ב”ה                          

(טז) לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב:  (שופטים פרק ה)

במקום שהרבנים יצאו בשק ואפר לרחובות הערים ויקראו לעם למרוד ב”מדינת ישראל”, המדינה היחידה בעולם, מאז גרמניה הנאצית, המבצעת ניסויים בבני אדם, באמצעות “תהליך שלום”, תוך כדי יישום מדיניות היודן-ריין, ודווקא בארץ ישראל, מתדיינים הרבנים בנושא – לעמוד או לא לעמוד בשריקת המדינה לעדר.

ואכן, הדיון בשאלה זו חיוני ביותר, בהתחשב בעובדה, שמדי שנה גדל מספר ה”נופלים במערכות ישראל”, שלזכרם נשמעת ה”צפירה”.

והרב דרוקמן יוצא בקביעה/פסיקה:  

חובה לחגוג את יום העצמאות

ראש ישיבות בני עקיבא הרב חיים דרוקמן קובע כי חייבים לחגוג את יום העצמאות. זו מצווה. וגם צריך ללכת לצבא בהבנה שעושים דבר אדיר (ערוץ 7).

אחיזתו הנואשת של הציבור שומר המצוות בקרנות “מדינת ישראל”, סמליה ומנהגיה, כלומר, בקרנות ה”מפעל הציוני”, שכל מטרתו, מלכתחילה ובדיעבד, התרסה בוטה נגד אלוקי ישראל ומורשת ישראל, כבר מזמן מעוררת שאט נפש.

אזרחי ישראל, כיום, הם עדר מאולף, החי מפי מנגנון תעמולה רב עצמה, שהוקם שנים רבות טרם הצהרת “עצמאות ישראל”, לקידום ה”מפעל הציוני”, כלומר, להכחשת מורשת ישראל, ולהחלפתה בכוחניות משתקת מחשבה ומשתקת מעשה, תוך הטלת אימה, לעיתים, אימה עד מוות, כמו בימי ה”תותח הקדוש”.

להוציא כמה יוצאי דופן, זהו עם המדקלם סיסמאות, חי על פיהן ומת עליהן. רובוטים, המתעלמים מן העובדה שהסיסמאות נתרוקנו זה כבר מכל תוכן, אם אי פעם, היה בהן כזה. רובוטים החוזרים שוב ושוב על אותה פעילות סיזיפית, מלווים אותה בפטפוטים, גבוהה גבוהה, ואינם מגיעים לשום מקום. יתר על כן – הם נסוגים והולכים אל הריק והאין – “וילכו אחרי ההבל ויהבלו” – עם של “אהבלים”.

אפשר להבין את כל התינוקות שנישבו, החיים מפי התקשורת וההנהגה, אך אין הצדקה לתולעיות הזו, מצד ציבור שומרי המצוות, ובוודאי לא מצד רבניו. חשוב לציין, שרבים בציבור הזה כבר עמדו על הרמיה ועל טעותם, תובנה שאליה הובאו בנהרות דמם של אחינו ואחיותינו הזועק אלינו מן האדמה, בכל אתר ואתר בארץ הזו. דווקא הרבנים מתעקשים להתעלם מן העובדה, שהמדינה הזו היא השחתת העם היהודי! במודע ובכוונה תחילה.

ה”אבות המייסדים” של ה”מדינה”, להבדיל מבוני ארץ ישראל, קבעו את המועדים ואת הסמלים, כשלאלה אין כל זיקה למורשת ישראל העשירה, להיפך, כאמור לעיל – זו התרסה “להכעיס”. זהו דווקא! ודווקא שדווקא הצליח; כל העדר, כאיש אחד, עומדים דום ביום חסר משמעות, רק משום שנקבע על ידי ה”אח הגדול”=בן-גוריון=”המדינה זה אני” ואפסי עוד, יום אבל לאומי אחד ואחיד, על מצבות אחידות צורה וכיתוב, כקבר אחים אחד גדול. הזמן המוקדש ל”זכירה” הן שתי דקות, והמלים המוקדשות, מוקדשות תמיד ל”שלום”, שלא אליו התכוונו המתים. בזה תמו מס השפתיים ומס הזכירה לחללים, שמסרו את נפשם למען העם והארץ, אך גם הכבוד הזה נגזל מהם ב”תהליך השלום”. לא על הגנת העם והארץ נפלו, אלא על ביסוס כוחה של ה”מדינה”, לבצע כל דבר תועבה, אך ורק נגד העם היהודי.  לא על הגנת הארץ נפלו, אלא בהגנה על שיתוף הפעולה הישראלי-ערבי לקידום תכנית השלבים הערבית, במסגרת קיום השבועה – “עולם ישן עד היסוד נחריבה”!

שוב ושוב נופלים הבנים באותם המקומות, שוב ושוב נותנת מדינת ישראל לרוצחים הזדמנויות נוספת לנצחה, ושוב ושוב היא שולחת את הבנים להציל אותה מתוצאות ניסויי ה”שלום” שלה. זהו רצח בדם קר! זו פוליטיקה צינית, רצופת פשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. מאז היטלר לא הוזל כל כך דם יהודי, כמו במדינת ישראל של ה”שלום”.

פעילות צה”ל, בשירות ה”מדינה” לחורבן ההתישבות היהודית בארץ ישראל, אחראית לרציחתם של המוני אזרחים וחיילים בידי הפארטנרים של מדינת ישראל, שלרשותם העמידה המדינה את צבאה. לעולם לא היו הערבים מצליחים להחריב ישוב יהודי אחד בארץ ישראל. כל חבלי הארץ והמאחזים שנחרבו, נפלו חלל לפני חיילי מדינת ישראל!

צה”ל והמדינה המפעילה אותו, אחראים, כאמור, לטבח אלפי יהודים ולהסגתם לאחור של שינת ציון ובנין הארץ. זהו ה”מעשה האדיר” שעושה צבא העברים!

בפעם האחרונה ראיתי את הרב דרוקמן בטכס חנוכת בית הכנסת בכפר דרום. הרב התקבל בריקודים ושירה אדירה על ידי תלמידיו וכל הקהל העצום שהיה שם. לאחר הטכס התארח אצל משפחת צפילביץ, לסעודה חגיגית, לכבוד “יום העצמאות” וחנוכת בית הכנסת, שנשרף בינתיים על ידי המדינה שאת עצמאותה להתעלל בנו, בשם ה”דמוקרטיה”, מצווה עלינו הרב לחגוג. היתה זו חגיגת ה”עצמאות” האחרונה בגוש קטיף. לא האמנו אז שהחורבן יתאפשר. אבל, החורבן קרה, כששותפים לו אלפי תלמידים של הרבנים ה”ממלכתיים”. החורבן היה לעובדה מזוויעה, שהרב דרוקמן ושאר כל רבני ה”ציונות הדתית”, לא התאמצו כלל למנוע!

אין זה חג, כי אם חגא!