אהרן ברק קשקשן בלתי-נלאה (ג):

כמה שנים צריך כדי לומר בלה-בלה-בלה?

כאשר המשפטן אומר “בנסיבות העניין”, או “בנסיבות המקרה” – סימן הוא שאין לו משהו חכם יותר להגיד, אם בכלל יש לו מה להגיד, וכדי להגיד את זה הבג”ץ נזקק לכמעט חמש שנים, ועתירה נפרדת לבג”ץ, כדי לכפות עליו לתת פסק-דין.

בתחילת שנת 2002 הוגשה לבג”ץ עתירה (לא ראשונה) כנגד מדיניות החיסולים של צה”ל, הידועים גם בהגדרה המכובסת “סיכול ממוקד”, והנה, אחרי כמעט חמש שנים של סטגנציה הואילו שופטי הבג”ץ בראשות המתבמדס-שבדרך – לא לפני שהוגשה נגדם-עצמם עתירה לבג”ץ על שהם לא פוסקים את הדין – לתת את פסק-דינם, פסק-דין אשר, לשם שינוי, קומם הפעם את השמאל, והשיב מעט פודרה ללחיים הימניות, אבל, למעשה, לא הייתה לבג”ץ שום ברירה אחרת לגבי התוצאה.

השאלה היחידה, איפוא, היא מדוע נזקק הבג”ץ לזמן כה רב כדי לפסוק את הידוע-מראש.

מה זה סיכול ממוקד?

כאשר מפציצים בית חרושת לאמצעי אמל”ח ללחימה, זה לא סיכול ממוקד, אלא פעולה מבצעית-פרופר, גם כאשר ידוע שבמפעל הזה עובדים אנשים חיים, והפצצת המפעל תגרום למותם, אבל אם מחסלים את מנהל המפעל, כמטרה בפני עצמה – זה בהחלט סיכול ממוקד.

והשאלה היא אם סיכול כזה מותר הוא, לפי דיני המלחמה, לפי המשפט הישראלי, לפי עקרונות המוסר של נביאי ישראל ולפי הוראות המפכ”ל למפקד תחנת המשטרה בזרנוגה גימ”ל.

ושאלה נוספת היא אם חיסולו של מנהל המפעל אינה חורגת מה”מידתיות” הראוייה.

מה זה “בנסיבות העניין”?

לפני שנגיע אל מה שפסק הבג”ץ – זה כבר ידוע, וכאמור גם היה צפןי-מראש – ניגע לרגע במטבע-לשון המקובל על המשפטנים: “בנסיבות העניין”.

כאשר המשפטן אומר “בנסיבות העניין”, או “בנסיבות המקרה” – סימן הוא שאין לו משהו חכם יותר להגיד, אם בכלל יש לו מה להגיד:

·        “בנסיבות העניין מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה זו”;

·        “בנסיבות העניין לא מצאנו לנכון לחייב את המדינה בהוצאותיהם של העותרים”;

·        “בנסיבות העניין” – בלה-בלה-בלה…

אז אהרן ברק, הנשיא-בדימוס, וחבריו הנשיאה דורית ביניש והמשנה-לנשיאה אליעזר ריבלין, נזקקו, כאמור, לכמעט חמש שנים כדי להגיד שחוקיותו של סיכול ממוקד זה או אחר תלוייה “בנסיבות המקרה”.

נו, בטח … כאשר אפסנאי של גדוד עז א-דין אל קסאם מנפיק חגורת-נפץ לנער מנערי הגדוד, מותר “לסכל” אותו, שאלמלא כן הפיגוע בדרך, ואיש לא יעצרנו, אבל, מאידך, את תינוקו בן השבוע של האפסנאי אסור לסכל, אפילו כאשר קיים חשש ודאי שהוא, בעוד 13 שנים פחות שבוע, יצטרף אל אביו, לסייע לו במלאכת האפסנאות.

ומדוע אין לסכל את התינוק? משום שיש חלופות. אפשר לשלוח לו מייל, לאמור אנחנו עכשיו רק מזהירים אותך לא להתקרב לעבודה של אבא, כי אנחנו נשלח גם אותך לאותו המקום ששלחנו אותו.

יופי, שופטים יקרים. תודה שהואלתם, סוף-סוף, להגיד את מה שהיה ברור מלכתחילה: שאתם לא תעזו לתת לחיסולים האלה הכשר גורף, אבל גם לא תפסלו אותם טוטאלית, עם חוות-הדעת של פרופ’ זה או אחר מאוניברסיטת ייל, הארווארד, אוקל”א ואחרות, או בלעדיהן.

ועל כך אמרינן: אבראבו, אבראבו, אבראבו … נשיאים ומשנה – וגשם אין. רק רוח.

לשם מה נזקק אהרן ברק ליותר מחמש שנים?

פסק-הדין משתרע על פני 62 עמודים – רובם של הבדימוס אהרן ברק, בסוף הישורת האחרונה שלו – היא שלושת חודשי ה”אקסטרא” הידועים – ושני השופטים האחרים תרמו מעט מאוד מעבר לחתימת-ההסכמה שלהם.

גם פסק דינו הבינוני-מינוס-באורכו של ברק – במקרים אחרים הוא כתב מאות עמודים – רובו “מים” אשר יכולים היו להימזג על ידי מתמחה יעיל בשבוע ימים – “גג”, וה”נטו” של פסק-הדין (סעיף 60 (“מן הכלל אל הפרט”) והפיסקה האחרונה לסעיף 64) יכול היה להיכתב על ידי ברק ברבע שעה (ברוטו) של עבודה, כולל הפסקה לקפה ועוגה).

והשאלה היא כמה ספרים כתב אהרן ברק – ומכר – בשנים האלה.

ואל תבינו אותי לא נכון

אל תבינו אותי לא נכון. בניגוד למקובלה הפופוליסטית אני בעד ששופטים יכתבו מאמרים וספרים וגם ירצו במוסדות אקדמיים.

היותם של השופטים מעורים באקדמיה וביצירתיות-לשמה המשפטית היא חיונית להתפתחות המשפט. שופט בימ”ש השלום אשר מתחיל את הקריירה שלו בתיקים של “תאונות פח”, ולא מרענן את עצמו ביצירה משפטית – כתיבה, הרצאות וכו’ – סופו שיגיע לבית המשפט המחוזי, אחרי 27 שנים, וכל מה שהוא יידע לעשות יהיה תאונות-פח אשר נזקן – לפי הנטען בכתב-התביעה – הוא למעלה מ-2.5 מיליון ש”ח.

כמובן שקיימת כאן בעייה של אינטרס כלכלי של השופט, אשר עשוי להאפיל על רצונו להגדיל תורה ולהאדיר, אבל את זאת אפשר להסדיר כך שהציבור לא יינזק. למשל: שהזמן שהוא משקיע בתורה יהיה על חשבון העבודה, אבל השכר המגיע לו על העבודה הנוספת ישולם למעביד, קרי לאוצר המדינה, ובאשר לספרים שהוא יכתוב – שיוציאם על חשבונו, ואם לא יהיו לו קונים, יידע כל הציבור כמה הוא שווה …

אבל כאשר נשיא בית המשפט העליון – או-טו-טו בדימוס – נותן הרצאות-בשכר ו/או כותב ספרות משפטית, זה לא כדי להגדיל את תורתו ולהאדירה, כדי שלעם ישראל יהיה נשיא “עליון” חכם יותר, אלא כדי שלנשיא עצמו יהיה חשבון-בנק תפוח יותר ו/או כדי שההיסטוריה תזכור אותו עו”ד יותר, וכאן יש לנו בעייה. הבעיה הזאת מתעוררת כאשר מוגשת עתירה לבג”ץ, ואת אותו פסק-דין אשר עתיד להינתן בעוד חמש שנים ניתן לתת תוך חמישה ימים.

הערת-אגב

קיראו את מאמרו המאלף של הד”ר ישראל בר-ניר (“קצת שכל ישר, בבקשה“) בעניין החיסולים.

מאמר זה מצריך התייחסות נפרדת, ואני מקווה שהיא אכן תגיע בקרוב.

בג”ץ 769/02, פסק הדין

הפרקים הקודמים בסדרה:

אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (א): “כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”

אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (ב): על איזו “חמלה” אדוני מדבר?!

אהרן ברק ומישאל חשין – צמד הקשקשנים התורן – ה”חמלה” שלכם עושה שירות-דב לנשיא המדינה, משה קצב