על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם “נקבעו” נורמה ו”מסר חד-משמעי”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם “נקבעו” נורמה ו”מסר חד-משמעי”?

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 05.02.2007 18:50
על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם "נקבעו" נורמה ו"מסר חד-משמעי"?


במשפטו של חיים רמון לא נקבע שום חידוש נורמטיבי, אלא רק מימצאים עובדתיים, בתבלון של אמירות-אגב עם פזילה אל הכותרות של יום-המחרת.



על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א):

האמנם “נקבעו” נורמה ו”מסר חד-משמעי”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם “נקבעו” נורמה ומסר חד-משמעי”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ג): על הקשקשנות של השופטים

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה

הקדמה: מעשה באדם שנתפס גונב מהסופר

מעשה באדם שגנב מהסופר ביקנעם עילית, ונתפס ביציאה מהמרכול עם עגלת-קניות עמוסה לעייפה, כשהוא מציג תלוש קופה על סך 87 ש”ח ו-23 אגורות.

תלוש הקופה הזה עורר את חשדו של הבודק, אשר העריך את שוויה של הסחורה בכ-1,000 ש”ח, והוא הזעיק את קצין הבטחון של הסופר, אשר, מצידו, הזעיק את המשטרה.

בבדיקת תכולתה של העגלה נמצאה סחורה בשווי של 2,000 ש”ח, וכן נתפסו ע”י השוטרים תלוש הקופה וכרטיס האשראי על שמו של האיש. כרטיס-האשראי נמסר לשוטרים על ידי החשוד עצמו, מרצונו הטוב והחופשי, ומספרו התאים למספר כרטיס האשראי אשר בתלוש הקופה, ובאמצעותו בוצעה הקנייה.

החשוד זוהה במקום ע”י בודק היציאה, קצין הבטחון ואחד השוטרים, אשר כולם הכירוהו אישית, וכן זוהה הוא באמצעות תעודת-הזהות שלו.

לאחר שנגבתה ממנו הודעה-תחת-אזהרה שוחרר האיש בערבות, ותחת אזהרה לבל יוסיף לגנוב מהסופר ביקנעם עילית, כי רעה ומרה תהא אחריתו.

אבל האיש לא למד את לקחו, וביום המחרת הוא נתפס שוב עם עגלת-קניות – באותו הסופר, ביקנעם עילית, והפעם כבר לא שיחק לו מזלו, והוא נעצר בבית המעצר קישון, ותוך 24 שעות הוא הובא לפני שופט, וקיבל “העמדה לדין”.

המשטרה, אשר החליטה לעשות מזה “קייס” למען יראו וייראו, הגישה כתב-אישום על שתי הגניבות, והביאה את האיש לדין תוך 48 שעות.

מה תגובתו של אדוני לאישום, שאל כבוד השופט, לאחר שקרא את כתב האישום באזני הנאשם, כמצוות המחוקק.

כבוד השופט, ענה הנאשם, יש לי אליבי: בימים בהם, לפי כתב האישום, עברתי את העבירות המיוחסות לי הייתי עצור באבו-כביר, על עבירות אחרות, וממילא לא יכולתי להיות באותה העת בסופר אשר ביקנעם עילית.

כיוון שהנאשם לא הודה, וכיוון שהמשטרה ביקשה שיפוט מהיר, קבע השופט את שמיעת ההוכחות ליום המחרת, ובאותה הישיבה, בנוסף לעדים שאוזכרו, הביא התובע את מפקד אבו-כביר, אשר העיד – עם תיעוד מגבה – כי הנאשם הזה מעולם לא היה עצור באבו-כביר, וכן הובאה הוכחה דומה שהוא בכלל לא נעצר מעולם – פרט למקרה הזה, בו נעצר האיש במעצר קישון – למעלה מ-100 קילומטרים מאבו-כביר.

בתום עדויות התביעה עלה הנאשם להעיד, ולאחר שהוזהר כי עליו לומר את האמת, וכי יהיה “צפוי לעונשים”, וגו’, חזר ודבק בגירסתו: הייתי באבו-כביר, מה אתם רוצים ממני?

והתוצאה: האיש יצא מבית המשפט שהוא גם גנב וגם שקרן, אבל בית המשפט, בגזר-הדין, לא התחשבן איתו על השקרים, אלא רק על הגניבות, ולא החמיר עימו מעבר למקובל בנסיבות כאלה.

ומה אמרו על כך אמצעי התקשורת?

        “בית המשפט קבע נורמה ברורה: אסור לגנוב!”;

        “מבית המשפט יצא מסר ברור וחד-משמעי: רכושו של הזולת אינו הפקר!”,

וכן הלאה, וכן הלאה.

ועם כל הכבוד, בית המשפט לא “קבע נורמות”, לא העביר שום “מסר” ולא חידש שום דבר שלא היה ידוע קודם, שהרי הדיבר “לא תגנוב” היה לנו מאז עשרת הדיברות, וכנראה אפילו כמה שבועות קודם לכן.

בסך הכל בית המשפט קבע מימצאים עובדתיים לגבי הגניבות שהאיש ביצע.

אכן, ייתכן שבית המשפט תיבל את פסק-דינו בהתייפייפות על זכותו של אדם לקניינו, אבל זה, ככל הנראה, כדי לראות את שמו במקומונים, ולא כדי “להסביר” לבריות שאסור לגנוב.

ובמלים אחרות: כל עניין ה”נורמה” וה”מסר” אינו אלא קשקשנות לשמה.

הנמשל: הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון

עם מתן המכרעת-הדין נשמעו ברמה קולות דומים: “נורמות ברורות”, “מסר חד-משמעי: גופה וכבודה של אישה אינו הפקר”, “אירוע מכונן … תמרור אזהרה מפני פגיעה בזכותן של הנשים על גופן” וכו’.

והגדיל לעשות העיתונאי גדעון לוי (ד’ה מארקר):

סדרי העולם שעשויים, כך יש לקוות, להשתנות כתוצאה מפסק הדין הזה הם סדרי עולם שהיו צריכים מזמן להיעלם. החיזור לא ייגמר, הנשיקה לא תמות, ובית המשפט נהג באומץ לב ראוי לציון, כשפסק בניגוד לסנטימנט הציבורי הרחב וקבע גבולות ברורים שאסור לחצותם. התרבות המתירנית שבה אנו חיים לא תיפגע כהוא זה. אנו, הגברים, נוכל להמשיך ולחזר ולנשק באין מפריע, בתנאי שמעשינו יתקבלו על ידי הצד השני בהסכמה. חבל שצריך את בית המשפט כדי להגיע למצב כזה, יש מדינות בעולם שבהן שר לא היה מעלה בדעתו לנשק חיילת, אבל באווירת ההפקרות ששררה כאן, אין דרך אחרת אלא לגייס את מערכת המשפט – כמו בתחומים אחרים.

נו, באמת …

אילו “סדרי עולם” הם ש”עשויים להשתנות כתוצאה מפסק הדין הזה”, ולא היו קיימים לפניו?

אילו “גבולות ברורים שאסור לחצותם” קבעי בית המשפט שלא היו קיימים לפני כן?

מה “כונן” האירוע ה”מכונן” הזה, ולא “כונן” מימים ימימה?

ואיזה חידוש מצא גדעון לוי בפסק-הדין, אשר לפיו “אנו, הגברים, נוכל להמשיך ולחזר ולנשק באין מפריע, בתנאי שמעשינו יתקבלו על ידי הצד השני בהסכמה”? האם עדאז מותר היה לדחוף לשון לפיו של הזולת גם בלי הסכמתו?!

לא מיניה ולא מקצתיה, והלא אמרינן כל מה שעשויים תלמידי חכמים לחדש, כבר ניתן למשה בסיני.

אפשר לחשוב שבמשפטו של רמון טענה ההגנה כי מותר לדחוף לשון לפיו של הזולת גם ללא הסכמתו, ואפילו הביאו אסמכתאות לכך, אבל בית המשפט גילה “אומץ לב ראוי לציון” בכך שסטה מן המקובלות, והעמיד – סוף-סוף! – את גופה וכבודה של האישה במקום גבוה מאשר החיה עד כה…

אבל לא: מה שהיה שנוי-במחלוקת זה העובדות, לא הנורמות, ואם בית המשפט מצא לנכון “להשתפך” – סביר להניח שעשה זאת בשביל הכותרות באמצעי התקשורת, וכדי לדלל את הביקורת הציבורית, אשר הייתה צפוייה – כפי שאמנם הווה.

המלצת היום:

על “תסמונת יפה זילברשץ” – האם כצעקתה? או: האם אורית קמיר קיבלה את הדוקטורט “דרך המיטה”?

על הפרופסורה של יפה זילברשץ ועל הדוקטורט של אורית קמיר, על קידום ביושר ועל קידום “דרך המיטה” – תשובה לשואלת

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר