יהונתן הקשקשן (12) – כמה אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – בלי להגיד שום דבר?

יהונתן הקשקשן (12) – כמה אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – בלי להגיד שום דבר?

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 25.08.2006 18:17
יהונתן הקשקשן (12) – כמה אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – בלי להגיד שום דבר?


איך אפשר לקשקש אלפי מלים, בלי להיחשף לביקורת, בלי לקיים את חובת-ההנמקה, ובלי לומר דבר?



יהונתן הקשקשן (12) – כמה אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – בלי להגיד שום דבר?

איך אפשר לקשקש אלפי מלים, בלי להיחשף לביקורת, בלי לקיים את חובת-ההנמקה, ובלי לומר דבר?

על מזיגה לא-מופלאה של הנמקת ישרא-בלוף, של קשקשנות דמגוגית ושל סתימת-פיות.

סיכום-ביניים

י”א פרקים היו לנו עד כה בסדרה יהונתן הקשקשן,  המתארת את קשקשנותו של השופט יהונתן עדיאל, שופט ביהמ”ש המחוזי בירושלים, הרואה עצמו מועמד ראוי לכהונת שופט בבית המשפט העליון.

הסדרה התחילה – וזה היה עבורי גילוי מדהים – בפרק על דגל המדינה שהיה לצידו של השופט אבל נלקח לכביסה, ועו”ד שמחה ניר הקשקשן, אשר ייצג נאשם בהתנהגות לא-ראוייה באולם בית המשפט, ביקש להקל בעונשו של מרשו, משום שבאותו היום הדגל נלקח לכביסה, וגם סמל המדינה, אשר בדרך-כלל תלוי על הקיר מאחורי גבו של השופט, נלקח לצביעה-מחדש.

הפעם, כסיכום-ביניים בסדרה, נראה כיצד אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – מבלי להגיד שום דבר.

במה דברים אמורים?

מה שתקראו בסוף הדברים האלה הוא חלק מפסק-דינו של יהונתן הקשקשן בתיק על”ע 4743/02 + כמה תיקי על”ע נוספים: 16 מתוך 49 סעיפים, 3,413 מתוך 11,858 מלים שבפסק-הדין כולו.

החלק הזה מתייחס לשני נושאים:

האחד – עשר התבטאויות, המונות יחד 108 מלים;

והשני – הגבלות שונות בייפויי-כוח.

ולפני שנדון בנושאים האלה – תזכורת קצרה על חובת ההנמקה, ותכליתה.

על חובת ההנמקה, ועל תכליתה

חובת ההנמקה של החלטות שיפוטיות קיימת מכוח כמה חיקוקים הדנים בסדרי-דין (פלילי ואזרחי), אבל, מעל לכל, היא חלה מכוח החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958, החל על כל עובד ציבור, והמגדיר את “עובד הציבור” כ”עובד מדינה, עובד רשות מקומית וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין”. בוודאי שבית משפט הוא “רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין”.

ואם לא די בכך, הרי זה בגדר ה”מובן מאליו” אשר חזק מכל חוק.

לעניין מטרתה וחשיבותה של ההנמקה, קראו נא (שוב, מי שכבר קרא …) את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל. קראו את דבריו של שופט ביהמ”ש העליון, ולימים נשיאו, לנדוי משה, אשר בפתיח למאמר:

“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”,

והתעלמו, לצורך העניין, מהשאלה אם הצבוע הזה, כאשר היה שופט בישראל, אמנם נאה קיים את אשר נאה דרש.

אכן, דברים כדרבונות.

קראו במיוחד את הפרק על הנמקת ישרא-בלוף, המראה כיצד מנפחים לנו את השכל בשלל עובדות, רובן לא חשובות, כדי ליצור את הרושם של “החלטה מפורטת ומנומקת”, כאשר, למעשה, אין ב”הנמקה” הזאת ולא-כלום, זולת אחיזת-עיניים.

 קיראו את המחזה מי רצח את אהרן ברק, וראו עד כמה חשוב להתייחס דווקא לטענותיו של הצד המפסיד, ואת החלטתו של נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, מאיר שמגר, בהחלטתו בפרשתת בקר נ’ שטרן, על חובתו של בית המשפט להתייחס לטענות שהוא לא מקבל: פירושים מיותרים.

מכל אלה אנו למדים כי שופט אשר מתייחס רק לטענות שאותן הוא מקבל, או מציג בהחלטתו רק את הנימוקים התומכים בה, ולא מתמודד בגלוי עם הטענות אשר אינן מתיישבות אתה, כמוהו כמי ש”רוקד טאנגו עם עצמו”, או, יותר גרוע, כמי שעושה את מלאכתו של צד אחד – הוא הצד הזוכה.

אבל מי שזקוק להנמקה – והנמקה מלאה – הוא דווקא הצד המפסיד, אותו יש לשכנע כי השופט עשה מלאכתו בחריצות וביושר, שהרי הצד הזוכה די לו בשורה התחתונה, ואין לו צורך בהנמקה – לא מלאה ואף לא חלקית.

האם יהונתן הקשקשן עומד בחובת ההנמקה? נבדוק בנפרד כל אחד משני הנושאים בהם הוא “דן” בפסק-דינו.

הנושא הראשון: עשר ההתבטאויות (108 המלים)

במאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות הראיתי כיצד עושים שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים: מסממים אותנו בשלל עובדות-אמת ועקרונות נכונים, וכשאנחנו מסוממים לחלוטין זורקים לנו, כמובן-מאליו, את השורה התחתונה: הנאשם אמר “כך-וכך”!

ואנחנו, כמו אידיוטים, אומרים לעצמנו וואאאוו! הנאשם אמר “כך-וכך”!!! – ולא שמים לב לכך שבית המשפט כלל לא הסביר מה פסול יש באותה אמירת “כך וכך”!

אז כדי שלא תהיו מסוממים מהאמירות המצוטטת, החלפתי בטקסט כל אמירה במספרה הסידורי (החל מאמירה א’ וכלה באמירה י’),ונראה אתכם מגלים בפסק-הדין את ההנמקה לפסול שבכל אחת מהאמירות האלה.

לא תמצאו אצל יהונתן הקשקשן דבר זולת מלים, מלים, מלים … והנמקה – אין.

הנושא השני: ההגבלות בייפויי-הכח

על חלק מהאיוולת שבפסק הדין בנושא הזה עמדנו תחת הכותרת יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!

באותו הפרק הצגנו את השאלה איך יכול ייפוי-כוח המתחיל מאמצע המשפט ועד סופו להיחשב כ”הפסקת ייצוג” ללא רשות בית המשפט, אולם שם עסקנו בשאלת הגיונו של יהונתן, ואילו כאן עסקינן בנושא אחר לגמרי: איך אפשר לקשקש, ולקשקש, ולקשקש – בלי להגיד כלום.

וכדי להבהיר במה הדברים אמורים חייבים אנו לגלות לך, הקורא, את מה שיהונתן הסתיר ממך: מה באמת היה סלע-המחלוקת, לעניין זה.

אז ככה: הטענה בזכות ההגבלות על ייפוי-הכח היו לה שני ראשים עיקריים:

האחד – כיוון שלנאשם עומדת, מחד, הברירה שלא להתייצב למשפט, ולהישפט בהיעדרו, ומאידך – הברירה להתייצב למשפט עם סניגור המצוייד בייפוי-כוח מלא, ממילא עומדות לו כל אפשרויות-הביניים, כולל התיצבות למשפט עם סניגור המצוייד בייפוי-כוח חלקי;

והשני – שום הגבלה מההגבלות שבייפויי-הכוח אינה פוגעת בניהולו התקין של המשפט, כאשר השופט מנהל את המשפט בהגינות, ביושר ועל פי הדין, ואילו כאשר השופט מנהל את המשפט שלא בהגינות, ביושר ועל פי הדין – החובה כלפי בית המשפט (להבדיל מהחובה כלפי השופט, אישית, אם בכלל קיימת חובה כזאת) וכלפי מרשו של עורך-הדין היא להגביל את ייפוי-הכוח כפי שהוגבל, על מנת למנוע נזק בלתי-הפיך.

לדוגמה: חוק סדר הדין הפלילי אוסר על בית המשפט, בשלב ההקראה, לשאול את הנאשם שאלות החורגות מעבר לדרוש להבהרת תשובתו, אבל במקרים רבים השופט חוקר את הנאשם (או את סניגורו) שתי-וערב כאילו היה הוא התובע, בשלב החקירה הנגדית של נאשם אשר בחר להעיד. בית המשפט העליון העמיד את החקירה הנלוזה הזאת בשורה אחת עם “קבלת התוודות על ידי עינויים” – אבל זה לא עוזר, והנוהג הפסול הזה נמשך עשרות בשנים.

שופטת אחת, אשר נהגה כך באופן שיטתי “עפה” הבייתה, אבל רק היושב-במרומים יודע אם היה זה בגלל ההתעללות בנאשמת, או בגלל שטענה “להד”ם” כשנתבקשה לתקן את הפרוטוקול, ולא ידעה כי הדיון הוקלט על ידי הנאשמת.

זה לא עוזר, משום שהשופט לא מתעד בפרוטוקול את השאלות שלו, אלא רק את תשובת הנאשם (או סניגורו) – כאילו הייתה זו תשובה ספונטאנית, בלי שהשופט שאל דבר … האם מישהו הצליח אי-פעם – על ידי בקשה לתיקון הפרוטוקול, או בדרך אחרת – להביא שופט לכך שיתעד את חטאותיו? חלום באספמיא!

מה עושים כנגד זה? מגבילים את סמכותו של הסניגור להשיב על שאלות בית המשפט רק אם הן נרשמו בפרוטוקול – מראש, כמובן.

האם זה פסול?

לא זה לא פסול, ומשני טעמים:

האחד – כשם שלנאשם מותר לשתוק מתחילת המשפט ועד סופו, כך מותר לו לייפות את כוחו של עורך-דינו לשתוק במקומו, אבל כיוון שהשופטים לוחצים, ולא כל עו”ד מסוגל לעמוד בלחציו של השופט, מותר למייפה-הכוח להגביל את עורך-הדין שלו, שישתוק גם אם השופט לוחץ;

והשני – כאשר החוק מחייב לנהל פרוטוקול אשר ישקף את כל הנאמר ומתרחש במשפט, שאלה של השופט אשר לא נרשמה, כמוה כאמירה “פרטית” – off-record – של השופט, אמירה שאיש לא חייב להתייחס אליה.

חשוב להדגיש: יכול להיות שכל התיזה הזאת שגוייה, ובכל מקרה – גם אם היא נכנונה מותר לו לשופט “לשגות”, דהיינו לא לקבל את מה שאנחנו טוענים, וחושבים שהוא ה”נכון”, אבל הוא חייב לתת תשובה מנומקת מדוע הוא אינו מקבל את הטענה שלנו, שהרי, כאמור,

“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”.

ומה הייתה תשובתו המנומקת של יהונתן הקשקשן לטענה הדו-ראשית הזאת? מלים, מלים, מלים, ותשובה – מנומקת או לא מנומקת – אין!

דוגמה להנמקת ישרא-בלוף דמגוגית

קחו, למשל, את האסמכתא-בתוך-אסמכתא הזאת, אותה מביא יהונתן הקשקשן כ”בסיס” לתוצאה אליה הוא חותר:

אפילו במקרים, בהם יש לעורךדין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט,  והיא נראית לו ראויה להישמע למען ההגנה על האינטרס של לקוחו, חובה היא לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, ובעיקר שלא עלפי רמזים של צדייה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים. כדבריהשופט אלון…: השאלה בנדון דדן אינה, מה  יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. והאיךהוא לשון מנומסת ומאופקת,  שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין‘” (עלע 4/82 פלוני נהוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביביפו, פד לז(1) 70, 75-74, ההדגשות במקור).

אבל השאלה היא אם זה מה שהיה במחלוקת, כי מתוך הדברים האלה עולה כאילו המערער – אני – טען כי השאלה בנדון דדן אינה, איך  יאמר עורך הדין, את מה שצריך הוא לומר אלא מה יאמר, או שהאיךהוא לשון בלתי מנומסת ובלתי מאופקת,  שיש בה כדי לפגוע בכבוד האומר, לפגוע בכבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ולפגוע בכבוד מקצוע עריכת הדין‘”

אז לא. אני לא טענתי את האיוולת הזאת, ולדקויות כגון מה זה “מנומסת”, או כמה זה “מאפקת”, הדיון עוד לא הגיע, משום שההרכב הקצה לי מראש חצי שעה לכל הערעורים גם יחד.

או, למשל, הדיון בסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (סעיף 30 לפסק-הדין): האם הייתה מחלוקת על “תכליתו של הסעיף”, כפי שהקשקשן מנסה להציג את הדברים?

אז לא. המחלוקת לא הייתה על “תכליתו של הסעיף” אלא בשאלה אם התחלת הייצוג באמצע המשפט, ועד סיומו הינה “הפסקת הייצוג” ללא רשותו של בית המשפט (ובכך, כאמור, עסקנו בפרק יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!).

ולמה מצא יהונתן הקשקשן להכביר בדברים ובאסמכתאות בעניינים שלא היו במחלוקת? כדי לטמטם ולסמם את הקורא, ולאחז את עיניו ואזניו כך שיגיד לעצמו “אכן, פסק-דין מפורט ומנומק – וגם צודק”…

אז מה היה לנו כאן?

וכעת  קראו את הדברים האלה: 3413 מלים מתוך 11858 מלים בכל פסה”ד (16 מתוך 49 סעיפים), ואמרו בעצמכם: האם, מתוך הדברים האלה, אתם יודעים על מה הייתה המחלוקת?

ואלה הדברים, המובאים כלשונם ובמלואם (פרט לכך שהאמירות נשוא הדיון, כאמור, הוחלפו כל אחת במספרה הסידורי):

עלע 9684/03 ועלע 9728/03

20.     אף כאן נסב הדיון סביב הרשעת המערער בגין התנהגותו במספר אירועים שנדונו בארבע קובלנות נפרדות.

על שלושת האירועים הבאים הועמד המערער לדין משמעתי בתיק אחד, בדמ 1/96: באירוע האחד, ייצג המערער נאשם בתיק תעבורה לפני השופט אבןארי בבית המשפט המחוזי בתלאביב, בעניין פסילה מינהלית של רישיון נהיגה. לפני תחילת הדיון שהתקיים ביום 3.3.94 אמר המערער לבית המשפט  ” (אמירה א‘ – 11 מלים) “. כאשר נדחה הדיון בתיק, אמר המערער לשופט  (אמירה ב‘ – 4 מלים) “.

באירוע השני, ייצג המערער נאשם בתיק תעבורה בבית משפט השלום בפתח תקווה. המערער החתים את מרשו על ייפוי כוח שנוסח באופן שהגביל את המערער בפעולותיו כעורך דין; בין היתר, לא הוסמך המערער להשיב בשם מרשו על שאלה בבית המשפט, ולא הוסמך להתייחס לקבלת ראיות. המערער הגיש ייפוי כוח זה לבית המשפט, והסתמך על ההגבלות בו כדי להצדיק את סירובו להשיב לשאלת בית המשפט בדבר עמדת הנאשם לגבי קבילות הודאתו.

באירוע השלישי, המערער התבטא בצורה בוטה בהתכתבות עם פרקליטות המדינה, לאחר שחויב בהוצאות אישיות בבית המשפט לתעבורה באילת בשל העובדה שהורה למרשו שלא להופיע לדיון בניגוד להחלטת בית המשפט. בין היתר, כתב המערער במכתב מיום 3.4.94, בהתייחסו למכתב קודם ששלח אליו העוזר לפרקליטת המדינה דאז : “(אמירה ג‘ – 14 מלים) “; “(אמירה ד‘ – 8 מלים) “; “(אמירה ה‘, המנוסחת כשאלה – 22 מלים) “.

21.     בתיק אחר, בדמ 4/96, הועמד המערער לדין משמעתי בגין אירוע נוסף: בשנת 1994 הגיש המערער עתירה  לבית המשפט הגבוה לצדק נגד שר המשפטים ונגד שופט התעבורה אפרים דורון, בעניין מינויו של האחרון לסגן נשיא בית המשפט לתעבורה בתלאביב. באותה עתירה ציטט המערער מכתבים שכתב לשר המשפטים דאז, בהם ביקש למנוע את מינויו של השופט לסגן נשיא בית המשפט. במכתביו, המובאים כלשונם בגוף העתירה, כינה המערער את השופט, בין היתר , ” (אמירה ו‘ – מילה אחת) “, וכן כתב : “(אמירה ז‘ – 14 מלים) “; “(אמירה ח‘ – 9 מלים) “; “(אמירה ט‘ – 17 מלים) “; “(אמירה י‘ – 8 מלים) “.

22.     הדיון בשתי הקובלנות האמורות אוחד, וניתן בהן פסק דין אחד בבית הדין המחוזי. נפסק, כי מעמדו של עורך הדין כOfficer of the Court, מחייב את עורך הדין להקפיד כי לא יהא בהתנהגותו כלפי בית המשפט פגם כלשהו. התנהגותו של המערער בעניין ייפוי הכוח שהוגש לבית המשפט, נקבע, אינה עולה בקנה אחד עם חובותיו אלו, ואף לא עם חובתו לשמור על טובת הלקוח. עוד נקבע, כי ייפויי כוח אלו, עומדים בניגוד לרוחן של הוראות החיקוק הבאות: סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמב1982 (להלן חוק סדר הדין הפלילי), אשר קובע כי סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; וכן תקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמד1984, לפיה עורך הדין יכול להפסיק ייצוגו של לקוח רק ברשות בית המשפט שלפניו עומדת התובענה. על פי הוראות אלו, קבע בית הדין המחוזי, עורך הדין יוכל להפסיק את הייצוג רק ברשות בית המשפט, ולא יעלה על הדעת כי עורך הדין יגביל את ייצוגו לחלק מפעולותיו בישיבה מסוימת, באשר הדבר פוגע הן בלקוח והן בבית המשפט. שיטתו של המערער, ציין בית הדין המחוזי, עלולה להביא למצב אבסורדי, בו ייפסק ייצוגו של עורך דין באמצע דיון בפני בית המשפט, בשעה מסוימת. לכך, נקבע, אין להסכים, ובודאי שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם מתן העזרה הנדרשת לבית המשפט. בית הדין המחוזי ציין כי ייפויי כוח אלו עלולים לפגוע גם בזכויותיהם הבסיסיות של הלקוחות, אשר ספק אם הבינו את המשמעות שבהגבלות בייפויי הכוח עליהם הוחתמו. לקוח סביר, קבע בית הדין המחוזי, לא יסכים להגביל מתן שירות על ידי עורך דין לפרקי זמן ולחלקיקי דיונים ולחלקי ישיבות“, שכן הסכנה בהחלפת עורך דין, בין ישיבת בית משפט אחת לאחרת ובין כל פעולה אינה משרתת את האינטרסים הכלכליים והפרקטיים של הלקוח. בית הדין הוסיף, שגם לוּ דובר במקרה דנן בשיטה שהיא לטובת הלקוח, הרי כאשר קיימת סתירה בין טובת הלקוח לבין עזרה לבית המשפט, יש לאזן בין האינטרסים הסותרים. אשר להתבטאויותיו של המערער מצא בית הדין שהמערער השתמש בלשון בוטה, פוגענית, ובסגנון משתלח. בסופו של יום, הורשע המערער בעבירות על סעיפים 2 ו32 לכללי האתיקה, ובעבירות על סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2) ו61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.

23.     לבד מהאירועים האמורים, עסקינן בשניים נוספים שהובאו לפני בית הדין המחוזי, גם הם עניינם בייפוי כוח שערך המערער והגיש בשני תיקי תעבורה שבהם ייצג נאשמים; האחד, בבית המשפט לתעבורה בבארשבע (נדון בתיק בדמ 27/99), והשני בבית משפט השלום בתל אביב (נדון בתיק בדמ 72/96). גם ייפויי כוח אלה הגבילו מראש את סמכות המערער להשיב בשם לקוחותיו על שאלות שלא נרשמו בפרוטוקול, לקבל המצאות, או להגיע להבנות מסוימות.

24.     בית הדין המחוזי דן במאוחד בשתי קובלנות אלה. אף כאן נפסק כי שיטתו של המערער בניסוח ייפויי הכוח עומדת בניגוד להוראות החיקוק שנזכרו דלעיל. בית הדין המחוזי אמנם הכיר ברצון המערער להגן על לקוחותיו, אולם קבע כי שיטה זו לא רק שעלולה לפגוע בעניינם של הלקוחות, אלא שהיא אף פוגעת באינטרסים אחרים של מערכת המשפט. במקרים שהובאו לפני בית הדין, נקבע, בוזבז לריק זמנו של בית המשפט בעטייה של שיטת המערער. עוד נקבע, כי לקוח סביר לא יסכים למתן שירות על ידי עורך דין בצורה מגבילה כזאת. המערער הורשע בגין מעשיו בעבירות על סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2) ו61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.

25.     בבואו לגזור את עונשו של המערער, איחד בית הדין המחוזי את הדיון בארבע הקובלנות דלעיל. בית הדין ציין בגזר דינו כי “…אין הנאשם [המערער] בוחל בשום אמצעי. הוא אומר את שעל לבו, בצורה קשה וחריפה תוך שימוש במילים שאין הדעת סובלת, במיוחד כאשר הם מכוונים אל השופט היושב על כס המשפט תחת סמלה של המדינה ולצד דגל הלאום“. וכן, כי הוא עושה שימוש בייפוי הכוח שנתן לו מרשו, כך שלא ברור כלל לשם מה מצוי במקום עורך דין, שכן אסור לו, על פי ייפוי הכוח, להודות או לכפור או לשנות דברים או לשתוק…”. בית הדין המחוזי הוסיף כי התנהגות המערער “…עוברת כחוט השני לאורך השנים ואין הוא מרפה. נראה כי הנאשם לא שמע את שאמרו לו בתי הדין בעת שהרשיעו אותו…”. אולם מאידך צויין, כי “…לא קל לגזור על הנאשם את העונש. מדובר באדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו ואשר מסונוור כנראה מרצונו להצליח עד שאין הוא רואה עד כמה הוא מזיק ופוגע במטרה“. לבסוף נקבע כי התנהגות כמו זו של הנאשם יש להוקיע ועליו, כמו על כלל ציבור עורכי הדין לדעת, כי על התנהגות שכזו יש לשלם מחיר“. על המערער נגזרו העונשים הבאים: השעיה בפועל מחברות בלשכה לשישה חודשים, השעיה על תנאי לשנה, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה מאלה בהן הורשע בתיקים הללו לתקופה של שנתיים. כן חויב המערער לשלם לקובל את הוצאות ההליך בסך 3,000 שח, בשל התמשכות הדיונים לה גרם המערער.

26.     הוועד המחוזי ערער על קולת העונש (בבדא 88/01), ואילו המערער ערער הן על הרשעותיו בשני פסקי הדין והן על העונשים שהושתו עליו (בבדא 97/01).

27.     הערעור שהגיש המערער לעניין הרשעתו נדחה. בעניין ניסוח ייפוי הכוח, בית הדין הארצי הסתייג מהשקפתו של בית הדין המחוזי, שייפוי כוח זה אינו תואם את רוחם של סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, לשיטתו של בית הדין הארצי, משום שסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי נועד להגן על האינטרס של הנאשם, ועל כן נאות בית הדין לבחון את טענת המערער כי ההגבלה בייצוג אינה פוגעת באינטרס זה. עם זאת נקבע, כי המערער לא שכנע כי המטרה של ההגבלה בייפוי הכוח היא בהכרח לטובת הלקוח, והדבר נראה לבית הדין כהתנצחות עם המערכת המשפטית, תוך לקיחת סיכון על חשבון הלקוח. החזקה היא, נקבע, שרק ייצוג מלא משרת את הלקוח. לבד מזאת קבע בית הדין, כי בית המשפט ומהלך הדיון התקין אינם ערוכים לסוג כזה של ייצוג חלקי. “מרחב התמרון היצירתי של עורך הדין וחובתו כלפי לקוחו תחום באינטרסים נוספים, ביניהם החובה כלפי בית המשפט“. מקום בו מתנגשים האינטרסים, פסק בית הדין הארצי, יש לאזן ביניהם. בנוסף, כך נפסק, הפסול בייפוי הכוח של המערער הוא בהיותו מניפולטיבי ומתחכם מטרתו האמיתית היא מתנצחת, היא ניסיון לחינוךשל המערכת, שהוא מייחס לה הרבה חוסר תום לב, וניסיון להכריח אותה להשתנות, בדרך של הבה נתחכמה‘”. ואם אכן נגועה המערכת, קבע בית הדין, יש להילחם בה בגלוי, בדרכים הקיימות, ולא בתרגילים“.

בעניין התבטאויותיו של המערער ביחס לשופט דורון נקבע כי המערער בוחר להשתמש בסגנון החורג מן האיפוק המקובל, דבר שמגלה חוסר כבוד. יש כאן, נקבע, “מעין ניסיון להכריחאת מי שיש לו הכח להחליט, להגיע למסקנה המבוקשת“. בית הדין הארצי סרב לקבל את הדרך שנקט המערער גם אם אפשר לרחוש הבנה לכעסיו של עוד ניר, וגם אם אין דרך אחרת להשיג את התוצאות שאליהן הוא חותר…”.

אשר להתבטאות המערער כלפי השופט אבןארי נקבע, כי גם אם שופט מתנהג באופן המצדיק תחושה של איצדק, על חובת האיפוק והנימוס של עורך הדין לגבור, שאם לא כן ייפגע כבוד בית המשפט פגיעה שאין לה תקנה. כן נקבע, כי על פי הפסיקה גם חופש הביטוי אינו מצדיק התעלמות מהמגבלות האתיות, וכי עורך הדין אינו יכול לקרוא דרור ללשונו. בעניין ההתבטאות בהתכתבות עם פרקליטות המדינה נקבע, כי אותה התבטאות הייתה על פניה מיותרת והתאפיינה בסגנון בלתי ראוי שאינו הולם את כבוד המקצוע.

גם הערעורים בעניין חומרת העונש נדחו. ערעור הוועד המחוזי נדחה, בנימוק כי הוועד לא שכנע כי בית הדין המחוזי חרג במידה בלתי סבירה מרף הענישה במקרים דומים. בית הדין הארצי סבר כי העונש שהוטל על המערער השעיה בפועל לששה חודשים איננו על פניו עונש קל באופן בלתי סביר ביחס למהות העבירות בהן הורשע המערער, שאינן עבירות של זדון או של שחיתות המידות, ואף נזק ללקוחות לא נטען ביחס אליהן. בית הדין הארצי סבר כי עצם ההשעיה בפועל על עבירות מסוג זה מגשימה באופן סביר את שיקול ההרתעה, המהווה חלק מתכלית הענישה המשמעתית. מטעמים אלה, לא מצא בית הדין הארצי להתערב בגזר הדין.

28.     עלע 9684/03 שלפנינו הוא ערעורו של הוועד המחוזי על פסק הדין של בית הדין הארצי. נטען בו, כי טעו בתי הדין בכך שלא השעו את המערער בפועל לתקופה ארוכה של שנים, אם לא לצמיתות. לטענת הוועד המחוזי, העבירות בהן הורשע המערער מופלגות בחומרתן ובכמותן. הוועד המחוזי מציין, כי המערער לא הביע חרטה על התנהגותו, ולמעשה המערער סבור כי התנהגותו הולמת, וכי הוא נרדף בהעמדתו לדין. הוועד המחוזי סבור כי אינטרס הציבור הרחב והצורך לשמור על מעמדו של מחנה עורכי הדין, מחייבים את הרחקת המערער לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

אף המערער משיג על פסק הדין של בית הדין הארצי (בעלע 9728/03). לטענת המערער, ניהול ההליך נגדו בבית הדין הארצי לא היה תקין; כתבי הקובלנה לא גילו עבירה לטענתו, בין היתר משום שלא נטען בהם, וממילא לא הוכח, כי המערער היה עורך דין בזמן ביצוע העבירות; העובדות הנטענות בקובלנה לא הוכחו, ובית הדין הסתמך על הרשעות קודמות שאף הן לא הוכחו. כן מוסיף המערער כי התנהגותם של חברי בית הדין הייתה לא חברית, וכי הם טעו בסרבם לפסול את עצמם לאור התנהגותם בזמן עדותו הראשית של המערער. לדידו של המערער, לא היה כל רבב בהתנהגותו, כל שעשה היה בתום לב ולשם שמיים“, ופסק הדין מהווה הפרה בוטה של חירותו המקצועית של עורך הדין ושל חופש הדיבור שלו. ייפוי הכוח המוגבל, נטען, אין בו דבר אשר נעשה שלא לטובת הלקוח, ואין בו דבר המונע מבית המשפט לעשות משפט כהלכתו. גם כאן חוזר המערער על טענתו כי מעשים שנעשו ללא זדון, כפי שקבע בית הדין הארצי, אלא במסגרת גישה עקרונית, אינם יכולים להיות עבירת משמעת, רק משום שהגישה העקרונית מוטעית לדעת בית הדין.

29.     אף ערעור זה של המערער דינו להידחות. כאמור, המערער שב וטוען כי לא נטען בקובלנות כי הוא היה עורך דין בזמן ביצוע העבירות. לעניין זה כבר התייחסתי לעיל, וכאן אוסיף בקצרה כי המערער חתם כעורך דין, ולא רק כעותר, על העתירה שהגיש בעניין השופט דורון, ובכך העיד המערער על עצמו כי היה עורך דין בזמן הגשת העתירה. כך אף בעניין שלושת ייפויי הכוח שהגיש המערער לבתי המשפט השונים כמתואר בקובלנות, אשר המערער חתם עליהם כעורך דין לאימות חתימותיהם של מרשיו. טענת המערער בדבר העדר זדון נדחית אף היא, מהטעמים שהובאו לעיל, בהתייחס לטענה דומה שהעלה המערער בעלע 4743/02. יש לדחות גם את טענת המערער כי בית הדין הארצי הסתמך על הרשעות קודמות שלא הוכחו, ועל עונש מותנה שלא הוכח ולא היה בר הפעלה; המערער לא מפרט באילו הרשעות קודמות ועונש מותנה הוא מדבר, ועל כן לא ניתן לעמוד על טיבה של הטענה.

30.     אשר לייפויי הכוח שיצר המערער, דעתי היא כי נוסחם עומד בסתירה להוראת סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה קובע כי סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט…”. תכליתה של הוראה זו, כך נפסק, היא בין היתר:

להבטיח לנאשם ייצוג רציף, יציב ונטול זעזועים … [ו]הדרך הנאותה להשגת תכלית זו היא להבטיח שהפסקה בייצוגתיעשה אך ורק במקום שבית המשפט מוצא כי יש לכך טעם ענייני המצדיק זאת והגנתו של הנאשם אינה מתקפחת” (בגץ 4689/94 עוד דן אבי יצחק נהשופט יעקב צמח, פד מח(5) 70, 85-84).

ובהמשך, באותו מקום:

הוראתו של סעיף 17(א) מחייבת אפוא סניגור שלא לקבל על עצמו ייצוג נאשם במשפט פלילי אלא אם זה למשפט כולו; קבלת ייצוג לקטעשל משפט בלבד או הפסקת ייצוג לפני סיום המשפט טעונות רשות מבית המשפט

מקום שנאשם מינה לעצמו סניגור על מנת שייצג אותו במשפט והמשפט החלאין הייצוג נפסק כל עוד המשפט נמשך, אלא ברשותו של בית המשפט; והגבלות בייפוי הכוח בהקשר זה הינן חסרות תוקף, ללא רשותו של בית המשפטבמשפט פלילי אין ייצוג למקוטעין, אלא למשך המשפט כולו עד לסיומו…” (שם, בעמ88-87, ההדגשה במקור).

אכן, הוראת סעיף 17(א) מתערבת בחופש ההתקשרות של השולח [הלקוח] עם שלוחו [עורך הדין], אולם התערבות זו מתחייבת מאופיו המיוחד של ייצוגו של נאשם בפלילים; ומחובתו של בית המשפט להבטיח את רציפותו ויציבותו של ייצוג כזה” (שם, בע86). על כן, הגבלת הייצוג לקטעי משפט או להפסקתו במשך הדיון היא אפשרית רק אם התקבלה רשות בית המשפט לכך (שם, בע89). לפיכך, סנגור אינו רשאי להפסיק את ייצוגו של הנאשם או להגבילו, שלא ברשות בית המשפט. באופן זה מוגן האינטרס של טובת הנאשם בקבלת ייצוג עקבי ומתמשך. ההנחה היא, כי מקום בו טובת הנאשם תהא דווקא בקביעת מגבלה מסוימת בייצוג או בהפסקת הייצוג כליל, ישקול זאת בית המשפט וייתן לכך את אישורו. על כן, אף אם יוכיח עורך דין כי הגביל את הייצוג לטובת הנאשם עצמו, לא יהא בכך כדי ליתן תוקף לאותה הגבלה, כל עוד לא נתבקשה, וממילא לא ניתנה, רשות בית המשפט לכך.

31.     לאור האמור, ברור כי ההגבלות השונות בייפויי הכוח, כפי שנוסחו בידי המערער, אינן תקפות. בייפויי הכוח שהוגשו לבית משפט השלום בתל אביב ולבית המשפט לתעבורה בבאר שבע צוין כי תוקפו המתמשך של ייפוי כוח זה תלוי בהסכמתו המתמשכת של מרשי“. התניה כזו איננה תקפה, והיא עומדת בניגוד גמור להלכה שנזכרה לעיל, המתנה את תוקפה של התניה מעין זו ברשות בית המשפט. רשות כזו לא נתבקשה כאן מבתי המשפט, וודאי לא ניתנה. לאור הרציונאל העומד בבסיס סעיף 17(א), של מתן ייצוג יציב ומתמשך לנאשם במשפט פלילי, גם יתר ההגבלות המופיעות בייפוי הכוח, לרבות ייפוי הכוח שהוגש לבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, אינן תקפות, והסכמת הלקוח להן אינה מעלה או מורידה לעניין זה. הגבלה לפיה “…בא כוחי לא יהא מוסמך להשיב על כל שאלה אשר לא נרשמה תחילה…”, או כזו שלפיה לא יהא בא כוחי מוסמך להסכים לקבלתה של כל ראייה מטעם התביעה, עד תום ראיות התביעה בשלב שלפני הכרעת הדין…”, משבשת את מהלכו התקין של המשפט, ואף אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההגנה על הנאשם.

32.     אולם, השאלה העיקרית העומדת לפנינו אינה השאלה האם ייפוי הכוח שערך המערער עומדת בדרישותיו של סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא אם בעריכת ייפוי הכוח ובהגשתו לבית המשפט עבר המערער עבירת משמעת. בעניין זה מקובלת עליי השקפתו של בית הדין המחוזי כי שיטתו של המערער בניסוח ייפויי הכוח אינה עולה בקנה אחד עם החובה להושיט עזרה לבית המשפט. בית הדין המחוזי הזכיר בהחלטתו קביעה של ועדת האתיקה של הלשכה לעניין ייצוג חלקי בפלילים. בין היתר הובהר במסגרת אותה קביעה, כי יתכנו גם מקרים בהם ניתן להגביל ייפוי כוח של עורך דין לשלב מסוים של המשפט בפני אותה ערכאה ובלבד ששלב זה ניתן להפרדה מיתר שלבי המשפט (הליכי המעצר או ההקראה) ועורך הדין לא יוגבל בייפוי הכוח לאותו שלב באופן שלא יאפשר לו מילוי חובותיו כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט“. קביעה זו היא מחודש ספטמבר 1997, לאחר מתן פסק הדין בבגץ 4689/94 הנל, ועל פני הדברים, למעט במקרה של הגבלת הייצוג לשלב המעצר, היא איננה מתיישבת עם ההלכה שנפסקה שם. מכל מקום, ייפויי הכוח שניסח המערער אינם מתיישבים גם עם האמור בקביעת ועדת האתיקה, שכן המערער לא הגביל את הייצוג לשלב מסוים של המשפט אשר ניתן להפרידו מיתר שלבי המשפט, אלא יצר מגבלות השזורות לאורך ההליך כולו.

33.     עם זאת, אני סבור שחומרתה של עבירה זו נופלת מזו שנדונה לעיל במסגרת עלע 4743/02. שם הסתיר המערער במתכוון את קיומו של ייפוי הכוח מבית המשפט, וכך הטעה את בית המשפט ביודעין. במקרה שלפנינו, בית המשפט לא הוטעה. אולם גם כך, בית המשפט נאלץ להתמודד עם ההפרעה בניהול המשפט שנגרמה עקב ייפוי הכוח הפסול. מכל מקום, בהתחשב בכך שזו הפעם הראשונה, ככל הידוע לי, בה נבחנו הגבלות מסוג זה שנקבעו בייפוי כוח בהליכים משמעתיים נגד עורך דין, לא הייתי גוזר על המערער, בגין הרשעה בעבירה זו בלבד, עונש השעיה בפועל. ואולם, בערעורים אלה, כאמור, נדונות עבירות נוספות שביצע המערער, שחומרתן רבה.

34.     אף בעניין ההתבטאויות של המערער יש לדחות את טענותיו. התבטאויותיו כלפי השופטים בןארי ודורון, בעלפה ובכתב, אינן יכולות להיחשב כנופלות בגדר חופש הביטוי של עורך הדין, וכבר התייחסנו לעיל לחובתו של עורך הדין להתבטא בלשון נקיה ומכובדת. אמנם, עורך הדין רשאי לפעול במטרה להביא לשיפורים הנדרשים, לדעתו, במערכת המשפטית בה הוא פועל, לטובת לקוחותיו ולטובת הציבור בכלל. אולם, גם כאן, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. על עורך הדין לכלכל צעדיו בהתאם לחובות ולגבולות שהותוו לו בדין, והוא איננו רשאי לפרוץ אותם על דעתו. שכן:

אפילו במקרים, בהם יש לעורךדין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט, והיא נראית לו ראויה להישמע למען ההגנה על האינטרס של לקוחו, חובה היא לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, ובעיקר שלא עלפי רמזים של צדייה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים. כדבריהשופט אלון…: השאלה בנדון דדן אינה, מה  יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. והאיךהוא לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין‘” (עלע 4/82 פלוני נהוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביביפו, פד לז(1) 70, 75-74, ההדגשות במקור).

בענייננו היה על המערער לפעול בדרכים מקובלות ולהתבטא בשפה מתאימה. מטרתו, גם אם היא מטרה לגיטימית, איננה מצדיקה את התבטאויותיו הבוטות. בית הדין הארצי אף ציין בפסק דינו מספר דרכי פעולה בהן יכול לבחור עורך דין: “עוהד יכול לערער, הוא יכול לבקש פסילה, הוא יכול להתלונן לנציב תלונות השופטים, אבל גם אם אין בכל אלה כדי להועיל, הוא מצווה להתאפק, ולכבד את בית המשפט“.

טענת המערער לעניין הפגיעה בחופש הדיבור, אף היא דינה להידחות. וכבר נפסק לעניין זה כי:

נתחלף לו למערער המלומד בין חופש הדיבור, שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא, לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון עצמיים, שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא ובמיוחד לפרקליט” (עלע 6/82 פלוני נהיועץ המשפטי לממשלה, פד לז(3) 164, 167-166).

ובהמשך פסק הדין נקבע:

אכן, חובתו של עורךדין לשמור בעמידתו לפני בית המשפט על יחס כבוד לבית המשפטאין בה כדי למנוע הימנו לטעון טענות, שיש בהן משום דברי ביקורת ענייניים על בית המשפט ולגופו של דבר, אך תנאיבליעבור הוא, שלשונו תהא מנומסת, ושסגנונו יהא מאופק…, ועל לשון פרקליטים מנומסת ומאופקת חייב הפרקליט להקפיד גם אם נדמה לו, כי מקום יש לקזז התנהגותו של בית המשפט כנגד התנהגותו שלו… . כבודו של שופט היושב על מדין כבודו של בית המשפט הוא, וכבודו של בית המשפט לב לבה של כלל המערכת המשפטית הוא, על כל ענפיה ושלוחותיה, לרבות מעמדם של פרקליטים וכבודם של עורכי הדין” (שם, בע168).

לאור כל האמור, יש לדחות אף ערעור זה של המערער.

35.     אשר לעונש שהוטל על המערער שישה חודשי השעיה בפועל מהלשכה דעתי היא כי עונש זה איננו משקף את חומרת העבירות. מה גם שבהיעדר קביעה אחרת בפסק הדין, עונש זה ירוצה על ידי המערער בחופף לעונשי השעיה שהוטלו עליו בתיקים אחרים (סעיף 68ה(ב) לחוק לשכת עורכי הדין). התבטאויות כה חריפות ומשולחות רסן, בשלושה מקרים, כלפי שופטים היושבים על כס המשפט וכלפי פרקליטות המדינה, על רקע הרשעותיו הקודמות והרבות של המערער בתחום זה, בהצטרפן לעובדה כי המערער אינו מביע כל חרטה על מעשיו, היו ראויות, לדעתי, לתגובה עונשית קשה במידה ניכרת מזו שננקטה במקרה זה. אחזור ואתייחס לכך בהמשך.

נו … ?

אני את שלי אמרתי, וכעת היו אתם השופטים.


 

המלצות היום:

הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל

על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות

על “לשון הביבים” של שופטי ביהמ”ש העליון

הפרקים הקודמים, לעניין זה:

תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג

עוד על השופט יהונתן עדיאל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!

יהונתן הקשקשן (3) – האם השופט יהונתן עדיאל באמת לא מבין את ההבדל בין “קוזי פאן טוטה” לבין “הגנה מן הצדק”, או שהוא רק מיתמם?

יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!

יהונתן הקשקשן (5): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר?

יהונתן הקשקשן (6): על ה”לוגיקה” של המועמד-לעליון יהונתן עדיאל

יהונתן הקשקשן (7): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (2): על הוצאת דברים מהקשרם

יהונתן הקשקשן (8): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (3): על הוצאת דברים מהקשרם (2) – הוצאה מהקשר-בתוך-הקשר

יהונתן הקשקשן (9) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”?

יהונתן הקשקשן (10): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (4): על הוצאת דברים מהקשרם (3) – ועל הוצאת ההקשר מהדברים

יהונתן הקשקשן (11) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”המדינה לא מגלה לנו …”, וגו’?

תלונה לנציבה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל לא נותנים החלטות

הגיע הזמן לטפל בשלושתם יחד – איילה פרוקצ’יה מרים נאור ויהונתן עדיאל: סדרת תלונות לטובה-למי שטרסברג-כהן על אופן ניהולו של המשפט, על צפצופם מהמקפצה על הנשיא אהרן ברק, ועוד

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר