טובה שטרסברג-כהן, האם זה הקרשצ’נדו של פועלך הציבורי?!

טובה שטרסברג-כהן, האם זה הקרשצ’נדו של פועלך הציבורי?!

האתר של קימקא
שמחה ניר, עו”ד 14.05.2006 00:05
טובה שטרסברג-כהן, האם זה הקרשצ'נדו של פועלך הציבורי?!


בשנות כהונתך כשופטת ביהמ”ש העליון השתמשת, בהחלטותיך, 12 פעמים בביטוי “עזות מצח” – פי למעלה מחמש מ”חלקך היחסי באוכלוסיה” של שופטי ביהמ”ש העליון … וכעת, בסגנונך-שלך, אשאלך מאיכן לקחת את עזות-המצח לבקר את ה”סגנון” שלי, כאשר אני משתמש בסגנונך-את, בסגנונם של חבריך לבית המשפט העליון, בסגנונם של גדולים ממך בבית המשפט העליון – ובסגנונם של הנילונים עצמם!



טובה שטרסברג-כהן, האם זה הקרשצ’נדו של פועלך הציבורי?!

אין חולק על כך שהדין המשמעתי מוסמך לטפל במקרים של זדון וחוסר יושר אינטלקטואלי של שופטים, ואילו לפי פרשנותך – לנתל”ש אין כל גישה לתחום הזה.

מה נשאר, איפוא, בתחום טיפולו של הנתל”ש?

הדבר החמור ביותר בו טיפלת היה פרשת השופטת הילה כהן, אבל את הפרשה הזאת ניתן היה לסגור על ידי פנייה של סגן-נשיא בימ”ש השלום אל סגן מנהל בתי המשפט, ומשם צפונה אל שר המשפטים ואל נשיא ביהמ”ש העליון, על מנת שיפעילו את הכלים העומדים לרשותם – אלה אשר בסופו-של-דבר ממילא הופעלו על ידם.

ואני שואל: האם בשביל דברים כאלה הוקם מוסד הנתל”ש? האם בשביל דברים כאלה זקוקים אנו לשופט-בדימוס של בית המשפט העליון?

 

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 2.5.2006

לכבוד

הגב’ ט’ שטרסברג-כהן

נציבת תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

הנדון:     מר יעקב טירקל (תיקכם 341/06/י’/עליון י-ם)

מר יהונתן עדיאל (תיקכם 352/06/י’/עליון י-ם)

זה המשך לתגובתי הראשונית בלבד, מיום 27.4.2006, למכתביכם בנדון, מיום 11.4.2006, ומיום 20.4.2006, בהתאמה, ותגובתי המלאה בוא תבוא, בעיתה.

בתגובותי ה”ראשוניות” האלה אני להעמיד על מכונם- עניינים החוזרים-ונשנים בטיפולכם, אשר, לטעמי, מצריכים רוויזיה מצדך, כדי שלא יהיה צורך לחזור עליהם כל פעם מחדש, כך, למשל – רק למשל, כמובן – אם, לדעתך, אין כל פסול (“וזה לגיטימי”, כלשונך) בכך ששופט פוסק כך-וכך כדי לעזור לחבר מהמילואים – תגידי את זה מפורשות אחת-ולתמיד, בלי ערפול ודו-משמעויות, ומאותו הרגע בו השתכנעתי כי לא ניתן לשכנע אותך לשנות את דעתך – לא תקבלי ממני יותר כל תלונה בעניין כזה, אפילו אם תהיינה לי הוכחות חד-משמעיות.

אבל אם, מאידך, את רוצה להשאיר עירפולים מכוונים, כדי שבהזדמנות אחרת תוכלי לומר ש”זה לא בדיוק אותו המקרה” – העירפולים האלה יגרמו לכך שאת תצטרכי לדון כל הזמן בתלונות חדשות, לשמוע גם ממני כי “זה לא בדיוק אותו המקרה”, ולהתמודד שוב-ושוב על כל מקרה ומקרה.

וכעת להערותי הנוספות:

א.             כעורכת-דין במשך 20 שנה, לבטח נתקלת בפסקי-דין או בהחלטות שיפוטיות אשר הביאוך לשאול את עצמך: האם השופט באמת לא הבין מה שאני טענתי בפניו, ואם כן הבין – האם הוא, בכוונה, עשה מעצמו אידיוט, או ממני אידיוטית?

ואל תגידי לי באיזה סגנון אדוני מדבר, כי אני, בסך-הכל, ניסיתי לנחש את מחשבותיך בזמן-אמת – מחשבות העולות לא-אחת בליבו של כל עורך-דין (ואני מקווה שאין לך טענה שגם במחשבות האלה פסולות הן), ועצם העובדה שמחשבות כאלה עולות בליבו של העומד-מן הצד יש בה כשלון של השופט, אפילו אם העומד-מן-הצד טועה, שהרי הביטוי “מראית פני הצדק” רומז כי המבחן הוא in the eye of the beholder, ולא בעיני השופט עצמו (אשר, ככל אדם, מן הסתם לעולם יראה את עצמו באור חיובי.

אין ספק כי כאשר השופט באמת-ובתמים לא מבין מה רוצים ממנו, זה לא עניין לטיפול הנתל”ש (אלא לטיפול אחר).

אבל כאשר השופט, מתוך החלטה-מראש להגיע לתוצאה מסויימת, עושה אידיוט מעצמו או מהטוען-לפניו – ההתנהגות הלא-ראוייה (ה”אקטוס ראוס”) שלו נמצאת מחוץ להחלטה, וזה שהמתלונן מפנה אל ההחלטה עצמה – זה לא כדי “לשנות” אותה, אלא כדי להפנות אצבע אל ההוכחה (probatio), הנמצאת שם.

כאשר השופט, מתוך החלטה-מראש להגיע לתוצאה מסויימת, עושה אידיוט מעצמו או מהטוען-לפניו – זה לא רק פגיעה בעשיית-הצדק, אלא גם חוסר-כבוד לטוענים בפניו, וממערכת אשר מקדשת את כבודה-היא (ובמוצהר מעדיפה אותו על פני הנאמנות והמסירות של עורך-הדין ללקוחו) מותר לצפות שגם היא תקפיד על כבודם של המופיעים וטוענים בפניה, שהרי מי שמזלזל בכבודו של הזולת – את זכותו-הוא לכבוד הוא מאבד.

היאך מוכיחין דברים שמחוץ להחלטה מתוך ההחלטה עצמה? בדיוק כפי שאת למדת בפקולטה למשפטים, “והיגדת לבניך” מאז ובמשך כ-50 שנה: “ראה דיני הראיות”…

כמובן שבכל מקרה ישנן נסיבותיו הספציפיות, וכאן אני מדבר ברמת-העיקרון.

ב.             וכשם שאני – כמוך בתקופה בה עסקת בעריכת-הדין – מצפה משופט שלא יעשה ממני אידיוט, ושלא ייתן לי להרגיש, אפילו בטעות, את עצמי כאידיוט, לאותו הדבר אני מצפה ממך, כשאת עונה לתלונותי, ולצערי הרב – בהרגשה כזאת יצאתי לא-פעם למקרא תשובותיך לתלונותי.

ואם את מכבדת אותי – אני מבקשך להקפיד על כך שלא אצא מטיפולך בתלונותי עם הרגשה אידיוטית.

הנה, סיבה טובה לך לעיין מחדש בתשובותיכם לתלונותי שבנדון – זה מכובד בהרבה מאשר לחכות לפנייה מנומקת מצדי לעשות כן.

ג.              בניגוד למה שאת, מן הסתם, חושבת עלי, ובניגוד למה שאת, מן הסתם, חושבת גם על עצמך, אני דווקא כן מביא בחשבון את האפשרות שאני אכן טועה. אני מביא בחשבון את האפשרות שתחום-הסמכות שהגדרת לעצמך, ומרחב שיקול-הדעת שנטלת לעצמך בתוך תחום-הסמכות ובאופן הפעלתך את הסמכות הם אכן תואמים את לשון החוק ואת “כוונת המחוקק”.

ואם אכן כך הוא – סימן הוא שהמחוקק אידיוט (לטעמי, כמובן).

והפעם כשאני אומר את הדברים האלה אני לא בא לתאר, עובדתית, את תחושותי, אלא מביע דיעה ערכית.

ואל תגידי לי גם כאן באיזה סגנון אדוני מדבר, כי המחוקק הוא גוף פוליטי, ואם על המגרש המשפטי, המכופתר ומעונב, מותר להשתמש בביטויים כגון “אבי אבות הטומאה”, “מלעיט בשקרים”, “מושחת” – הביטוי “אידיוט” על המגרש הפוליטי אינו חורג מן הסביר.

ואני מבקש להדגיש, לעניין זה:

ראשית – כשאני משמתמש במילה האמורה, אני לא מתכוון למשמעותה בלשון המדענים (קרי: IQ 60) אלא במשמעותה בלשון בני אדם.

ושנית – אני רחוק מלחשוב על המחוקק שהוא אידיוט. אמנם חוק הנתל”ש אינו תפארת-היצירה, לטעמי, אבל עם פרשנות סבירה – לטעמי – אפשר לחיות איתו, ומה שעושה את המחוקק לאידיוט אינו אלא הפרשנות שלך, הגב’ שטרסברג-כהן.

ד.             למרות האמור, ולמרות שהקונצפציה הכללית שלך לא מקובלת עלי, אני אמשיך לשלוח אליך תלונות, בתקווה למצוא איזה פתח-תקוה בין הערפילים שאת מפזרת (הרי הבטחתי, לעיל, להפסיק בכל מקום בו עמדתך ברורה וחד-משמעית, ואפסו הסיכויים לשכנע אותך), אבל אם יתברר כי כל מה שחוק הנתל”ש נותן לנו אינו אלא “לקט, פיאה ושכחה” מחלקת-שדהו של הדין המשמעתי לשופטים – לפחות יהיה לנו עם מה לבוא אל המחוקק.

ה.            במכתביכם (וגם על המעטפות) אתם מקפידים לציין אישי-סודי – למכותב בלבד, אבל זה מיותר, לבד מזה שאתם חוסכים את דמי הדואר הרשום, כך שאין שום הגנה של ממש לסודיות הזאת, מבחינתי היא מיותרת, כי אצלי השקיפות היא מלאה, וכל ההתכתבויות בינינו נחשפות מייד לכל הכפר הגלובלי.

ו.                ולסיום – מילה בנימה אישית אליך, כמשפטן אל משפטן.

חוק הנתל”ש הביא לעם בציון תקווה גדולה. תקווה להוסיף כלים על אלה של הדין המשמעתי לשופטים, לפי חוק בתי המשפט.

אין חולק על כך שהדין המשמעתי מוסמך לטפל במקרים של זדון וחוסר יושר אינטלקטואלי של שופטים, ואילו לפי פרשנותך – שהיא, לפי חוק הנתל”ש, הקובעת, ואין בלתה – לנתל”ש אין כל גישה לתחום הזה.

מה נשאר, איפוא, בתחום טיפולו של הנתל”ש?

הדבר החמור ביותר בו טיפלת היה פרשת השופטת הילה כהן, אבל את הפרשה הזאת ניתן היה לסגור על ידי פנייה של סגן-נשיא בימ”ש השלום אל סגן מנהל בתי המשפט, ומשם צפונה על ידי פנייה של מנהל בתי המשפט אל שר המשפטים ואל נשיא ביהמ”ש העליון, על מנת שיפעילו את הכלים העומדים לרשותם – אלה אשר בסופו-של-דבר ממילא הופעלו על ידם.

ואני שואל: האם בשביל דברים כאלה הוקם מוסד הנתל”ש? האם בשביל דברים כאלה – שהם, כאמור, “פירורים” משולחנו של הדין המשמעתי לשופטים – זקוקים אנו לשופט-בדימוס של בית המשפט העליון?

וזה מביא אותי אל השאלה האישית: מתוך הנחה שפרשנותך לסמכויות הנתל”ש היא הנכונה, האם באמת על המגרש הדל הזה ביקשת לתת את הקרשצ’נדו של פועלך הציבורי?!

 

ומכאן – בחזרה אל הנושאים שבנדון, ולאור האמור אני מזמין אותך לעיין מחדש במכתביכם שבנדון, אפילו לפני שאני מתחיל לפרק אותם לגורמים.

וכמו שאמר ברוטוס הידוע: I pause for a reply. נניח שבוע, אבל אם תבקשי יותר – אין בעייה.

יום עצמאות שמח.

בכבוד רב,

 

 

שמחה ניר, עו”ד

_________________________

הערה: בגלל טעות המכתב הזה מתפרסם כאן באיחור.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר