סמרטוט אדום – טור שבועי, 14 באוגוסט, 2007: הטרנספרופסור מאוניברסיטת תל-אביב

סמרטוט אדום – טור שבועי, 14 באוגוסט, 2007: הטרנספרופסור מאוניברסיטת תל-אביב


גדעון ספירו 16.08.2007 17:48
100% ישראלים

100% ישראלים


הטרנספרופסור מאונ’ תל-אביב *** פרופסור הלל וייס – הארטיסט *** אלימות נשית גואה *** THE MARKER מנתק מגע



הטרנספרופסור מאונ’ תל-אביב

פרופסור גדעון ביגר, המלמד בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב מגייס את יוקרתו האקדמית למען חילופי אוכלוסין בין ישראל לפלסטין למקרה ויוגשם רעיון שתי המדינות. (הארץ  14 באוגוסט 2007). חילופי האוכלוסין יעשו לפי הצעתו על ידי שינוי קו הגבול סמוך לקו הירוק,  כך שמאתיים אלף פלסטינים אזרחי ישראל החיים  “לאורך הרצועה מסנדלה  ומוקביילה בצפון ועד לכפר קאסם בדרום שהיא אוכלוסיה מוסלמית כולה” יועברו על כפריהם אל שטח המדינה הפלסטינית, ואילו 200 אלף מתנחלים החיים בשטחים הכבושים מצידו המזרחי של הקו הירוק יעברו  עם  השטח לתחומי ישראל.

לדידו של הפרופסור “אין מנוס” מפתרון זה, שהרי לדבריו זה טבעה של מדינת הלאום. הפלסטינים  יחיו במדינת לאום פלסטינית,  והיהודים במדינת לאום יהודית. הוא מביא דוגמאות מהעולם לפיהן “יותר מ-95 אחוזים מתושבי איטליה הם איטלקים, אוכלוסיית יוון היא יוונית, אסטוניה מאוכלסת באסטונים ופולין בפולנים”.

כבר כאן מגלה הפרופסור אי ידיעה, כדי לא לומר בורות, כאשר  שכח או לא עודכן, כי באסטוניה למשל רק 65 אחוזים הם אסטונים, קרוב ל-30 אחוזים הם רוסים והשאר אוקראינים ופינים.

הפרופסור יוצא מנקודת הנחה שהמדינה הפלסטינית תהיה ללא יהודים, ועל כן אך טבעי הוא שישראל תעשה כל מאמץ להקטין את האוכלוסייה הערבית.

אלא שהצעת הפרופסור לא פותרת לשיטתו  את הבעיה,  שהרי גם אחרי שישראל תפחית מאוכלוסייתה 200 אלף אזרחים בגין העברת האזור המוצע, עדיין אחוז האוכלוסייה הערבית יהיה גבוה,  14 אחוזים.

הפרופסור מציין שבאזורים שונים בעולם בוצעו בעבר  חילופי שטחים וחילופי אוכלוסין מבלי לשאול את התושבים. במלים אחרות, אומר הפרופסור, אין כל מניעה לשלול את אזרחותם של 200 אלף אזרחים ישראלים בהסכם שיעשה מעל לראשם. 

רעיון  חילופי אוכלוסין באמצעות העברת קו הגבול היה יכול להיות בר מימוש אם האזרחים בהם מדובר היו מביעים הסכמתם. אולם שלילת אזרחותם מבלי לשאול לדעתם, הוא בלתי מוסרי ובלתי דמוקרטי והוא למעשה טרנספר תוך שימוש במכבסת מלים.

המוקש של פרופסור ביגר טמון בגזירה שווה שהוא גוזר בין ערביי ישראל לבין המתנחלים, וזו הרי הונאה, גם אם היא מנוסחת בלשון אקדמית.

אין סימטריה בין שתי האוכלוסיות. המתנחלים הם פולשים לחבל ארץ לא להם, שנכבש במלחמה, ועל כן כל עוד מצב הכיבוש נמשך, אסור למדינת העם הכובש להעביר את אוכלוסייתו לאדמות העם הנכבש. אמנות בינלאומיות, כמו ג’נבה ורומא, קובעות כי מעשה זה הוא פשע מלחמה. האיסור הזה הוא אחד הלקחים ממלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים העבירו מתנחלים מגרמניה לשטחי הכיבוש בפולין במסגרת רעיון הגרמניזציה.  כמה אירוני הוא שישראל ממשיכה בנושא זה את הפרקטיקה של הכובש הגרמני במסגרת תהליך של “ייהוד השטחים”.

לעומת זאת הפלסטינים אזרחי ישראל, אינם פולשים לארץ לא להם, אלא הם עם ילידי שחי כאן בטרם באו היהודים, ולכן הרעיון להעבירם ממדינתם תוך שלילת אזרחותם, הוא חלק ממדיניות גזענית שיונקת את השראתה ממשטר האפרטהייד אותה מבטאת שיטת ברק-נתניהו  במשפט “הם שם ואנחנו כאן”.

ראוי להוסיף כי רעיון המדינה הפלסטינית “נקייה מיהודים” מבוטא בעיקר על ידי יהודים, ולא במקרה לא נמצא היום מנהיג פלסטיני  שייתן לו יד.

הנשיא הפלסטיני המנוח ערפאת, אמר בשעתו כי אין התנגדות שמתנחלים שירצו להישאר במדינה הפלסטינית כאזרחי פלסטין יוכלו לעשות זאת ובתנאי שיהיו אזרחים שומרי חוק הנשמעים למרות הממשלה. כמובן שאין, או כמעט אין, יהודים בשטחים הכבושים שיביעו נכונות לחיות במדינה פלסטינית לאחר שהתרגלו במשך 40 שנות כיבוש לחיות במשטר אפרטהייד עם  כל זכויות היתר. הרעיון כי זכויות אלו יילקחו מהם, וכי הישובים היהודים לא יהיו יותר סגורים לפלסטינים, ואריאל למשל תהיה עיר מעורבת בדיוק כמו עכו, מעבירה בהם חלחלה. אם פתרון שתי המדינות ימומש, ואני שייך לאלה שסבורים כי הסיכויים לכך הולכים וקטנים,  היהודים הם אלה שיסרבו לחיות במדינה הפלסטינית.

מה שפרופסור ביגר מכנה “אין מנוס” הוא ביטוי לרחשי לב לאומניים וגזעניים, והתשובה לכך היא שאין מנוס אלא לדחות את האין מנוס של הפרופסור.

פרופסור הלל וייס – הארטיסט

הפה הגדול שפתח פרופסור הלל וייס מאוניברסיטת בר אילן על מח”ט חברון יהודה פוקס,  בעקבות פינוי שתי משפחות מחברון, מה שהתקבע בתקשורת כקללות וייס,  היה הצגה אחת גדולה, בדיוק כמו הפינוי, שהצבא הקציב עבורו 3,000 חיילים.

לאור התרעומת והביקורת שרוחשים בקרב השמאל וחלק מהמרכז הליברלי על תיפקוד הצבא כשרת, מגן, תומך וסוכך על המתנחלים, חשוב היה ליצור מצגת נגדית, בשיטת הישראבלוף במערכון של הגששים,  כאילו הצבא  הוא “ניטרלי” ולא שייך לשום מחנה פוליטי.  לא אתפלא אם יתברר ביום מן הימים שוייס בכלל תיאם בחשאי עם הצבא, את סדרת הקללות הקיצוניות כדי ליצור בציבור אמינות של עימות בין המתנחלים לצבא, וכך להרגיע את השמאל הציוני והמרכז הליברלי, בבחינת “הצבא הוא של כולם”.  לצערי יש קונים להצגה, ואלה לא מאתרים  את המסר הסמוי של הצבא , שאם בשביל לפנות שתי משפחות צריך אלפי חיילים ושוטרים, כמה נצטרך כדי לפנות רבע מיליון מתנחלים?  אין ברירה, צריך להשלים עם השוד והגזל. במלים אחרות אומרים הרמטכ”ל, שר הביטחון וראש הממשלה כי יותר קל ויותר מאחד להמשיך את הכיבוש ולהרוג פלסטינים .

במסגרת משחקי המלחמה  וההצגות בין המתנחלים לצבא יש לראות גם את הדרישה של שר הביטחון מאוניברסיטת בר אילן להעמיד את וייס לדין, ואת מודעת הגינוי בעיתון הארץ של עמיתיו של וייס מסגל המרצים בבר אילן. ואכן, מול וייס שדורש לחזור לשארם אל שייח ולגבולות ההבטחה האלוהית בגרסתה המקסימילת, נראים ונשמעים תומכי ההתנחלויות והכיבוש כמו חותמי מודעת הגינוי בהארץ או  ברק ואולמרט, כשיא השפיות. זהו תפקידו של וייס במשחק.

החרדים לגורלו של פרופסור וייס יכולים להירגע. שערה לא תיפול מראשו, שום רע  לא יאונה לו.  מי שדואג לפרנסתו של וייס, שמא יפוטר , יכול להסיר דאגה מליבו.  לא מפטרים פרופסור על כך שהוא מקלל,  ובנוסף, כאמור לעיל, הצבא בסופו של דבר הוא בן בריתו של המתנחל פרופסור וייס, שומר עליו ומאפשר לו לחיות ברווחה במשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים.

בנפרד מכל הקקפוניה וההתרגשות  המלאכותית כאמור,   בדיקת הטקסטים של  קללות וייס לגופם, במנותק מהרקע בו נאמרו, יגלה שם  פניני  ניסוח שנלקחו מהמאבק נגד כוחות הכיבוש –  צבא, מתנחלים, משטרה  ושב”כ.

 האזנתי לטקסט העסיסי של וייס,  שהופיע במלואו  באתר האינטרנט של ידיעות אחרונות YNET.

הסכיתו.

וייס: “השוטרים אלימים, הצבא אלים” – נכון, אבל לא נגד המתנחלים,  אלא נגד הפלסטינים ומפגיני השמאל.

וייס על מח”ט חברון (אני מדלג על האיחולים לילדיו ואשתו): “שימוגר במלחמה” – ואני מוסיף במלחמה נגד הכיבוש, אמן כן יהי רצון.

וייס: “שיהפכו את המדינה על פניה, שימרדו בה” – על כך אנו עובדים כבר שנים.

וייס: “מדינה של פושעים ומושחתים” – מי יכול לחלוק על כך?

וייס על בית המשפט העליון: “בית נבלים שצריך לפזר בחוק או בכוח” – בהחלט, לנוכח פסיקותיו המגבות את הכיבוש, ההתנחלויות והאפרטהייד בשטחים הכבושים.

וייס על השוטרים: “איבדו צלם אנוש – גרועים מהגרמנים” (לא פירט לאלו גרמנים כוונתו. הדעת נותנת לא לאלה של היום) – צודק. הפלסטינים חשים בכך יום יום כבר 40 שנים.

באחת – וייס , הפרופסור לספרות, חטא בגניבה ספרותית מהשמאל. יש לתבוע אותו על תשלום תמלוגים מחד גיסא, והטעיית הציבור מאידך גיסא, שהרי השתמש בסיסמאות שלנו למטרות שלא לשמן נועדו.

אלימות נשית גואה

בטבריה הזעיקו  שכנים  את המשטרה לאחר שבכיים וצרחותיהם של שני עוללים לא פסק שעות ארוכות. לשוטרים, שפרצו לדירה,  התגלה מראה זוועה. אמא מתעללת בשני ילדיה בני השנתיים ושלוש. על גופם התגלו סימני הצלפות בחגורות, אחד מהם היה מוכה וחבול עם סימני דם בפנים, השני התגולל בתוך שתן וצואה, ושניהם מאחורי דלתות נעולות צורחים ובוכים. האם חשבה שאלו שיטות חינוך ראויות.

זה לא מקרה ראשון של אם המתעללת בפרי בטנה.

מדובר בתופעה הולכת ומתפשטת, לא רק בארץ. הדימוי של האם הדואגת לשלומם וביטחונם של ילדיה, העוטפת אותם באהבה  וסוככת עליהם מכל רע, הולך ונסדק. אחד מחוליי החברה המודרנית, הוא, שהאלימות והכוחנות שהיו שם נרדף לסוג של גבריות, עבר ועובר טרנספורמציה ומספר הולך וגדל של נשים לוקות בו. בחלקו זהו עיוות של המאבק לשוויון.

נשים במספר הולך וגדל נטמעות ומשתלבות בעולם המושגים האלים של החברה הקפיטליסטית.

נשים בתפקידי לחימה אלימים בצבא, נחשב בעיני אחד מענפי הפמיניזם כהישג שיש להתברך בו.

נשים בתפקידי ניהול בכירים בחברות כלכליות לא משנות את האופי הנצלני שלהן, נשים בתפקידים בכירים בפוליטיקה לא הביאו מזור לעמיהן. ארגוני הנשים בקרב המתנחלים מגלות לא פחות קנאות, גזענות ולאומנות מעמיתיהן הגברים. במאבק שמתנהל עתה בארה”ב בין הסנטורית הילרי קלינטון והסנטור ברק  אובאמה על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות, (אשה ראשונה, שחור ראשון), אנו למדים כי דווקא האשה הצביעה בעד הפלישה האמריקאית לעיראק והגבר התנגד.

במקביל להשתלבות נשים במערכים האלימים של החברה והשלטון, אנו עדים לתהליך הפוך אצל גברים – מתן גט כריתות לסטריאוטיפ הגברי, מספר הולך וגדל של גברים לוקח חופשות לידה, עסוק בעבודות הבית, מחליף נשים  בטיפול בילדים.

שלא יהיה מקום לאי הבנות. דיכוי האשה הוא עדיין התופעה הדומיננטית, לא רק בארצות המתפתחות, גם במפותחות, והמאבק נגדו, הוא מכנה משותף של כל שוחרי זכויות האדם, נשים וגברים כאחד, אולם

העניין המגדרי מקבל תפניות מעניינות.

לא יהיה משעמם.

THE MARKER  מנתק מגע

המוסף הכלכלי של הארץ THE MARKER (מדוע שם אנגלי לעיתון בעברית – ראוי לדיון נפרד) פרסם  בגיליון יום שישי 3 באוגוסט 2007 כתבת שער מחמיאה ומפרגנת על חברת ברוקרים של אב ובנו החורגת לדעתי מגבולות של עיתונות עצמאית והגונה.

שלחתי לעורך העיתון בדוא”ל את המכתב הבא:

 

“לכבוד                                           12 באוגוסט 2007

סמי פרץ

עורך THE MARKER

הארץ

 

סמי פרץ שלום רב,

במהדורת יום שישי של עיתונך מיום 3 באוגוסט 2007 הופיעה כתבה תחת הכותרת “אגו לא יכול לעבוד עם האבא שלו” על צמד הברוקרים צבי ואבנר סטפק, אב ובנו,  בעלי חברת “מיטב”.

תמונת השניים מככבת בעמוד השער וחוזרת בגדול בכתבה עצמה בעמודים 14-17.

כבר מזמן לא נתקלתי בתשדיר שירות כזה לחברת ברוקרים, במסווה של כתבה עיתונאית. אילו הופיע מעל הכתבה צמד המלים  “כתבה פרסומית”, לא הייתי בא בטענות, שהרי זה טיבו של פרסום שעליו משלמים, גם אם הוא נראה כמו כתבה עיתונאית, שהוא מלא בתשבחות ופאר עצמי.

אלא שצמד מלים זה לא הופיע, ומכאן אני מסיק שמבחינת מערכת העיתון מדובר בכתבה עיתונאית תקינה.

האם קראת את הכתבה לפני פרסומה? האם לדעתך היא עומדת בקריטריונים של עיתונות עצמאית חוקרת ומדווחת, מה עוד בתחום כה רגיש כמו שוק ניירות הערך בתקופה  של זעזועים בשוק? ידיד שלי שהיה שותף לתמיהה על הכתבה אמר שהוא לא יתפלא אם יתברר שכתבה זו היא תוצאה של שלמונים מתחת או מעל לשולחן. כמובן שאין לי הוכחה לכך, שהרי לא חקרתי. אבל העובדה שיש מי שסבורים שTHE MARKER   פישל כאן בגדול ואולי אף הידרדר לעיתונות ששוחדה על ידי בעלי הון, היא מדאיגה.

כבעל טור שבועי בשם “סמרטוט אדום” (פורסם בשעתו ב”כל הזמן” – מרשת מעריב והופסק על ידי דנקנר כשהתמנה לעורך) שמתפרסם במספר אתרי אינטרנט, וכן כמי שכיהן בשעתו ככתב כלכלי ועורך יומון כלכלי, (וגם כעורך שבועון סטודנטים, כתב מדיני ופרלמנטרי, שליח עיתון ישראלי בארה”ב ובגרמניה,  בעל טורים בשורה של עיתונים), אני רוצה לכתוב על כך. אודה על תגובתך.

 

בברכה,

 

גדעון ספירו “

 

על כך ענה לי סמי פרץ כעבור זמן לא רב בדוא”ל חוזר:

 

שלום מר ספירו

הערתך על שלמונים ושוחד וכיו”ב מונחים פוסלת כל אפשרות לדיאלוג איתך.

אינני מעוניין לקבל ממך חומר כלשהו.

בברכה

סמי פרץ


הודיתי לו על התשובה המהירה והבטחתי לו כי אם אפרסם את המכתב תפורסם גם תגובתו. ובדיבורי אני עומד.

התגובה של פרץ מאד אמוציונלית. כעיתונאי הוא יודע שעיתונאים שואלים שאלות לא נעימות את מושאי כתבותיהם, ואילו הוא מעמיד פני נעלב ופוטר עצמו מתשובות ענייניות.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר