יהונתן הקשקשן (9) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”?

יהונתן הקשקשן (9) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”?

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 22.07.2006 22:52
"שקרים שבהם ניסה להלעיט"

“שקרים שבהם ניסה להלעיט”


… ואם פתחנו ואמרנו כי השאלה העומדת במרכז הדיון הזה היא מה הפסול ה”לשוני” שמצא יהונתן הקשקשן באמירה “עשה מלאכתו רמייה”, או באמירה “משקר במצח נחושה”, התשובה היא שהוא לא מצא, כי הוא לא חיפש, והוא לא חיפש – כי הוא ידע מראש שהוא לא ימצא.



יהונתן הקשקשן (9) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”?

… ואם פתחנו ואמרנו כי השאלה העומדת במרכז הדיון הזה היא מה הפסול ה”לשוני” שמצא יהונתן הקשקשן באמירה “עשה מלאכתו רמייה”, או באמירה “משקר במצח נחושה”, התשובה היא שהוא לא מצא, כי הוא לא חיפש, והוא לא חיפש – כי הוא ידע מראש שהוא לא ימצא.

תחת הכותרת יהונתן הקשקשן (8): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (3): על הוצאת דברים מהקשרם (2) – הוצאה מהקשר-בתוך-הקשר ראינו כיצד יהונתן הקשקשן מסלף את הכתובים כך שיתאימו למטרה אותה הוא סימן לעצמו מראש. כיצד הוא לוקח את צמד משפטי-התנאי הלגיטימיים האלה:

אם עו”ד אלון איינפלד לא קרא את האמור, ולא למד כהלכה את פס”ד שידלוב, הוא “עשה מלאכתו רמייה”, כסגנונו של כב’ הנשיא (זוסמן) ז”ל;

ואם, מאידך, עו”ד אלון איינפלד אכן קרא את האמור, וגם למד כהלכה את פס”ד שידלוב, והוא עדיין טוען כי פס”ד רחמני אכן “אושר לא פעם בבית משפט נכבד זה”, הוא פשוט משקר במצח נחושה, שהרי הלכת שידלוב אומרת בדיוק את ההיפך: שהחלטה הדוחה בקשת רשות לערער אינה יוצרת הלכה פסוקה, בין אם היא ניתנה לגופו של עניין, בין אם שלא לגופו של עניין,

והופכם מאמירה לגיטימית, לכל הדיעות, לאמירה אשר אפשר לחלוק על הלגיטימיות שלה – אם משתוקקים לכך, ומוכנים להסתכן בהתבזות עצמית, כפי שעשה יהונתן הקשקשן:

“במקרה אחר, במסגרת בקשה שהגיש המערער למחיקת תגובה מטעם המדינה בתיק שהתנהל בבית משפט זה, כתב המערער, בין היתר, כי הפרקליט מטעם המדינה ‘משקר במצח נחושה’, ו’עשה מלאכתו רמייה'”.

אבל נניח לרגע כי המערער התבטא בדיוק כפי שהקשקשן ייחס לו: מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”?

אמרנו הפסול ה”לשוני”, כי רק על כך היה האישום. סעיף 1 לכתב הקובלנה, זה לשונו:

“1.     כמפורט להלן בהמשך פרטי העובדות שבקובלנה, התבטא הנאשם בלשון בוטה, בלתי מרוסנת, בלתי מאופקת ובלתי מנומסת”,

ולא בכדי, שהרי הם רוצים לסתום את פיותיהם של המבקרים, בלי לאפשר להם להעלות את טענת אמת דיברתי.

לריענון הזיכרון: לשון “בוטה”, “איפוק וריסון”, “נימוס”

לפני שנמשיך מן הראוי לרענן קצת את הזיכרון איך נולדה, גדלה והתפתחה הקשקשנות הדמגוגית הזאת, אשר מאפשרת את השימוש במונחים בלתי-“מדידים” להשגת כל תוצאה משפטית לא-לגיטימית אשר סומנה-מראש.

במאמרי מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך הגעתי לכך ש –

“המסקנה העגומה מכל אלה היא שהמילה “בוטה” היתה לבובת-סמרטוטים שכל המחזיק בה מטלטל אותה כרצונו אנה ואנה, ימין ושמאל, מעלה מטה, ואין איש השואל עוד את הקנקן מה יצקו לתוכו. לזונת-רחוב, אשר הכל מנצלים אותה לכל מטרה, הכל בועלים אותה, ואף אחד אינו רוחש לה את הכבוד הראוי והמגיע לה”,

וגם הראיתי איך בית המשפט העליון הוא ה”משכוכית” של כל התהליך הזה. קיראו את המאמר, מתחילתו ועד סופו (וגם תזכו לדרישת-שלום “בוטה” מקצין ידוע (דן חלוץ), אשר דיבר על “מכה קלה באווירון … כעבור שנייה זה עובר, וזה הכל…”, ועל שופטת “עליונה” ידועה (מרים נאור) אשר הגדירה את התבטאויותיו כ”התבטאויות”, ולא גילתה לנו מה פשר המרכאות הדמגוגיות האלה, כאשר ברור שהיו אלה התבטאויות, ולא טיסת-מכשירים לילית, בגובה-אפס, במדבר יהודה, או נופש יחידתי בחוף אשקלון).

במאמרי על הצורך ב”איפוק” ו”ריסון”: גלגולו של ניגון, או: על הקשקשנות של השופט מנחם אלון הראיתי כיצד, בתוך כמעט שלושים שנה, הפכה אמירת-אגב “ספרותית” בפסק-דין מזכה – אמירה מיותרת אשר נאמרה כדי לצאת ידי חובת “אל תחשבו לכם ש…” – לקישקוש-בלבוש בלבוש “משפטי”, אשר לא ניתן לכימות, ובכל זאת מאפשר לומר את כל התועבות שבעולם, כאשר השורה התחתונה משמשת גם כנימוק-של-עצמה.

באותו מאמר, תחת כותרת-המשנה יש-מאין: מהות משפטית חדשה, מהות ספרותית בלתי-מדידה, אמרתי, בין השאר:

מסתבכים הדברים כאשר אנחנו מגיעים לעניין ה”איפוק” וה”ריסון”, והערת-האגב שבפסק-הדין הזה הינה, ככל הנראה, ערש-הולדתם של שני התאומים הסיאמיים האלה.

מדוע “מסתבכים הדברים”?

משום שאם לגבי ה”נימוס” פסק-הדין (כקודמיו) לא הוסיף דבר וחצי דבר על המקובלות החברתיות (וממילא גם אין חשיבות לשאלה אם המדובר ב”ראציו” או באמירת-אגב), הרי לגבי ה”איפוק” וה”ריסון”, הערת-האגב הזאת יצרה, יש-מאין, מהות משפטית חדשה, או, למען הדיוק, מהות ספרותית בלתי-מדידה – לא מתימטית ולא משפטית.

אבל זה עוד לא הכל: בעוד שעניין ה”נימוס” הוא “בינארי” (דהיינו אם “יש” נימוס או “אין” נימוס; “0” או “1”), הרי שה”איפוק” וה”ריסון” הם פרמטרים המחייבים כימות “אנלוגי”, דהיינו כל שיעור שבין “0” ל”1″.

בפרק ט’ למאמר הנ”ל (על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות  – ש’ נ’), תחת הכותרת מה זה “איפוק וריסון”, או כמה “איפוק וריסון”? נאמר, בין השאר:

כשמדברים על “איפוק וריסון”, לא נשאלת השאלה איזה  “איפוק וריסון” (האם ישנם “סוגים” של “איפוק וריסון”?), אלא השאלה כמה “איפוק וריסון”, כי העדר מוחלט של איפוק וריסון פירושו הוא שילוח-רסן מוחלט, אבל איפוק וריסון מוחלטים פירושם הוא גם סתימת-פיות מוחלטת.

נשאלת, איפוא, השאלה מהם ה”איפוק והריסון” הנדרשים כאשר הדברים מותרים לאמירה, ומדוע נדרש אדם להתאפק ולרסן את עצמו מלומר דברים אשר מותר גם מותר לאומרם.

וזה מחזיר אותנו לשאלה כמה “איפוק וריסון” נדרשים בנסיבות אלה או אחרות.

דרישה ל”איפוק וריסון” של מאה אחוזים פירושה, כאמור, סתימת-פיות מוחלטת, שהרי גם בביקורת מתונה ישנה מידה מסויימת של חוסר איפוק וריסון, ועל כן מי שדורש מזולתו “איפוק וריסון” צריך לומר גם באיזו מידה: 100 אחוזים של איפוק? 90 אחוז? 63.47 אחוזים?

ולעניין ה”איפוק” הייתי מוסיף עוד נקודה: נניח שאני רוצה לומר לשופט דברים קשים, בבחינת הוכח תוכיח את עמיתך, אבל אני לא “שולף”, אלא מגלה איפוק מירבי: הולך הבייתה, מתחבט עם עצמי, מתייעץ עם חברים למקצוע ועם האישה, מחליט הפעם לא, ונ ראה איך השופט יתנהג בעתיד, וגם אחרי הפעם העשירית אני עדיין לא “שולף”, אלא הולך הבייתה, עושה מקלחת קרה, מתייעץ שוב עם הנ”ל – ואחר כל הדברים האלה אני בא אל השופט, ואומר לו את מה שראוי לומר לו.

לומר לכבוד השופט, למשל, שהוא לא נוהג על פי סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר הוא קובע שהנאשם יסכם ראשון, והתביעה תסכם אחריו.

זה שהאמירה הזאת היא בסגנון בוטה ומשתלח רואים מיד, ועל ה”ריסון” נדבר בהמשך, אבל השאלה כרגע היא אם הייתי “מאופק” די הצורך?

אין ספק: בהתחבטויותי ובהתייעצויותי גיליתי איפוק מעל-ומעבר לכל המצופה מבן-תמותה.

האם האיפוק הזה היה מן המחוייב, ואם כן – האם עמידתי בחובה הזאת תעזור לי?

התשובה לשאלה הראשונה היא, כמובן, שלילית: ה”איפוק” כאן כלל לא היה נחוץ, משום שהביקורת הזאת על השופט היא ביקורת לגיטימית, אפילו אם היא נעשית ב”שליפה”, בהזדמנות הראשונה.

אבל גם התשובה לשאלה השנייה היא שלילית: גם אם התאפקתי חודשים ושנים – עדיין יבואו ויגידו שלא קיימתי את החובה “לנקוט” (כך שמגר, שם) “לשון … מאופקת …”.

הרגוני הרוג: בני אדם יכולים (או שאינם יכולים) להיות “מאופקים”, אבל לשון – היאך תהייה “מאופקת”?

עד כאן דברי, באותו מאמר, לעניין ה”איפוק”, ולעניין ה”ריסון” הוספתי, שם:

ואם עניין ה”איפוק” הוא קשקוש-מקושקש – עניין ה”ריסון” אינו שונה כהוא-זה: כשם שאין לשון-ביבים “מאופקת” (או “בלתי מאופקת”) ולשון-מלאכי-שרת “מאופקת” (או “בלתי מאופקת”), כך גם אין לשון-ביבים “מרוסנת” (או “בלתי מרוסנת”), וגם אין לשון-מלאכי-שרת “מרוסנת” (או “בלתי מרוסנת”).

ועוד הוספתי, שם:

ונשאלת השאלה – עליה אין השופט אלון נותן לנו כל תשובה – מהו הדין כאשר לשונו של הפרקליט היא מנומסת אבל לא מרוסנת, או להיפך, מרוסנת אבל לא מנומסת.

ומכאן אני מגיעים למסקנה כי כאשר אמרת “לא מאופק ולא מרוסן” – קישקשת בקומקום, ולא אמרת כלום.

ובאשר לעניין ה”נימוס” – גם עליו עמדתי במאמר הנ”ל (על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות), שם, בפרק ח’, תחת הכותרת “לשון מנומסת” וחופש הביטוי, אמרתי:

נתחיל  בביטוי “לשון מנומסת”. זה נשמע מצויין, בעיקר כשזה בא ביחס לאמירה כמו “שקרן פתולוגי”, אבל את הנימוס אנחנו חייבים רק למי שאנחנו פונים אליו, לא למי שאנחנו מדברים עליו.

כך, למשל, אם ראובן פונה אל לוי, ואומר לו ששמעון הוא שקרן פתולוגי, אין בכל כל חוסר-נימוס כלפי לוי, ואילו כלפי שמעון אין ראובן חייב בנימוס כלשהו, משום שאין הוא פונה אליו כלל.

בכלל, מתוך הנחה שאת הדברים עצמם אכן מותר לומר, ורק בעיית ה”נימוס” קיימת, נשאלת השאלה כיצד לקיים את מצוות-הנימוס הזאת.  להקדים את הדברים בהרכנת-ראש כנועה? לומר “עם כל הכבוד” לפני שאומרים ללוי ששמעון הוא שקרן פתולוגי? ליישר את העניבה לפני שפותחים את הפה?

תסכימו אתי שזה לא רציני, ושההיטפלות לעניין הנימוס הינה דמגוגיה מלאכותית ומעושה, הנובעת מכך שהשומע אינו מוכן להתייחס לדברים עצמם.

והדברים מדברים בעד עצמם.

וזה מחזיר אותנו אל השאלה בה עסקינן

השאלה העומדת במרכז הדיון הזה היא מה הפסול ה”לשוני” שמצא יהונתן הקשקשן באמירה “עשה מלאכתו רמייה”, או באמירה “משקר במצח נחושה”?

הערכאה הראשונה אשר דנה בתיק הזה, בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, בראשותו של אב-בית הדין משה וינברג, כאשר לצידו יושבים חברת בית הדין איריס סורוקר (היום שופטת) וחבר בית הדין שבתאי פרימו.

ערכאה זו קבעה כי הביטויים האלה הם “לשון ביבים”, ולאור זאת כתבתי ופרסמתי, תחת הכותרת “אגב הפסיקה”, מחקר אמפירי בשם על “לשון הביבים” של שופטי ביהמ”ש העליון, בו יצאתי מתוך ההנחה שכל עוד הוא לא בוטל בערעור פסק-הדין הזה – ככל פסק-דין – הוא אסמכתא משפטית, ולאור האסמכתא הזאת בדקתי ומצאתי כי “לשון הביבים” הזאת – כולל הביטויים “עשה מלאכתו רמייה”, או “משקר במצח נחושה”, הם נחלתם של שופטי ביהמ”ש העליון לרוב.

באותו מחקר גם הבהרתי כי אני לא מביע עמדה – לא לגבי נכונותה של הפסיקה ולא לגבי התנהגותם של שופטי ביהמ”ש העליון – אלא, בסך-הכל, בוחן את התנהגותם של השופטים לאור הפסיקה.

כמובן שהחוכמולוגיה הזאת הייתה רק “פיגום” כדי להציב עליו את קו-הטיעון בערכאות הערעור: או שפסק-הדין הוא נכון וצודק, ואז יש להעמיד אל הקיר גם את השופטים וגם את עו”ד שמחה ניר, על “לשון הביבים” שלהם – או שפסק-הדין אינו נכון ואינו צודק, והביטויים בהם השתמשו השופטים ועו”ד שמחה ניר הם ביטויים כשרים מכל הבחינות.

ומה יעש יהונתן הקשקשן כאשר מבצעים לו “איגוף” כזה?

הוא לא יכול להגיד שהביטויים “עשה מלאכתו רמייה”, או “משקר במצח נחושה”, הם אכן “לשון ביבים”, כי, להבדיל מפסיקתם של בתיה”ד המשמעתיים של הלשכה, פסקי-הדין של ביהמ”ש העליון מתפרסמים ברבים, ויש גבול להשתטות אשר מועמד לביהמ”ש העליון מוכן להסתכן בה.

מה שהוא כן יכול לעשות הוא להמשיך ולהתעלם מכך שהביטויים האלה הם נחלתם של שופטי ביהמ”ש העליון לרוב, לתת פסק-דין ארוך-ארוך (הנמקת ישרא-בלוף) ולהבליע בו, כמובנים-מאליהם, את הביטויים השנויים-במחלוקת – בלי לגלות שהם אכן שנויים-במחלוקת.

כך עשה יהונתן הקשקשן, ואם פתחנו ואמרנו כי השאלה העומדת במרכז הדיון הזה היא מה הפסול ה”לשוני” שמצא יהונתן הקשקשן באמירה “עשה מלאכתו רמייה”, או באמירה “משקר במצח נחושה”, התשובה היא שהוא לא מצא, כי הוא לא חיפש, והוא לא חיפש – כי הוא ידע מראש שהוא לא ימצא.

כמה מלים על הביטויים האלה

למעשה די היה לי להפנות אל המאמר על “לשון הביבים” של שופטי ביהמ”ש העליון ולספירת-המלאי שבו, ומי שלא מאמין יפנה אל מאגרי-הפסיקה המצויים, בם ימצא כהנה-וכנה, מהביטויים האלה – ומרבים אחרים, העולים עליהם לאין-שיעור בחומרתם.

בעיקר אמורים הדברים לגבי הביטוי משקר במצח נחושה, שהוא, לכאורה, ביטוי קשה יותר, אבל ספק אם קיים שופט אשר לא אמר אי-פעם על עד זה או אחר את הדבר הזה, אבל לאחרונה קמו לנו רווח והצלה ממקום אחר, ממש בימים האחרונים (תחילת קיץ 2006): השופט אהרן אמינוף, סגן נשיא ביהמ”ש המחוזי בנצרת, בהכרעת דינו של אב אשר אנס את בתו המאומצת מאז שהייתה בת שש שנים ועד הגיעה לגיל 18, כתב פיסקה אומללה ומטופשת אשר זכתה לתגובה נזעמת מכל חלקי הציבור. כאשר נחשף הדבר נזעקו שתי חברותיו להרכב, השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה (דה-ליאו) לוי: הוסכם שהפיסקה הזאת לא תיכלל בהכרעת-הדין, ואילו אמינוף עצמו לא נשאר חייב: השופטות משקרות; קיבלו ‘רגליים קרות’!

מה זה אומר? זה אומר שמישהו מהשופטים האלה – או אמינוף או חברותיו – משקר במצח נחושה.

אכן, קיימת אפשרות תיאורטית – ברמת הסתברות לא-גבוהה, לדעתי – שבסך-הכל הייתה שם אי-הבנה, ושאף אחד מהשופטים לא משקר במצח נחושה, אלא רק טועה, אבל גם אז, אם תגיד על מישהו מהם שהוא משקר במצח נחושה, יתווכחו גם יתווכחו אתך, אבל איש לא יגיד לך “באיזה סגנון אדוני מדבר”.

ומכאן ל”עשה מלאכתו רמייה”, נושא שלגביו יש לי כבר משנה סדורה, ואין צורך להוסיף דבר. קיראו את המאמר “מלאכת רמייה” – “סגנון” או תוכן? עם כותרת-המשנה ומדוע אהרן ברק כבר לא מעיר לעו”ד שמחה ניר על ה”סגנון”? ותת-כותרת-המשנה על “מלאכת רמייה” בכלל ועל מלאכת-הרמייה של פרקליטות המדינה והמשטרה בפרט.

ועל כך אמרינן די לחכימא, וגו’, אבל, מסתבר, על יהונתן הקשקשן זה לא חל.

 

הפרקים הקודמים, לעניין זה:

תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג

עוד על השופט יהונתן עדיאל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!

יהונתן הקשקשן (3) – האם השופט יהונתן עדיאל באמת לא מבין את ההבדל בין “קוזי פאן טוטה” לבין “הגנה מן הצדק”, או שהוא רק מיתמם?

יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!

יהונתן הקשקשן (5): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר?

יהונתן הקשקשן (6): על ה”לוגיקה” של המועמד-לעליון יהונתן עדיאל

יהונתן הקשקשן (7): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (2): על הוצאת דברים מהקשרם

יהונתן הקשקשן (8): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (3): על הוצאת דברים מהקשרם (2) – הוצאה מהקשר-בתוך-הקשר

תלונה לנציבה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל לא נותנים החלטות

הגיע הזמן לטפל בשלושתם יחדאיילה פרוקצ’יה מרים נאור ויהונתן עדיאל: סדרת תלונות לטובה-למי שטרסברג-כהן על אופן ניהולו של המשפט, על צפצופם מהמקפצה על הנשיא אהרן ברק, ועוד

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר