אכן, קל מאוד לתת תחזיות לגבי העבר, אבל זו לא הקלאסה שלי, וכמו שאמר נשיא ארה“ב המנוח, ג’ון פיצג’ראלד קנדי, We choose to go to the Moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard.

וכך גם אני.

זה כמה מערכות בחירות שאחרי כל אחת מהן אני מפרסם סדרת מאמרים תחת הכותרת בין בחירות לקואליציה, אותה אני מתחיל למחרת יום הבחירות ואחרי ההנג–אובר, אלא שזה כבר מתחיל לשעמם, אחרי כל האמנם–אבל–ויחד–עם–זאת–ובסיכומו–של–דבר–הכל–תלוי–ב…

אנחנו מכירים לעייפה את כל הטוק–שואוז האלה.

הפעם אני מתחיל את הסדרה לפני יום הבחירות, ואחרי פרסום הסקרים האחרונים המותרים על פי החוק.

אני עושה זאת because that challenge is one that [I am] willing to accept, one [I am] unwilling to postpone, and one [I] intend to win, and the others, too, כפי שאמר קנדי, בהמשך הדברים.

לפי הסקרים האחרונים יש לרשימת כחול–לבן יתרון מסויים על פני הליכוד, ומאידך, לגוש הימין יש יתרון על פני השמאל, ובנסיבות רגילות בנימין נתניהו אמור להקים את הממשלה, אפילו אם מפלגתו לא תהייה הגדולה בכנסת.

אמרתי בנסיבות הרגילות, כי הנסיבות הפעם אינן רגילות, וביבי עשוי למצוא עצמו, במוקדם או במאוחר, על ספסל הנאשמים, כנאשם בעבירות שחיתות חמורות ביותר.

אמנם החוק לא מחייב את התפטרותו של ראש ממשלה עם הגשת אישום פלילי נגדו, אבל כמה משותפותיו הפוטנציאליות כבר הכריזו שהן לא תשבנה איתו בממשלה, אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום.

אם ביבי ירכיב את הממשלה הבאה, ואם שותפותיו יעמדו בדיבורן, ממשלתו תהייה קצרת–ימים, והשאלה מה אז.

אפשרות אחת היא שח“כ אחר מהליכוד ירכיב את אותה הממשלה, אבל אז תתחיל מלחמת הדיאדוכים בתוך הליכוד.

חמישה עשר מועמדי הליכוד, אחרי ביבי, הם יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן, גדעון סער, מירי רגב, יריב לוין, יואב גלנט, ניר ברקת, גילה גמליאל, אבי דיכטר, זאב אלקין, חיים כץ, צחי הנגבי, אופיר אקוניס, יובל שטיניץ.

הבולט בהם הוא גדעון סער, הצ’ילבה של ביבי נתניהו, שפרש לתקופה קצרה מהכנסת, והפעם חזר וכבש בסערה את המקום החמישי ברשימת הליכוד – למגינת ליבו של ביבי. אם ביבי היה תומך בו, הוא היה מגיע בהליכה למקום השני, אבל ביבי אף פעם לא עשה מאמצים כלשהם, אם בכלל, להכשיר את דור ההמשך של הנהגת הליכוד.

לא רק שסער רואה את עצמו כראש הממשלה אחרי ביבי, אלא שגם אחרים רואים אותו כך, וזכור לי כי אי–אז בעשור הקודם אמר מישהו משהו מעין אני לא יודע מי יהיה ראש הממשלה הבא, אני יודע מי יהיה ראש הממשלה בעוד עשר שנים: גדעון סער.

לבד מכך שספק אם ביבי ייתן לגדעון סער תיק משמעותי (אם בכלל) בממשלתו קצרת–הימים, אני גם לא רואה את גדעון סער יושב בממשלה שלאחר ביבי, בראשות הקודמים לו ברשימה (יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן).

מצד שני, אני לא רואה את שלושת הנ“ל יושבים בממשלה בראשות סער, כי הם הרי נבחרו במקום גבוה יותר בפריימריז של הליכוד, ומדוע יוותרו לו על הבכורה.

ולא רק על הבכורה, אלא גם על המשנות–לבכורה ועל הסגנות–לבכורה, שהרי אם יולי יהיה ראש הממשלה, כץ ירצה את תיק האוצר, ארדן ירצה את תיק החוץ, ועל תיק הביטחון וביטחון הפנים יריבו יואב גלנט (מקום 8 ברשימת הליכוד) ואבי דיכטר (11). אמנם הם במקומות נמוכים יותר, אבל שני ח“כים גם הם קבוצת לחץ כלשהי, כאשר כפות המאזניים כמעט שקולות.

צריך להביא בחשבון כי גדעון סער מבין שבלי נתניהו, הדמגוג סוחף–הקולות,הליכוד יהיה צל של עצמו, ואם הוא, סער, ידחה לארבע שנים את ההתמודדות על ראשות הליכוד ומועמדה לראשות הממשלה, הוא אמנם עשוי לזכות בראשות הליכוד, אבל לאחר הבחירות הבאות, לכנסת ה-22, הוא עשוי למצוא את עצמו בראשות הליכוד, עם 20 או 15 מנדטים, ובדרך ל-0 מנדטים בכנסת ה-23 – משהו מעין שינוי 2.0.

וכאן אנחנו מגיעים לתחזית הגרוטסקית שלי: פרישה של ח“כים מהליכוד, וחבירה לכחול–לבן, לממשלה בראשות בני גנץ.

ואודה: אני לא נותן לגרוטסקה הזאת יותר מ-15% סיכויים, אבל אם היא תתרחש, תזכרו שאמרתי לכם.

מי ומי בפורשים?

ראשון, איך לא, גדעון סער עצמו.

אחריו אבי דיכטר, זאב אלקין וצחי הנגבי – שלושת המוהיקנים האחרונים שנשארו בפוליטיקה ממפלגת קדימה 1.0. יש להם “ותק מוכח” בפרישות כאלה.

הנה, כבר עכשיו יש לנו ארבעה פורשים, ומי שזוכר את שאול (“בית לא עוזבים“) מופז יודע כי גם לעקרון הדומינו יש “ותק מוכח“.

לפי הסקרים האחרונים, הסקרים שהכי מיטיבים עם הימין נותנים לגוש הימין 66 מנדטים, ולשמאל 54. במקרה כזה די בפרישתם של 7 ח“כים מהליכוד כדי ליצור סיעה מוכרת, והדבר אפשרי לפי חוק מופז.

ואם הפער יהיה קטן יותר, יהיה צורך לתקן את חוק מופז.

להזכירכם: כדי למנוע תופעות של כלנתריזם (פרישת ח“כ מסיעתו כדי לקבל טובות הנאה ממפלגה אחרת) קבעה הכנסת, בחוק, כי חבר כנסת שפרש מסיעתו ולא התפטר מהכנסת סמוך לזמן פרישתו מנוע מלהתמודד בבחירות הבאות לכנסת במסגרת סיעה שהייתה כלולה בכנסת היוצאת.

יחד עם זאת, כך החוק, שליש או יותר מסיעה בכנסת יכולים לפרוש ממנה, בלי שההוראה הזאת תחול עליהם.

לימים, כאשר ביבי נתניהו רצה לקלוט את פורשי קדימה, הוא העביר תיקון לחוק, לפיו די בפרישה של שבעה ח“כים מסיעתם, גם כאשר הם פחות משליש מהסיעה, והתיקון הזה זכה לכינוי חוק מופז.

הנה כי כן, אם הפער בין גוש הימין לגוש השמאל יהיה פחות מהאמור לעיל, יהיה די בפרישה של פחות משבעה ח“כים מהליכוד, אבל זה יצריך תיקון לחוק מופז, והפעם, מן הסתם יתהפו היוצרות: ביבי, שהעביר את חוק מופז יתנגד הפעם לתיקון, אותו תציע סיעת כחול–לבן – קדימה 2.0.

כמה מפתיע.

כמה מפתיע מצד מי שאמר שכהונתו של ראש ממשלה לא צריכה להיות יותר משתי קדנציות, ועשיו הוא רץ לקדנציה חמישית.

עכשיו אולי תבינו למה אני חובב גרוטסקות.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

פורסם ב- בחירות לכנסת ה-21, 9.4.2019, מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, פוליטיקה זה לא משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל, פוליטיקה זה משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל