוקראינה בשיחת הטלפון שלהם – האם זו היתה בקשה, דרישה, תביעה, איום, אולטימטום, או הצעה שאי אפשר לסרב לה. המשקל הראייתי של החומר הזה הוא אפס. לכל היותר הוא עשוי להשפיע על אנשים שמלכתחילה היו משוכנעים באשמתו של טראמפ. מעבר לזה, אין שום דבר קונקרטי. על מנת לשכנע את הבלתי תלויים ואולי אפילו כמה רפובליקנים, באשמתושל טראמפ, צריך הרבה יותר ממילה של אדם שיף – חבר הקונגרס המוביל את המערכה להדחת טראמפ. השורה התחתונה היא שהמאמץ הדמוקרטי הוא עדיין בחזקת הדחה המחפשת סיבה.

העבירההיחידה של טראמפ אותה אפשר להוכיח, היא נצחונו בבחירות. לאגף הרדיקלי של הדמוקרטים זו סיבה מספקת לדרוש את הדחתו.

ננסי פלוסי היא פוליטיקאית משופשפת עם הרבה ניסיון. היא היתה שמחה מאוד אם היה אפשר להדיח את טראמפ, אבל היא מודעת לכך שאם יחזור הפיאסקו של סיפור הקשר הרוסיוחקירת התובע המיוחד שהסתיימה בלא כלום, זה יכול לעלות ביוקר לדמוקרטים. זה בא לידי ביטוי בניסוח הזהיר של ההחלטה שהיא העמידה להצבעה בבית הנבחרים. בית הנבחרים לא הצביע על פתיחה בתהליך הדחה של הנשיא. ההצבעה היתה על פתיחת חקירהלמציאת עבירה שתצדיק הדחה.

לכאורה, העילה להדחת טראמפ היא גילוי של חושף שחיתויותאלמוני בממשל, אודות עיסקה מפוקפקת של טראמפ עם נשיא אוקראינה. חושף שחיתויות הוא תרגום שלי למושג האמריקאי Whistleblower.

המושג חקירת” Impeachment עליו הצביעו בבית הנבחרים, הוא מילת כיסוי (Euphemism) לניסיון הפיכה (coup d’état) אותו הדמוקרטים מנסים לבצע מהיום שבו נודעו להם תוצאות הבחירות.

הסיפור האוקראיני, הוא האחרון (כרגע) בסדרה ארוכה של ניסיונות כאלה הקוראים תגר על תוצאות הבחירות של 2016 ונועדו לערער את הלגיטימיות של נשיאותו של טראמפ. הבולט בניסיונות האלה היה המאמץ החקירתי של התובע המיוחד (Mueller) והנבחרת החלומית (Dream Team) של עורכי הדין שהוא גייס למשימה. אחרי שהתובע המיוחד נכשל במשימה שהוטלה עליו, להוכיח שטראמפ נבחר בזכותו של פוטין, אדם שיף הגיע למסקנה שאם הוא לא יעשה את זה בעצמו, אחרים לא יעשו את זה בשבילו. הוא לקח על עצמו את משימת הדחתו של טראמפ.

מה שיתרחש בבית הנבחרים בימים (שבועות?) הקרובים הוא קרקס משפטי (בסלנג האמריקאי זה מכונה Kangaroo Court). אדם שיף מנהל את ההצגה ביד רמה – הוא קובע מי יוזמן להעיד, מה מותר (לרפובליקנים) לשאול אותו, וכמובן עדות שמיעה (hearsay) היא קבילה לדעתו. הוא גם מנסה להסתיר את העובדה שהוא נפגש עם חושף השחיתויות האלמוני (וקרוב לוודאי שבאותה הזדמנות הוא תידרך אותו מה לאמר), לפני שהפרשה התפוצצה. הגירסא של אדם שיף למה שנאמר בשיחה בין טראמפ ונשיא אוקראינה בכלל לא דומה למה שנאמר בנוסח המוקלט של השיחה שהתפרסם ברבים. בהופעותיו הפומביות שיף חוזר ומצהיר שממצאי החקירהשלו ישכנעו גם את הסנאטורים הרפובליקניים לתמוך בהדחת טראמפ. הוא אמר את אותו הדבר גם בעת שהתנהלה חקירת התובע המיוחד על המעורבות הרוסית.

התקשורת חוגגת. כמו להקת כרישים הנכנסת לבולמוס של טרף כאשר היא מריחה דם, הם איבדו שליטה. עדויות של פקידים במחלקת המדינה, כולל השגרירה לשעבר באוקראינה שפוטרה עי טראמפ עוד לפני שהפרשה עלתה לכותרות, מוצגות בתקשורת כעילה ל-Impeachment. בפועל, באף אחת מהעדויות האלו אין התייחסות ישירה לסיפור האוקראיני. הטענה העיקרית שהושמעה עי העדים שלדעתם מדיניות הנשיא שגוייה ושזה לא בסדרשהוא לא שומע בקולם של פקידי מחלקת המדינה שיודעים יותר טובמה היא המדיניות הנכונה.

כל מי שיש לו סבלנות וזמן לעקוב אחרי מהלך השימוע, המשודר במלואו בטלוויזיה, יכול לשפוט לבד את איכותההצגה. ספק אם כשהפרשה תגיע לסיומה, לדמוקרטים יהיה במה להתפאר.

הערה אחרונה לסיום הפרק.

קלינטון וניקסון היו בקדנציה השנייה כאשר התנהלה נגדם החקירה שהובילה ל-Impeachment. בשלב הזה האופציה של הדחה באמצעים אלקטורליים כבר לא קיימת. זה לא המצב במקרה של טראמפ. הוא נמצא עדיין בקדנציה הראשונה, ובעוד פחות משנה עליו להיבחר שוב. היכולת להדחה אלקטורלית של טראמפ קיימת. מבחינת לוחות הזמנים זה לא ישנה הרבה, כי ההליך המלא של Impeachment לא ייקח פחות זמן.

מסיבות השמורות עמם, הדמוקרטים ממשיכים במאמצים להביא ל-Impeachment הם מודעים לכך שגם אם זה יעבור בבית הנבחרים, אין שום סיכוי שזה יאושר בסנאט, אבל זה לא מרתיע אותם. למה הם מצפים? האם הם באמת מאמינים שיש להם סיכוי?

להערכתי הדמוקרטים, שעדיין לא התאוששו מסטירת הלחי האלקטורלית שהם ספגו ב-2016, אינם תולים הרבה תקוות בסיכוייהם לנצח את טראמפ בבחירות של 2020. לכן הם מעדיפים להמשיך בחקירות. זה לפחות מאפשר להם לשחרר לחץ. .

במאמר מוסגר, יש מדינה במזרח התיכון שגם בה רואים באמצעים משפטיים חלופה הולמת לבחירות דמוקרטיות.

ג. ה-Impeachment של אנדרו גונסון שיעור קצר בהיסטוריה

אין מקום להשוואה בין ניסיונות ההדחה של קלינטון וניקסון לבין המקרה של טראמפ.

בשני המקרים האלה, ההחלטה לפתוח בהליכי Impeachment התקבלה בעקבות חקירה שנוהלה עי תובעים מיוחדים, בלתי תלויים, חקירה שהסתיימה בחשיפת התנהגות עבריינית של שני הנשיאים.

במקרה של ניקסון, העבירה היתה מהותית וחמורה. אם הוא לא היה מתפטר, מאחר ולדמוקרטים היה רוב בשני בתי הקונגרס, הוא היה מורשע בבית הנבחרים, וייתכן שגם בסנאט מספיק סנאטורים רפובליקנים היו נוטשים אותו כדי להגיע לרוב של שני שליש.

אבל את מה שלא קרה אי אפשר להוכיח. לעולם לא נדע אם זה באמת מה שהיה קורה.

במקרה של טראמפ, החקירה עי Robert Mueller, שנעזר בצוות של עורכי דין ממולחים בעלי ניסיון עשיר בהרשעות, נמשכה כמעט שנתיים, ועלתה למעלה מ-35 מיליון דולר, לא הצליחה לאתר שום פגם בהתנהגות הנשיא שיצדיק פתיחה בהליכי Impeachment.

יש הרבה קווי דמיון בין ניסיון ההדחה של אנדרו גונסון והמקרה של טראמפ. גם במקרה של גונסון העילה לניסיון ההדחה לא היתה עבירה, או עבירה כביכול, של הנשיא, אלא חילוקי דעות חריפים בין הנשיא לבין מפלגת הרוב הרפובליקנית בנושאי מדיניות.

גונסון היה דמוקרט שלינקולן בחר כסגן בבחירות של 1864, בתיקווה שזה יקל על איחוי הקרע באומה שנגרם עי המלחמה. מפלת הדרום היתה כבר כמעט סופית, והגיע הזמן לשקם את ההרס. אחרי שלינקולן נרצח באפריל 1865, גונסון עלה על כסא הנשיאות והיה עליו למשול עם קונגרס שנשלט באופן מוחלט עי הרפובליקנים. הרפובליקנים, שמלכתחילה לא התלהבו מהגישה הסלחנית של לינקולן, רצו לנקום במדינות הדרום גם על המלחמה וגם על רצח הנשיא. גונסון לא השלים עם מדיניות הענישה של הרפובליקנים, ופעם אחר פעם הוא הטיל ווטו על יוזמות חקיקה של הרפובליקנים. הרפובליקנים גם חלקו על כמה מהמינויים של גונסון. בסופו של דבר המאבק המתמשך עם הנשיא נמאס לרפובליקנים, והם החליטו להדיח אותו. ההחלטה על Impeachment התקבלה ברוב גדול בבית הנבחרים, אבל היא נבלמה בסנאט על חודו של קול. היה חסר קול אחד כדי להגיע לרוב של שני שלישים. בזכות סנאטור (רפובליקני) אחד שהתעקש וסרב לציית למפלגה, ההדחה נמנעה.

היו שלוש או ארבע הצבעות חוזרות והיו על הסנאטור לחצים רבים, אבל הוא סרב לוותר ועמד על דעתו – אסור ש-Impeachment ישמש להדחת נשיא בגלל חילוקי דעות על מדיניות. גונסון סיים את כהונתו במלואה, והמסורת נשמרה – ה-Impeachment המשיך לשמש רק למטרה לה הוא נועד. מה שהדמוקרטים עושים היום הוא ניסיון להפיח רוח חיים בסיפור של גונסון.

מעטים יודעים היום את שמו של אותו סנאטור (Edmund G. Ross). הוא הונצח בספר בשם Profiles in Courage שנכתב עי הנשיא קנדי ב-1958, בעת שהוא [קנדי] כיהן כסנאטור.

ד. ה-Impeachment הפיכה חוקתית?

המאמצים הבלתי פוסקים של הדמוקרטים בשלוש השנים האחרונות להדיח את טראמפ, מאמצים שהגיעו לשיאם בניסיון ה-Impeachment הנוכחי נועדו ליצור תקדים לפיו המפלגה היריבה תוכל בעתיד להציק ולהביך את הנשיא, למנוע ממנו לבצע את מדיניותו (resistance), ובמקרים קיצוניים אפילו לנסות להדיחו בשל חילוקי דעות על מדיניות. אם זה יעלה בידם של הדמוקרטים, זו תהיה הפיכה חוקתית שתשנה סדרי בראשית ותעצב מחדש את המבנה השלטוני האמריקאי.

הייחודיות של המשטר בארהב היא שהרשות המבצעת (הנשיא) יונקת את כוחה וסמכויותיה ישירות מהעם. הנשיא לא תלוי באמון או בהסכמת הרשות המחוקקת כמו שנהוג במשטרים הפרלמנטריים השוררים במרבית ארצות המערב. מנסחי החוקה היו הרבה יותר חכמים מהמנהיגים של ימינו. הם הבינו טוב מאוד שלפוליטיקאים יש אגנדה שהיא לא בהכרח לטובת הכלל. מצב בו הנשיא תלוי בתמיכה של פוליטיקאים שמשנים את דעותיהם כל יום שני וחמישי, הוא מתכון לאי יציבות שלטונית.

במשטר פרלמנטרי הממשלה וראשה יונקים את סמכותם מבית המחוקקים. אם וכאשר הממשלה מאבדת את אמון הפרלמנט (הכנסת בישראל), היא מוחלפת או שנערכות בחירות חדשות. זה המצב אליו הדמוקרטים חותרים בתקדים שהם מקווים ליצור אם הניסיון להדיח את טראמפ יצליח.

במהלך ההתמודדות לקביעת המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, נשמעות בלי הרף הצעות מה כדאי לשנות, מה צריך לבטל ואולי בכלל להחליף את החוקה. כל אלה הם דיבורים בעלמא בלבד. שינוי, תיקון או החלפה של החוקה אפשריים רק במסגרת של שיתוף פעולה בין שתי המפלגות. באווירת ה-resistance אותה הדמוקרטים אמצו, אין שום סיכוי שדבר כזה יקרה.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

תגובה אחת על “הרבה מהומה על לא מאומה – על Impeachment ועוד”

  1. Simha Admin הגיב:

    א. עורך האתר לא מוציא צווי איסור פרסום, אתה יכול לפרסם איכן שאתה רוצה, אבל באתר (לא “פורום”) הזה ישנם קריטריונים עריכתיים.
    ב. איך אתה יודע אילו תקוות הדמוקרטים תולים או לא תולים?
    ג. כמה כסף קיבלת ממטה הבחירות של טראמפ על המאמר הזה?
    ד. אין בחוקה האמריקאית שום הוראה המונעת מנשיא שהודח בקדנציה הראשונה להתמודד שוב לנשיאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר