המעורבים בפרשת דייויד וינר ז”ל:

חלאות-אדם, מצפונם רע

עו”ד דרור ארד-אילון אינו רק חברו של המנוח. הוא גם יו”ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי-הדין בישראל. הוא “מר אתיקה” של ציבור עורכי-הדין כולו – נראה אותו מביא להעמדתם לדין משמעתי של כל עורכי-הדין המעורבים בפרשה.

ונראה אותו מביא להעמדתי לדין משמעתי על שאמרתי כי המעורבים בפרשה הם חלאות-אדם, או, לחלופין, להודות בכך שאין שום פסול-שב”סגנון” בביטוי “חלאות אדם”, וליזום בדיקה-לאחור – “עד דור עשירי, עד עולם” – שלהתנהלות מוסדות האתיקה של הלשכה בכל הנוגע ל”סגנון” ול”אופן ההתבטאות” של עורכי-הדין.

“כולם רימו אותי …”

אתמול, 2.12.2006, שודר בערוץ 8 הסרט הסניגור, סרטו של הבמאי יצחק רובין, על הפרשה אשר הביאה, בסופו-של-דבר, להתאבדותו של עו”ד ד”ר דייויד וינר ז”ל, סגן הסניגורית הציבורית הארצית.

תמצית הפרשה (ואל תתפסוני בפרטים): וינר, סניגור מסור-טוטאלית בנפשו ונשמתו, טיפל, במסגרת עבודתו בסניגוריה הציבורית, בבקשתו למשפט חוזר של אסיר בשם זוזיאשווילי.

אותו זוזיאשווילי פנה אליו, במהלך הטיפול בעניינו, בבקשה להעביר לפרקליטות המדינה הצעה: להמציא מידע על האקדח אשר שימש לרצח השופט עדי אזר (ואולי אפילו את האקדח עצמו) תמורת משפט חוזר בעניינו.

וינר העביר את ההצעה אל פרקליטות המדינה, ומשזו לא אצה-רצה להשתטח לרגליו של זוזיאשווילי, העביר זה האחרון, שוב באמצעות וינר, אולטימטום לפיו הצעתו תפקע תוך 48 שעות.

זוזיאשווילי, באותה העת, כבר היה בגדר חשוד במעורבות ברצח עצמו, אך וינר, ככל הנראה, כלל לא ידע זאת, באותו השלב.

המידע אותו הציע זוזיאשווילי היה מסוג כזה אשר הפרקליטות והמשטרה מוכנות, לא אחת, לשלם בעדו בנדיבות, גם לעבריינים – בין בכסף, בין בתנאי מאסר משופרים, בין בעיסקות-טיעון נוחות ובין בחסינות מפני העמדה-לדין, הכל לפי שוויו (בעיניהם) של המידע, ולפיכך אין ספק שאם היה וינר “משאיר בבטן” את הצעתו של זוזיאשווילי, הוא היה חוטא לא רק לשליחותו כעובד-הציבור, ולא רק למדינה, מעבידתו (עובדי הסניגוריה הציבורית הם עובדי-מדינה לכל דברא ועניין), אלא אפילו לחובתו כאזרח מן השורה, כאדם מן היישוב.

אבל הפרקליטות והמשטרה התנפלו על וינר כמוצאי שלל רב, ועשאוהו חשוד בשותפות-לדבר-עבירה עם זוזיאשווילי עצמו (אולי לגבי הרצח עצמו, אולי לגבי הסחיטה, ואולי לגבי שניהם). האזינו לשיחותיו עם הלקוח, תימללו אותן, והזמינו אותו לחקירה כחשוד – בלי לשמור על זכויותיו כחשוד (ואני בכוונה נמנע מלהשתמש במינוח המקובל – והמטעה – לחקירת חשודים), ומעל לכל – ניסו לסובב אותו בכחש, ונהגו כלפיו ביחס משפיל, על מנת שיפר את החובה הקדושה ביותר של עורך-דין: חובת החיסיון כלפי הלקוח, חובה מוחלטת, אשר אינה ניתנת ל”הסרה”, אלא אם הלקוח עצמו ויתר עליה.

על ה”מלאכה” הזאת – אשר בסופו-של-דבר הביאה להתאבדותו של וינר – ניצחו פרקליט המדינה, ערן שנדר, ופרקליטת מחוז תל-אביב, רות דוד, שהייתה עד אז חברתו הטובה של וינר.

וכך כתב וינר (הפרטים כאן על פי מיכל קפרא, במבילי, 8.1.2005) במכתב שהשאיר עם התאבדותו:

“כולם רימו אותי, כולם הטעו אותי. רותי חברתי הטובה שלחה אותי לתופת שוב ושוב.”

ערן שנדר מוזכר לקראת סוף המכתב.

למחרת פורסמה הודעה רשמית של משרד המשפטים לעיתונות ובה נאמר: כל השמועות כאילו דיוויד הפנה אצבע מאשימה כלפי בכירים בפרקליטות אינן מדויקות ובבחינת שמועות בלבד.

כולם שקרנים, כולם!

וערן שנדר עצמו, במקום להסתגר בביתו לחשבון-הנפש, לא מתבייש להופיע בלווייה ולקונן על המנוח: “דיוויד היה עובד ציבור למופת שהביא את המוסריות שלו לידי אבסולוטיות”.

לא מביטים לנו בעיניים!

עד כאן אין למעשה כל חדש. הדברים פורסמו ברבים, בשעתם, וגם בסרט עצמו אין אלא ריכוז החומר ליצירה מעולה בפני עצמה, אבל אותי הטריד דבר אחד: מצפונם הרע של המעורבים בפרשה, אשר אף אחד מהם לא מוכן להישיר מבט אל המצלמה.

אף אחד לא מוכן להישיר מבט אל הציבור, ולומר טעינו, כשלנו ברך, שפכנו דם-נקיים.

אף אחד גם לא מוכן להישיר מבט אל הציבור, ולומר עשינו בדיוק את אשר חייבים היינו לעשות, מכוח שליחותנו המקצועית, ונעשה כך גם בעתיד.

כשהם רוצים, הם יודעים לפתוח את הפה, מכאן ועד להודעה חדשה, אבל הפעם – דממת-אלחוט מוחלטת, ואם אפשר היה להשתמש בתירוץ השחוק של “אנחנו לא מדברים בלי אישור של דובר המשרד” – תירוץ אשר אינו חל על עניינים אישיים – באה אחת מהנשאלות (אולי רות דוד עצמה), ובתשובה לשאלה “אם הדובר יאשר, תדברי” היא ענתה משהו כמו “אם הוא יאשר אז הוא נפל על הראש”.

מילה על אתיקה מקצועית, משני היבטים

הפרשה הזאת היא פרי-ביאושים של מה שכונה “כנופיית שלטון החוק” – כינוי אשר קומם את כל הצבועים אשר מעשיהם מעשי זמרי, והם מבקשים שכר כפנחס.

במיוחד אמורים הדברים כלפי “חבריו” של דיויד וינר – חבריו למקצוע בו גם השולפים ציפורניים חדות זה-אל-זה מקפידים לכנות איש את רעהו בתואר “חברי המלומד”.

כולם בגדו בחברם, המלומד מהם, ההגון מהם, המקצועי מהם, אשר שליחות-הצדק הנחתה אותו כל חייו, ולא תאוות השררה, הכוח והניצחון הליטיגאנטי – המנחה אותם 365 ימים בשנה.

כולם חלאות-אדם, כולם.

ומדוע הכתרתי את הפרק הזה במלים “מילה על אתיקה מקצועית, משני היבטים”?

כי חברו הטוב של דייויד ז”ל הוא עורך-הדין דרור ארד-אילון, אשר גם הופיע בסרט, והפנה אצבעות מאשימות לכל עבר.

אבל ארד-אילון אינו רק חברו של המנוח. הוא גם יו”ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי-הדין בישראל. הוא “מר אתיקה” של ציבור עורכי-הדין כולו.

ומדוע אתיקה מקצועית “משני היבטים”?

ההיבט האחד הוא יכולתו וחובתו – כלפי הציבור בכלל, ובמיוחד כלפי חברו המנוח – להביא להעמדתם לדין משמעתי של כל עורכי-הדין המעורבים בפרשה.

וההיבט השני הוא להביא להעמדתי לדין משמעתי על שאמרתי כי המעורבים בפרשה הם חלאות-אדם, או, לחלופין, להודות בכך שאין שום פסול-שב”סגנון” בביטוי “חלאות אדם”, וליזום בדיקה-לאחור – “עד דור עשירי, עד עולם” – שלהתנהלות מוסדות האתיקה של הלשכה בכל הנוגע ל”סגנון” ול”אופן ההתבטאות” של עורכי-הדין.

כשרותה ה”סגנונית” של התבטאות אינה ניתנת לחלוקה. כך, למשל, אם שופט ומי שאינו שופט קושרים יחד להטות את הדין – או ששניהם חלאות-אדם, או ששניהם אינם כאלה, אבל לא ייתכן שהלא-שופט הוא “חלאת אדם” ואילו השופט סתם “לא דק פורתא”.

וזה לא יפה, דרור, לטפוח על השם למי שמשתמש בביטוי “חלאות אדם” כאשר אתה מסכים אתו, ולגלגל עיניים אלי-מרום, בנוסח “ביקורת מותרת ואף רצוייה, אבל בתנאי … ובתנאי … ובתנאי …”.

ואם יש לך ספקות לגבי כשרותו ה”סגנונית” של הביטוי “חלאות אדם”, אני מזמין אותך לקרוא את המאמר

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך” – סיכום: על הלגיטימיות של הביטוי “חלאת-אדם” בשיח הציבורי

ואת כל המקושרים אליו.