האם אני ימין או שמאל?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55822

הבהרות נוספות לאלה אשר הבהרותי הקודמות לא מספקות אותם, והם בכל זאת מתעקשים לראות בי מזוהה פוליטית” *** בשביל מה כל כך חשוב להם לתייג אותי?


שמחה ניר, עוד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תחת הכותרת על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר הסברתי מדוע יש הרואים בי שמאלני, ויש הרואים בי ימני, ומהי עמדתי בנושא, אבל זה כנראה לא עזר, כי כמה שאני מפנה לאותו המאמר, עדיין אנשים תקועים בעמדותיהם.

מדוע כל כך חשוב לאחרים לתייג אותי כשמאלניאו ימני“?

משום שיותר קל להשתמש במנטרה שמאלני” (או ימני“, לפי העניין) ולגלגל אלימרום עיניים מדושנותעונג, במקום להתווכח לגופו של עניין (ממש כמו הקרן“, “יפי נפשוכו’, לגבי שכמותן אמרתי: אמרת הקרןאמרת הכל, למרות שלא אמרת ולא כלום!).

לקראת ההמלצות שאני מתכוון לפרסם לקראת בבחירות הקרובות לכנסת (מועד ב’, 2019), אני מוצא לנכון להוסיף כמה הבהרות.

ראשית – גם הימין וגם השמאל הם לגיטימיים, והפיכת השמאל למשהו גס” (כולל עיוות המילה לסמול“, “000מולוכו’) היא חלק ממדורת השנאה, אותם מלבים בנימין נתניהו ואוהדיו, שהמטקבקים בישראל היום אכן מהווים מדגם מייצג שלהם.

שנית – אי אפשר לדון בנושא הזה בלי לעמוד על כך שישנן הגדרות שונות להבדל בין הימין לשמאל, ושיכול להיות מצב בו אדם יחשב כימניבתחום אחד (נניח בתחום הביטחון ויחסיהחוץ), ושמאליבתחום אחר (נניח בתחום הסוציאלי).

במקום הזה אתן את כל ההבהרות האפשריות, כדי למנוע רינונים, וכל החפץ יפרשן כהבנתו.

על ההיבט המדיני

נתחיל מההיבט המדיני, שהוא, כך נראה, המפריד העיקרי בין הימין לשמאל בישראל, ובמרכזו – איך לא – שאלת ההסדר בינינו לבין מה שוועדת אדמונד לוי קראה העם הפלשתינאי” (ואל תתנפלו עלי באמירה שאין עם פלשתינאי“, כי אני משתמש במונח הזה רק כרפרנס“, ואת הוויכוח לגופו אני משאירא לאחרים).

שתי אפשרויותהקצה בהסדר בינינו לבינם הן: א. השלכת כל היהודים לים; ב. השלכת כל הערבים למדבר, אבל כיוון שאלה אינן ריאליות לפי שום תרחיש, אני פטור מלהתייחס אליהן.

האפשרויות הפחותאויותר ריאליות הן אלה:

א. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויותאזרח מלאות ושוות לכל תושביה;

ב. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויותאזרח מוגבלות, או ללא זכויותאזרח לתושביה הלאיהודים;

ג. שתי מדינות לשני העמים, בין הים לבין הירדן;

ד. הנצחת המצב הקיים.

לפני שאומר באיזו אפשרות אני תומך, אומר מילה לטובתם ולזכותם של הקנאים האמיתיים לארץ ישראל השלמה: לשיטתם, אדמת ארץ ישראל כולה – עד לגרגרהחול האחרון – היא פיקדוןשניתן לנו עי בוראהעולם, ואין לנו כל זכות לוותר אפילו על גרגרחול אחד – אפילו במחיר של אלפי שנים של הקזת דם יהודי. אני מכבד את היושר האינטלקטואלי שלהם, הם חיים באמונתם הדתית, והם מוכנים להקריב על מזבחה חיייהודים ללא הגבלה, כולל את חייהם שלהם.

אני מכבד את יושרם האינטלקטואלי, למרות שהיהדות, להבנתי, מקדשת חיי אדם לא פחות מאשר גרגריחול, אבל פחות אני מכבד את אלה המסתתרים מאחורי נימוקי הביטחון, כאשר הם לא מוכנים להשיב על שאלות כגון אם היו מציעים לנו שלוםאמת עם כל הביטחונות, להנחתדעתכם המלאה, תמורת גרגרחול אחד מאדמת הארץ – האם תומכים בדבר?

הם לא יענו, כי השאלה הבאה תהייה אותו הדבר, אבל תמורת שני גרגריחול, ואחר כך 4, 8, וכן הלאה – עד למצב בו מדינת ישראל תוותר על כל הארץ (אולי מינוס גרגרחול אחד, ואולי גם זה לא).

הם לא יענו, כי כי השאלה הזוחלתהזאת תביא אותם בהכרח להסכמה על מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל – ולכך הם לא מוכנים להגיע.

הם לא יענו, ובמקום לענות הם יגידו אין שום ביטחון שיכול להניח את דעתנו.

כמובן שזו תשובה מתחמקת, משום שהיא מחליפה את השאלה שהם נשאלו בשאלה שנוח להם לענות עליה.

אם היה להם יושר אינטלקטואלי, הם היו עונים אנחנו מוכנים לכךוכך, ועכשיו תציעו ביטחונות – או שנקבל, או שלא.

אבל אין להם יושר אינטלקטואלי כמו לאלה שמקדשים את גרגר החול השולי של ארץ אבותינו, ולו גם במחיר אלפי שנים של דם יהודי שפוך, שאני, כאמור, מכבד את עמדתם, ושאיתם לעולם לא אתווכח.

וכעת, אם תשאלו אותי את אותה השאלה, אענה לכם בגלוי: אם היו מציעים לנו שלוםאמת עם כל הביטחונות, להנחתדעתנו המלאה, תמורת גרגרחול אחד מאדמת הארץ – הייתי תומך בהצעה ללא היסוס, אבל, מאידך, אם היו מציעים לנו את אותו הדבר תמורת ויתור על כל אדמת הארץ (עם או בלי גרגרחול לפליטה) – הייתי דוחה אותה ללא כל שמץ היסוס.

ועכשיו – כמה מפתיע! – תשאלו אותי שמחה, בין שני הקצוות שתיארת – איכן היא נקודת האיזוןשלך?

על כך אענה בהמשך.

כעת, כאמור, יש לנו לבחירה אחת מארבע אפשרויות (א. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויותאזרח מלאות לכל תושביה; ב. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויותאזרח מוגבלות, או ללא זכויותאזרח לתושביה הלאיהודים; ג. שתי מדינות לשני העמים, בין הים לבין הירדן; ד. הנצחת המצב הקיים), והשאלה היא במה לבחור.

בעניין הזה כבר הבעתי את דעתי המפורשת: יש לקיים משאל עם על הסדר מדיני בין מדינת ישראל לבין העם הפלשתינאי. המשאל הזה לא יקבע את ההסדר הסופי, כי הדבר בלתי אפשרי ללא מום עם הפלשתינאים, אלא רק יקבע את המסגרת הכללית, עי הסמכתה של הממשלה לפעול על פי החלופה שתיבחר במשאלהעם.

מבחינה טכנית, המשאל יציג את כל החלופות האפשריות, כולל השארת המצב הקיים על כנו, ואם רוצים – אפילו את האפשרויות הלאריאליות, עליהן הצבעתי לעיל, ואם אף אחת מהאפשרויות לא תזכה לרוב, יתקיים סיבוב נוסף לבחירה בין שתי האפשרויות שתזכינה במספר הקולות הרב ביותר.

על פי תוצאות המשאל, הממשלה תנהל את כל המגעים הדרושים, ומשתגיע להסכם, ההסכם יובא לאישור על פי חוק יסוד: משאלעם (אישור הכנסת ברוב 80 חכים, או ברוב 61 חכים + משאלעם נוסף).

המשאל יתקיים בנפרד מהבחירות הכלליות, בין באותו המועד, בין במועד אחר.

וכעת לשאלה שהבטחתי לענות עליה בהמשך“: בין שני הקצוות שתיארתיבין ויתור על גרגרחול אחד לבין ויתור על כל הארץ – איכן היא נקודת האיזוןשלי?

על השאלה הזאת אני לא יכול לענות מהסיבה הפשוטה – אין לי הכלים שיש בידי הממשלה, ואני גם לא יודע עד כמה אפשר למתוח את החבל בלי שייקרע. נניח שאגיד שאני מוכן לוותר על 7.342% משטחי ישע, והפלשתינים ידרשו 7.343% – מה אז? נתחיל הכל מחדש?! ומה נעשה אם הם יסכימו להסתפק ב-7.342%, אבל לא תהייה הסכמה על אילו שטחים, או על פרטים אחרים … האם גם אז נצטרך להתחיל הכל מחדש?!

והתשובה שלי לשאלה: אני בעד משאלעם שיסמיך את הממשלה לפעול לפי הבנתה ויכולתה – במסגרת שתיקבע עי הציבור, במשאלהעם הזה. כאשר יוחלט על משאלהעם, ועל האפשרויות שתוצגנה במסגרתו – אביע את דעתי, ואם הממשלה תגיע להסכם שיועמד לאישור העם/הכנסת – אביע את דעתי גם על כך.

וזה הדבר היחיד שמעניין אותי בתחום הזה, בזמן הזה: הגיע הזמן שמדינת ישראל תפסיק להתחכם ולהתחמק: רוצים להמשיך במצב הקיים? רוצים לספח את כל השטחים, עם או בלי זכויותאזרח ללאיהודים? זו זכותכם, ואם כך תחליטו – אני את שלי עשיתי, ואת הוויכוח הזה אשאיר לאלה הרואים עצמם כמחנה השלום“.

ואומר שוב, למי שזה לא ברור לו: אני לא פעיל שלום“, אני לא חלק מאלה הקוראים לעצמם מחנה השלום” (עם או בלי מרכאות). אני רק רוצה שהמדינה שלי תקבע עמדה משלה, ולאורה תלך, ואם הממשלה/הכנסת/המדינה תאמר שהיא רוצה להמשיך במצב הקיים – אני לא אביע דיעה, ואשאיר את הדיון לאלה שנושא השלום הוא בלב האג’נדה שלהם.

לי עצמי יש אג’נדה ברורה משלי, והיא אחרת: מאבק על תרבות השפיטה והשלטון במדינת ישראל.

אם מדינת ישראל הייתה אומרת בגלוי התייאשנו מהחתירה לשלום, אין פרטנר לשלום, הערבים לא רוצים שלום אלא להשמיד את מדינת ישראל מבחינת תרבות השלטון, כשיטתי, זה לגיטימי (בין אם אני אוהב זאת, בין אם לאו).

אבל אם המדינה מנסה להעמיד פנים של שוחרתשלום כפייתית וחסרתתקנה, ולהציג את הערבים כסרבנישלום להכעיס – זה לא תרבות השלטון, זו אחיזה עיניים ואוזניים, מסע של יחצנות שאין לי כל עניין בו. ראו:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

ובדבר אחד אני בטוח: ישנם כבר סימנים רבים לכך שגם ממשלת שמאל – אם תקום – תמשיך בגרירתהרגליים הזאת, ותתחמק מקביעת עמדה, ואז אני אתקוף גם את ממשלת השמאל – בדיוק בנקודה הזאת.

על ההיבט הביטחוני

אני לא מומחה בענייני צבא ובטחון, ואני גם לא מתיימר להיות כזה. אני רק מתכופף ומלקט את כל הנקרה בדרכי.

מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה, בשלוש חזיתות, לפחות: החמאס ברצועת עזה, הרשפ בגדה המערבית, החיזבאללה בצפון ובכל מקום שהוא.

אני לא פציפיסט, ואני מכיר בכך שמדינת ישראל זכאית להגן על עצמה, אבל השאלה היא איך לממש את הזכות הזאת.

ניקח את רצועת עזה כדוגמה: בעניין הזה אין למעשה כל מחלוקת בין המתמודדים העיקריים בבחירות הקרובות לכנסת (מועד ב’, 2019).

כך ראש הממשלה המכהן, ביבי נתניהו, על המצב בדרום (ההדגשות שלי):

אני שומע דיבורים על כך שאני נמנע לצאת למערכה רחבה בגלל הבחירות. זה לא נכון. מי שמכיר אותי יודע שהשיקולים שלי עניינים ושאני פועל בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הביטחון בתקיפות ובשיקול דעת. אם הדבר ידרש, נצא למערכה. עם בחירות או בלי. נעשה את מה שדרוש למען מדינת ישראל, ואויבנו ירגישו היטב את נחת זרוענו“.

וכך יור מפלגת כחוללבן, בנימין גנץ, גם הוא על המצב בדרום (גם כאן ההדגשות שלי):

יור כחול לבן, בני גנץ, סייר היום (שלישי) בעוטף עזה יחד עם חבריו לרשימה ואיים כי יפעל כראש ממשלה לכתוש באש את כל המרחב ולהיכנס קרקעית לרצועה אם יהיה סבב לחימה נוסף. מדובר בקו קיצוני יותר מזה שהוביל גנץ בבחירות הקודמות. גורמים בכחול לבן אישרו היום שבמפלגה הוחלט להקצין את המסרים הביטחוניים כדי לקרוץ למצביעי ימין ולנסות להגדיל את גוש המרכזשמאל.

אנחנו לא מתכוונים שההרתעה תמשיך להיות שחוקה, אנחנו לא מתכוונים שהמודל הזה של עוד סבב ועוד סבב ועוד עפיפון ועוד טיל ועוד עניין, יימשך“, אמר גנץ, בפעם הבאה שיקרה כאן משהו אנחנו נוודא שהסבב יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו“.

מילתהמפתח היא כניסה קרקעית“, שגנץ משתמש בה וביבי לא, אבל אין – ומעולם לא הייתה – מחלוקת על כך שבמבצעים כאלה אי אפשר להשיג את המטרה בלי כניסה קרקעית, וכאן נכנס לתמונה גורם נוסף, שחוזר על עצמו שוב ושוב, ורק הילד הקטן – אנוכי – חוזר שוב ושוב על הפזמון, ואין השומע: מבצעים כאלה לעולם נגמרים כאשר הקהילה הבין לאומית והאם העברייה הקולקטיבית אומרות: עד כאן!

הקהילה הבין לאומית אומרת כך כאשר מספר ההרוגים בצד הערבי מגיע ל-1,000 או 2,000 הרוגים;

האם העברייה הקולקטיבית היא פחות סובלנית, והיא מתערבת כאשר מספר ההרוגים אצלנו מגיע ל-70 או 100 – אולי 150.

אכן, במישור הבין לאומי נמצא לנו כיום דונאלד טראמפ, אשר יטיל וטו על כל החלטה של מועצת הביטחון להפסקת אש, אבל לאם העברייה הקולקטיבית יש אינטרסים משלה, והיא לא מחכה למועצת הביטחון, ולא מתפלשת בעפר רגליו של דונאלד טראמפ.

מה צריך לעשות בנושא? האם הפתרון הוא צבאי או מדיני?

אם הצורך מתעורר בדחיפות, אי אפשר להתחיל לחפש פתרונות מדיניים – ויש להכות באוייב כמו שצריך וכמו שאנחנו יודעים ויכולים – אבל בלי אשליות שאפשר לפתור את הבעיות בזבנגוגמרנו, כי, כאמור, לקהילה הבין לאומית ולאם העברייה הקולקטיבית יש say משלהן.

והמסקנה: יש לחפש פתרון מדיני.

לא, זה לא יהיה קל, משום שהשנאה ההדדית (“אדבח אליהודמחד, ומוות לערביםמאידך) הינה עמוקה עד כדי כך שכל הקורא להסדר בצד העזתי דמו בראשו, וכל הקורא להסדר בצד הישראלי מסתכן בתווית שמאלני/סמולניוכו’ דמו בראשו.

ובמישור הפוליטי הפניםישראלי זה בוודאי לא סחורה” – עובדה שלא בנימין נתניהו ולא בנימין גנץ מדברים במערכת הבחירות על הסדר מדיני, אלא רק על כניסה קרקעית“, “הסבב האחרוןוכו’.

אז אני בעד כל ניסיון אפשרי להסדר מדיני.

כן, כן, זה לא יהיה קל. זה יהיה הרבה יותר קשה במיוחד מול עזה, שם שולט החמאס, בןטיפוחן של ממשלות הליכוד, מאשר מול הרשפ בגדה המערבית/יוש, תקראו לזה איך שתרצו, ואני לא צריך לפרט, כי הדברים ידועים.

לא, אני מכיר את הפזמון אין עם מי לדבר“, והערבים רוצים רק להשמיד את מדינת ישראל, ולזרוק את כל היהודים לים“, והשאלה היא אם צריך או לא צריך לחפש נתיבות להסדר שינמיך את להבות השנאה, ויחסוך דם יהודי הנשפך עדיין, 75 שנים אחרי השואה.

אם, לדעת הימין, צריך – האם מדינת ישראל, אשר למעלה מ-40 שנה נשלטת עי הימין הפוליטי עושה זאת?

אם היא עושה זאת – מדוע אנחנו לא רואים, לא את העשייה ולא את התוצאות?

ואם היא לא עושה זאת – מדוע היא לא עושה זאת?

ואם, לדעת הימין, לא צריך – אזי בכך אני חולק על הימין, ואתם רשאים לראות בי שמאלני, סמולני, 0000מולני – כל מה שתרצו.

ולפני שאתם משליכים את האחריות לפתחם של הערבים – קראו את זה:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

ממש מההתחלה, עם דגש מיוחד על הקונסטנט שבמשוואה.

זאת התשובה, בנושא הזה, לשאלה אם אני שמאל או ימין: אני בעד חתירה לשלום, גם היא נראית קשה כקריעת ים סוף, ואני בעד יושר אינטלקטואלי של הנהגת המדינה, שתהייה מסוגלת לבוא אל העם ולומר דברים כגון אנחנו עשינו את כל האפשר, לצערנו לא הצלחנו, נוכחנו שהערבים לא רוצים שלום, ואין מה לדבר.

אבל, כמו שכבר ציינתי לעיל, אם המדינה מנסה להעמיד פנים של שוחרתשלום כפייתית וחסרתתקנה, ולהציג את הערבים כסרבנישלום להכעיס – זה מסע של יחצנות שאין לי כל עניין בו.

על ההיבט הכלכלי

בתחום הכלכלי, ההבדל הבסיסי בין הימין הקלאסי לבין השמאל הקלאסי הוא כהבדל שבין הקפיטליזם לסוציאליזם. הנושא הזה מעולם לא הטריד אותי במיוחד, הם משום שעיקר מעייני הוא בזכויות האזרח ותקינות השלטון, הן משום שהכלכלה אינה בתחום התמחותי, ואולי גם משום שכמעט אין בעולם קפיטליזם מוחלט, או סוציאליזם מוחלט. קפיטליזם שאומר שכל אדם דואג לעצמו, ואם העניים ייזרקו לרחוב – שייזרקו, או סוציאליזם כזה שאומר שכל בני האדם נולדו שווים, שהעשיר והעני זקוקים לאותה קורת גג, ולאותה כמות אוכל, ולכן יש לחלק את כל המשאבים באופן שוויוני: נותן כפי יכולתו, מקבל לפי צרכיו.

אין דבר כזה (אולי היה בקובה של פידל קסטרו).

בפועל ברוב המדינות קיים תמהיל כלשהו בין הקפיטליזם לבין הסוציאליזם, וקטונתי מלהביע עמדה באשר לאיןסוף הגוונים האפשריים. אציין כי גם מדינת ישראל אינה לגמרי אנטיסוציאלית: אמנם ישנן כל מיני הטבות לעשירים, אבל יש גם חוק חינוך חובה חינם (לא לגמרי …), יש ביטוח לאומי, יש מס הכנסה מדורג, וכו’, ולמעשה בכל שנות המדינה הכלכלה התנהלה בתחום האפור שבין הקפיטליזם המוחלט לבין הסוציאליזם המוחלט, עם תנודות לכאן או לכאן.

אז לא לי המלאכה לבוא ולומר תנו לי קצת יותר סוציאליזם/קצת יותר קפיטליזם.

יחד עם זאת, בבחינת פטור בלאכלום איאפשר, אביע כאן דיעה זהירה, ואתבסס על הקורה בארהב בתחום הזה, בו המפלגה הרפובליקנית מייצגת, פחות או יותר, את הקפיטליזם, ואילו המפלגה הדמוקרטית מייצגת, פחות או יותר, את הסוציאליזם.

הקפיטליזם האמריקאי אומר שאם ניתן הטבותמס לעשירים, הם ייצרו יותר מקומות עבודה, וזה יהיה טוב גם לפרולטריון.

אלא מאי? הנתונים הרבשנתיים בארהב שאחרי מלחמת העולם השנייה (לא כולל את הארי טרומן, שקיבל את הכלכלה באמצע המלחמה, ואת דונאלד טראמפ שעדיין לא אמר את המילה האחרונה) מראים שלא כך הוא: בתקופות כהונותיהם של הנשיאים הרפובליקנים יש לנו עלייה שנתית ממוצעת של האבטלה בשיעור 0.386%, לעומת ירידה שנתית ממוצעת של 0.436% באבטלה אצל הנשיאים הדמוקרטים.

הוסף לכך, למשל, את מחירי השירות הרפואי בארהב, ובמיוחד את מחירי התרופות, וקיבלת תמונה די ברורה על הקפיטליזם החזירי האמריקאי.

ולסיכום עמדתי לעניין הנושא הכלכלי: אני נוטה שמאלה מהמרכז, לכיוון הסוציאליזם, אבל בשום אופן לא מתקרב לכיוון הקומוניזם.

מכל מקום הטענה לפיה סוציאליזם=קומוניזם=דיקטטורה אינה מקובלת עלי, ועליה הבעתי את דעתי בנפרד.

זכויות האזרח לכל

במדינת ישראל כל מי שמדבר על זכויות האזרח, מיד מודבקת לו תווית של שמאלן“, והמהדריןיוסיפון גם סמולן“, ושאר עיוותים המאפיינים את מי שאין לו מה להגיד, ושפתיו זבות את ריר השנאה.

מדוע השמאל מזוהה עם זכויות האזרח?

לא משום שהשמאל דואג יותר מהימין לזכויות הנאשם בביהמש לתעבורה, או לזכויותיו של האזרח הקטן העותר לבגץ כנגד עוולות השלטון – בכל אלה לא השמאל ולא הימין דואגים לזכויות האזרח.

מתי השמאל דואג לזכויות האזרח יותר מהימין? כאשר מדובר בזכויות האזרח של הערבים, אשר במדינת ישראל עדיין אינן ברורותמאליהן.

ומתי הימין דואג לזכויות האזרח יותר מהשמאל? כאשר מדובר בזכויות האזרח של המתנחלים, אשר, לטעמו, מקופחים בבג”ץ (טענה שאינה משוללת יסוד).

אלא מאי? כאשר יהודים דואגים לזכויות האזרח של יהודים, הרי זו טמפרטורת החדר“, ואילו כאשר יהודים דואגים לזכויות האזרח של ערבים, הם מיד חוטפים כינוייגנאי.

אז אני לא ימין ולא שמאל, וכמו שאתם רואים באתר הזה, אני בעד זכויות האזרח לכל: ליהודים ולערבים, לנאשמים בבתיהמש לתעבורה, לעותרים לבגץ, ולכל מי שנדפק על ידי רשויות המדינה, ושאר הרשויות.

לכן אני מציע את עצמי כשר המשפטים וזכויות האזרח של מדינת ישראל, ולהבדיל מאיילת הכושלת, אני אהיה שר המשפטים של כווווולם.

וזה אומר שאם אני והשמאל דואגים האזרח – זה לא משום ששמחה ניר זה שמאל, אלא משום שהשמאל הוא שמחה ניר, במידה מסויימת, חלקית למדי, מועטת מדי.

סיכום, ותרגיל אינטלקטואלי

זו תשובתי לכל אלא שלא מכירים אותי, ורואים בי סמולני“.

אני מקווה שיפסיקו לפקפק בכנותי, כאשר אני מגדיר את עצמי כבלתי מזוהה פוליטית“, משום שבמדינת ישראל המזוהות הפוליטית נקבעת לפי הימיןשמאל, והן הימין והן השמאל אינם כוס התהשלי.

האם תמיכתי הנוטה במעט שמאלה בנושא הכלכלי הופכת אותי למזוההעם השמאל?

כדי לענות על השאלה הזאת, בואו נעשה תרגיל אינטלקטואלי:

נניח שכל ערביי ישראל והשטחיםעוברים מרצונם למקומות אחרים, וכבר אין את מי לשנוא וממי לפחד;

נניח שבנימין נתניהו – מרצונו או שלא מרצונו – יורד מהמפה הפוליטית, וכבר אין מי שיטיף לשנאה ולפחד.

מה יקרה אז? המוני הפרולטריון שהיום תומכים בביבי ובקפיטליזם שלו יברחו מהקפיטליזם וינהרו באוטובוסים, שיירותשיירות, אל חיקו החמים של השמאל המגונה, עוכרישראל – ומעמד הפועלים יקום לתחייה.

והם ימצאו אותי שם.

הם ימצאו אותי שם כי אני גדלתי במשפחה קשתיום.

הם ימצאו אותי שם כי אני חייתי כל ימי מיגיעתי האישית, וגם את לימודי באוניברסיטה מימנתי מעמלי האישי.

והם ימצאו אותי שם, כי הם יבינו שהקפיטליזם לא דואג להם, אלא לעשירים.

היום הם לא מסוגלים להבין זאת, כי השנאה מעוורת את עיניהם, מחר, כשלא יהיה את מי לשנוא, זה יהיה משהו אחר לגמרי.

ונקודה אחרונה, על פי אותו התרגיל האינטלקטואלי: כאשר הארץ נקייהמערבים, והשטחיםפנויים להתיישבות יהודית בכל רחבי הארץ השלמה, הבגץ כבר לא יצטרך להיות אוהב ערביםוכו’, ואז כל הזועקים הסמולנותשל בית המשפט יבינו את מה שאני אומר כל הזמן לחברי – מימין ומשמאל – הרוקדים על הגגות כשבית המשפט פוסק לטעמם הפוליטי, ומייללים כאשר הוא לא מספק להם את הסחורה הפוליטית לה הם מצפים: הבעייה אינה בנטייה הפוליטית של השופטים, אלא בתרבות השפיטה הקלוקלת שלהם.

וגם זה לא ימין, ולא שמאל, אלא זכויות האזרח, שהשופטים משתינים עליהן, ואילו עלי הן מקודשות.

ראו: על השמאלנות וזכויות האזרח, ועל ביהמ”ש העליון כשמאל מזוייף.

___________

וראו גם:

לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת דיניין

לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

איילת שקד, סיכום סופי (בכפוף לשימוע): בצאתך לנצח מלשכת שר המשפטים – אל תשכחי לכבות את החושך!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר